בחזית האמונה והמוסר | ישי אילן

הופעתה הכפולה של המלחמה בישראל היוצאים ממצרים מבוססת על שתי 
בחינות בחטאו של עמלק. מלחמה בה' ובישראל

מצוות מחיית עמלק מופיעה בתורה פעמיים: פעם אחת בסוף פרשת בשלח (שמות יז, ח), שם מופיע הסיפור על בוא עמלק ומלחמתו בישראל, ופעם נוספת בפרשת כי תצא (דברים כה, יז), שם מאוזכר הסיפור בקצרה ועיקר הפרשייה מוקדש למצוות זכירת חטאו של עמלק ומחייתו.

עיון בשתי הפרשות מגלה כי כל אחת מהן מגלה טפחיים ומכסה טפח, ואילו הטפח שמסתירה האחת מתגלה על ידי השנייה ולהיפך. בסיפור שבפרשת בשלח מופיעה הדרך שבה הצליח יהושע לנצח את עמלק – בזכות ידי משה שהיו אמונה עד בוא השמש, והקשר הישיר בין ידי משה לניצחון או להפסד: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (שמות יז, יא). לכך אין זכר בפרשה בכי תצא.

לעומת זאת, בפרשת כי תצא מופיע שעמלק הפתיע את עם ישראל בהיותו "עייף ויגע ולא ירא א־לוהים", וכן שעמלק זינב בנחשלי ישראל: "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך…" (דברים כה, יז). כלומר, ארבע עובדות חשובות ביותר שעוסקות במצבו של ישראל בעת התקיפה נעדרות לגמרי מהסיפור בפרשת בשלח, ומאידך תיאור הניצחון על עמלק ודרך המלחמה נעדרים לחלוטין מפרשת כי תצא.

השאלה העולה היא מדוע פיצלה התורה סיפור זה לשניים. מדוע היא מסרה רק חלק מפרטי הסיפור בכל פרשה, כשרק מקריאת שתיהן אנו נחשפים לסיפור בכללותו.

קשר ישיר בין ידי משה לניצחון. המלחמה בעמלק, בנו אלקן, פרט מתוך מנורת הכנסת  צילום: תמר הירדני

קשר ישיר בין ידי משה לניצחון. המלחמה בעמלק, בנו אלקן, פרט מתוך מנורת הכנסת
צילום: תמר הירדני

התקוממות כפולה

לטעמי, הדרך שבה בחרה התורה לספר לנו את הסיפור מלמדת שיש שתי בחינות בחטאו של עמלק ושתי בחינות במצוות מחייתו. הבחינה האחת בחטא היא ההתקוממות נגד ה' ונגד מלכותו בעולם. זהו הדגש בסיפור המופיע בפרשת בשלח. רש"י על המילה "קרך" מיטיב לתאר זאת במשל על האמבטי הרותחת שאיש לא העז לקפוץ אליה ובא בן בליעל אחד וקפץ לתוכה וקירר אותה עבור כולם. כך עמלק היה הראשון שהעז להתריס נגד עם ישראל ונגד ה' לאחר שזרועו של הקב"ה הכתה במצרים על ים סוף וגם נמוגו מפניו כל יושבי כנען, כפי שמתואר בשירת הים. היחיד שהעז לעשות זאת, הראשון למרוד בה' לאחר שנתגלה לראשונה בעולם, היה עמלק ובכך גודל חטאו.

המלחמה בישראל הייתה הדרך של עמלק לקורא תיגר על מלכות ה' בעולם. אם עמלק היה משוכנע שביכולתו לנצח את עמו של ה' לאחר שנתגלה לעין כול בניסים גלויים, הרי שהוא אינו מאמין בכוחו ומלכותו. הרי לא היה מי מבין העמים שכפר בכך שא־לוהי ישראל הוא שקרע את הים. כך אנו למדים מדברי רחב למרגלים: "כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם בצאתכם ממצרים…" (יהושע ב, י), וזאת פרט לאמור בשירת הים על תגובת העמים לקריעת ים סוף.

לכן, הדגש בסיפור שבפרשת בשלח ניתן על מלחמתו של עמלק בישראל, כמי שמייצג את הקב"ה עלי אדמות. הניצחון מושג בצורה ניסית מובהקת, ונגזר באופן ישיר מתפילתו של משה: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (שמות יז, יא).

בפרשת כי תצא, לעומת זאת, התמונה שונה לגמרי. על פי המסופר שם, עמלק תוקף את עם ישראל כאשר האחרון נמצא בשפל המדרגה – עייף ויגע ולא ירא א־לוהים. עמלק תוקף עם של עבדים שאך יצא ממצרים, טרף קל לכל הדעות. הוא גם אינו נלחם בגיבורים שבעם או בחזקים אלא מזנב בנחשלים, מנצל את החולשה של החלשים והמסכנים. מבחינה זו, חטאו הוא מוסרי. כאן הבעיה איננה בקריאת התיגר של עמלק על מלכות ה' אלא בעומק השפל המוסרי שבא לידי ביטוי בתקיפת עם מסכן וחלש שאך יצא ממצרים והדבר האחרון שהוא מסוגל הוא להילחם על חייו.

משל למה הדבר דומה? להבחנה שאנו עושים בין אויב התוקף חיילים לאויב התוקף אזרחים. מקובלנו כי אויב התוקף אזרחים ובוודאי התוקף נשים וילדים הוא השפל ביותר מבחינה מוסרית. עמלק חטא בדיוק בחטא הזה, תקף את החלשים ביותר מקרב אלה שלכתחילה הם חסרי ישע, את הנחשלים שבקרב עם העבדים, העייף ויגע כשלעצמו. שפל המדרגה המוסרית.

נמצאת למד שקיימות שתי בחינות במלחמת עמלק: האחת, מלחמתו של עמלק בה' וקריאת התיגר על מלכותו; והשנייה, חטאו המוסרי בכך שתקף את הנחשלים ביותר בקרב עם עבדים שאך יצא מעבדות לחירות ונמצא בשפל המקסימלי מבחינת יכולת ההתגוננות.

מצוות הזיכרון

כשם שהדבר תקף ביחס למלחמה כן הוא ביחס למצוות מחייתו של עמלק. בפרשת בשלח המסקנה מן המלחמה נוגעת לקב"ה לבדו: "מלחמה לה' בעמלק מדור דור"; "כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים". הקב"ה הוא זה שמתחייב למחות את זכר עמלק, ואילו עם ישראל אינו נוטל בכך חלק. בפרשת כי תצא, לעומת זאת, הדגש הוא על ישראל: "זכור את אשר עשה לך עמלק", "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים". הציווי ניתן לעם ישראל; הוא אשר מחויב לזכור את מעשהו של עמלק ולמחות אותו ואת זכרו.

לעתים, כאשר התורה מעוניינת להעביר מסר מורכב מבלי לפגוע בכל אחד משני ההיבטים, היא מספרת את אותו סיפור או דנה באותו נושא בשני מקומות, וכל אחד מהם מדגיש היבט אחר.

כך קרה גם במקרה שלנו. שתי הבחינות בחטאו של עמלק מגיעות לידי ביטוי בשתי צורות מחייתו וזיכרונו. כדי לבטא זאת באופן מלא, בלא ששתי הבחינות יפגמו זו בזו, בחרה התורה להביא את הסיפור בשני מקומות שונים עם דגשים שונים. רק במילוי שתי הבחינות – "אמחה" על ידי הקב"ה, "תמחה" על ידי ישראל – יהיה כס ה' שלם: "ויאמר כי יד על כס י־ה, מלחמה לה' בעמלק מדר דר".

עו"ד שי אילן הוא היועץ המשפטי למנהל המחקר למדעי האדמה והים

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 בינואר 2014, ב-גיליון בשלח תשע"ד - 857 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: