דיאלוג באקדמיא דרקיעא | שלום רוזנברג

האם שפיכות הדמים נובעת מפסיכולוגיית המוות או משאיפות הרוע? בין פרויד והראי"ה קוק

מלכתחילה רציתי שנלמד יחד קטע מ"אורות הקודש" (חלק ב, תפח) של הראי"ה קוק (להלן הרא"ה). אך בדיעבד, במקום שאסביר את דברי הרב בחרתי להביא בפניכם קטע משיחה שהתנהלה ב"אקדמיא דרקיעא" בינו לבין זיגמונד פרויד (להלן ז"פ).

ז"פ: אכן, כבוד הרב: בעקבות מלחמת העולם הראשונה הרחבתי את שיטתי. הליבידו, האינסטינקט המיני על סוגיו, לא יכול היה להוות הסבר מספיק לשפיכות הדמים שהתרחשה אז. הייתי מוכרח להניח שיש דחף נוסף, הדחף למות, מה שתלמידיי כינו במונח היווני "תנטוס". זהו דחף לחזור למצבנו שלפני החיים. איך אמר איוב: "יָשַׁנְתִּי – שנת המוות – אָז יָנוּחַ לִי". אלא שפעמים רבות בכוחות פסיכולוגיים מתהפך הכיוון. כך גם כאן כיוון הדחף התהפך. האדם פוגע בזולת ולא בעצמו. או אז אימי המלחמה משתלטים. ההמשך הלוא הוא כתוב ב“מעבר לעקרון העונג“ שלי, משנת 1920.

הרא"ה: אני חלוק עליך. במלחמות אלו פעל דחף אחר: "שאיפת הרע הגמורה". רצון אלילי להשליט את הרע "בכל ערכי החיים והעולם".

ז"פ: עדיין האלילות מאיימת על העולם?

הרא"ה: כן, כבוד הפרופסור! "היא פועלת בעומק זוהמתה גם עד כה… בכל רשעה, מחלה, סכלות, וחורבן, בין הגלויים בניוולם, בין המכוסים במעטה היופי החיצוני, כבוד מדומה…". והוספתי "ומשטר ממשלת תבל", אף במעטה המשפט הבינלאומי. גם תחת כיסויים אלה משליטה האלילות העוול והרוע.

ז"פ: האמנם אתה מאמין שהמעורבים במלחמה היו מפלצות? נאמן לשיטותיי סבור אני שלפנינו דחף רגיל, שאינו דווקא קטסטרופלי, דחף שהפך ממאיר ולכד את האנושות.

הרא"ה: קשה לי לקבל את דבריך, אני חייב לתקן אותם. עמדתך קרובה מאוד לזאת של שופנהאואר. איתו מתקרבים אנו לעמדתם של המאמינים בשתי רשויות, בהבדל חשוב. זה לא א־ל דמוי אדם שחולל את העולם הרע, אלא כוח רצון עיוור שאותו כיניתי בקובץ ד (קכד) "התנין העיוור". הרצון הוא אב כל חטאת. תנין זה מתבטא ברצונותינו העיוורים, באינסטינקט המיני, אך גם ביצר הקיום.

ז"פ: אני מודה שקיימות מקבילות בין שיטותינו. כתבתי ב־1932 שהקוראים המשכילים יתמהו ויגידו לעצמם: טענותיו אינן מדע אלא המשך לספקולציות הפילוסופיות של שופנהאור. אז מה? זה לא פלא שגאונים מקדימים בכתביהם דברים שעתידים להתגלות בעקבות המחקר המדעי.

הרא"ה: הזכרתי בספרי "אותה ההסתכלות הרשעה, הפסימיסתית, הקיצונה, שנתבטאה בפלוסופיא החדשה, על ידי כפרנים כשופינהויר וחבריו". הפסימיזם הופך לתורת הגאולה, שהמוקד שלה הוא השאיפה לביטול העולם, פרי הרצון. זה מזכיר את הדרך של בודהה, נכון? ואכן שופנהאואר הזדהה עם דתות המזרח, הברהמניזם ובייחוד הבודהיזם, עם רעיון הנירוונה שבו. איך אמר אחד מתלמידיי: המערב מפחד מן המוות, אך יודע שימות וזה עלול לאמלל אותו. והמזרח? מפחד מהחיים, אך יודע שלא יוכל בפשטות למות. גלגול הנפשות מאיים עליו. צריך לגאול את העולם כולו, על ידי ביטול הרצון.

ז"פ: אתה לא אוהב את דתות המזרח. נכון?

הרא"ה: לא בדיוק, פרופסור פרויד! בבודהיזם מסתתרת עובדה מופלאה, ניצוץ האמת שבו. הבודהיזם "הוא הכרת הרע ברשעתו", הוא שונא את הרע, אך מרגיש שאי אפשר להתגבר עליו. מכאן "הכרזת הייאוש המוחלט של כל היש, ושאיפת ההצלה בכיליון מוחלט". במילים אחרות, צדקת פרופ' פרויד כשגילית שיש דחף מוות. אכן יש אמת בשאיפה לכיליון. אבל זה לא האדם או העולם המבקשים את הכיליון. זה הרע המבקש להיעלם. הוא, דווקא הוא, מצפה ומייחל לנירוונה. הוא אותה שאיפה לכיליון, הוא חלק הטוב שיש ברוע, והוא עתיד להיכלל בטוב האמיתי, שיאסוף את הניצוצות המפוזרים בעולם.

ז"פ: כדרכך מצאת גם בבודהיזם נקודה טובה, ואולי אף קדושה? אך מה היא עמדתה של הנצרות? ודאי תענה: "ייאוש למחצה".

הרא"ה: כן, "להתייאש… למסור בידו [של הייאוש] את החומר ואת העולם החברותי… ולהציל מתוך ייאוש זה את הפנימיות של החיים, שזהו צד הטוב שלהם".

ז"פ: אכן, אנו ממשיכים לחקור באקדמיא דרקיעא, אבל כבר לא יכולים להוסיף על מה שכתבנו, אלא דרך תלמידינו, ואגב, לא את כולם אני סובל. אך אני חייב להודות שנראה לי היום שאורגיית המוות של הנאציזם אינה יכולה להיות מוסברת על ידי תורת התנטוס, היא עדינה מדי. ההשקפה שלך על תחיית האלילות נראית נכונה יותר. בגרמניה קמו לתחייה האלים הקדומים, על רשעותם האיומה. ולמרות זאת אתה חייב להודות ששם מצאנו את יצר המוות. איך מסתיימת "טבעת הניבלונגים" של ואגנר? הוואלהלה, משכן האלים, עולה בלהבות, ובתוכה האלים, הממתינים לקצם בשלווה. או אז, המסך יורד. זו הייתה אכן גם השאיפה הנאצית.

הרא"ה: אתה רואה? איפכא מסתברא. זאת לא ההתאבדות שהפכה לרצח, אלא הרצח שהפך להתאבדות. "ומובן הדבר, שבין הייאוש הגמור של הבודיסמוס, ובין הייאוש למחצה, של הנוצריות" משרתים "את הרשעה העולמית" על ידי כך שהם מודים בממשיותו וניצחונו של הרוע. היהדות מלמדת אותנו שיש "להסיר כל חושך, ולהעביר מן הארץ כל ענן מקדיר, להסיר את פני הלוט על כל העמים…". במילים אחרות, עלינו להילחם בפסימיות, ולראות את היופי ואת הטוב שיש בעולם. 

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014

פורסמה ב-10 בינואר 2014, ב-גיליון בשלח תשע"ד - 857, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: