אמונה בעתיד לבוא | מירב סויסה

מבט רחב על יציאת מצרים מלמד שהן למשה והן לישראל נדרש זמן עד שהשתכנעו בכך שהם נגאלים. המשברים בדרך לא היו חטא אלא תהליך עמוק של בניין אמונה

מבט רחב על תהליך היציאה ממצרים יכול לספק תובנות מאוד מעניינות על אמונה ועל בניין אמונה. שני שחקנים מרכזיים עומדים לפנינו – משה ועם ישראל. האם הם מאמינים שתהיה יציאה ממצרים? התשובה לא כל כך פשוטה.

משה עובר תהליך מרתק, אמיץ ומורכב בעניין הזה. מאז נגלה אליו ה' לראשונה בסנה, משה חוזר ומסרב פעם אחר פעם לקבל את השליחות להוצאת בני ישראל ממצרים. במהלך פרקי ההקדשה אנו קוראים על לא פחות מחמישה (!) סירובים והתחמקויות של משה מביצוע השליחות. מדוע? ניתן לומר שלכאורה יש כאן מאבק לא הוגן בין פרעה שכוחו וגבורתו מלא את העולם לבין ה', שאפילו את שמו אין משה ובני ישראל מכירים. כל מה שה' מספר על עצמו הוא שהכינוי שיש להדביק לו הוא "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" (ד, יד). כלומר, בני ישראל יכירו אותו באמצעות מה שהוא יהיה, באמצעות האופן שבו הדברים יקרו ויתגלו בעתיד. אבל עכשיו הוא עדיין לא ידוע ומוכר.

המשא ומתן בסנה מסתיים בהוראה מגבוה של ה' למשה ללכת לפרעה, מבלי להביא את תגובתו של משה. האם הוא ניאות לקבל את השליחות? האם המשיך להתווכח? האם לא אמר דבר, אבל לִבו לא היה שלם?

הדברים מתבררים כאשר משה עושה את דרכו ממדיין למצרים, ושם בדרך "וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ" (ד, כד). מדוע? לאור האמור לעיל ייתכן להסביר שהסיבה שה' רצה להמיתו קשורה בכך שמשה לא קיבל את השליחות של ה', ואולי אף ניסה לברוח ממנה (אם כי הוא כן מקבל את צו ה' באופן חלקי – לשוב למצרים). הדברים מקבלים חיזוק גם מכך שמסתבר לאחר מכן שמשה לא מל את בנו, ויש בכך אולי כוונה של משה להתנתק ממסורת אבותיו ומשיוכו לעם הקשור בברית לאותו א־לוהים בלתי מוכר שמטיל עליו שליחות שבשלב זה נראית לו לא פחות מאשר "הזויה".

שלא כמונו, בני ישראל לא הכירו את סיפור יציאת מצריים. חיתוך עץ מתוך כרוניקת נירנברג, 1493

שלא כמונו, בני ישראל לא הכירו את סיפור יציאת מצריים. חיתוך עץ מתוך כרוניקת נירנברג, 1493

חינוך המנהיג

משה ממשיך את השליחות (שהרי הוא כבר נוכח לדעת שהוא לא יכול לברוח), אולם גם כאן נראה כי לִבו ומעשיו חצויים והוא עדיין לא מאמין בכל לבו ובאמונה שלמה בהיתכנותה של יציאת מצרים. כל שלב ושלב במעשיו של משה מעידים שזהו מקומו האמוני:

"וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם" (ד, ל). אהרן ולא משה.

לאחר הכבדת העבודה על בני ישראל כתוצאה מדרישת אהרן ומשה מפרעה לשחרר את העם, פונה משה לה‘ לראשונה מאז סיום מעמד הסנה, בטענה קשה, שכמדומני אין קשה כמותה בכל התנ“ך:

“וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה‘ וַיֹּאמַר אֲ־דֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ“ (ה, כב־כג).

משה אומר בפירוש שהוא לא מאמין שהשליחות הזו מובילה לטוב ולגאולה. ההפך מכך!

בהמשך אנו פוגשים בסירוב נוסף של משה להמשיך את השליחות לפרעה:

“וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה‘ לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם“ (ו, יב). ופעם נוספת מיד לאחר מכן: “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה‘ הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה“ (ו, ל).

מהמקורות הנ“ל עולה שמשה איננו מאמין בהתחלה שהשליחות שעניינה לדבר עם פרעה יכולה להצליח. ייתכן כי הוא מאמין בה‘ וביכולתו להוציא את ישראל ממצרים, אך ודאי שלא באמצעות דיבור עם פרעה, והוא חוזר על כך פעם אחר פעם. עם זאת משה ממשיך ועושה את המוטל עליו, אך רק משום שהוא כבר נוכח לדעת שאי אפשר לברוח מן השליחות.

מה יחסו של ה‘ לתגובתו זו של משה? יתרה מזו, מדוע בוחר ה‘ במשה לשאת את השליחות הזו, ולא במנהיג צייתן יותר (למשל אהרן)? כנראה ה‘ מבקש להעביר את משה תהליך מסוים, ובתהליך נדרשת סבלנות. הדרך להגיע לאמונה היא קשה וארוכה ומפותלת, מלאת עליות ומורדות. לכן ה‘ מלווה את התהליך של משה, ונותן לו תשובה אחר תשובה, אות אחרי אות. במקום לסלקו מן השליחות ולמצוא שליח נאמן יותר, הוא מאמין במשה ומלמד אותו אמונה מהי.

יותר מכך; נראה כי ה‘ בוחר דווקא במשה בגלל התעקשותו של משה לראות את הופעתו של ה‘ בתוך המציאות, ולא להשאיר את האמונה בו ובגאולה כדבר ערטילאי, מופשט ומנותק מהמציאות. משה דורש מה‘ להיות בתוך העולם, להופיע. הוא לא עושה לעצמו ולגואל ישראל הנחות, ולא מעגל פינות בסגנון “הכול לטובה“, או “אני לא מבין את המהלכים של ה‘ בעולם“. אמונתו של משה היא נוקבת. זוהי אמונה מתוך גדלות האדם וגדלות שכלו. אמונה שרוצה להבין, ושרוצה לראות את ה‘. זוהי אמונה שעושה אדם לנביא הגדול ביותר, אמונה שמביאה את התורה לעולם.

מבחן לילי

מספר פעמים משה מצטווה להעביר את הדברים הלאה: לזקנים, לעם. כיצד קיבל העם הפשוט את הבשורה על כך שה' יוציא אותו ממצרים? נראה כי השאלה המדויקת יותר תהיה דווקא האם בני ישראל בכלל ידעו שהם עומדים לצאת ממצרים. יש לזכור כי לבני ישראל לא היה ספר תנ"ך בידיים. שלא כמונו, הם לא הכירו את סיפור יציאת מצרים. מה הרגיש וחשב האדם הפשוט, העבד היהודי, במצרים?

בתחילת התהליך משה פונה לזקני העם ולישראל, ותגובתם: "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ" (ד, לא). יש לשים לב כי אמונה זו, הבאה מיד לאחר האותות שמשה ואהרן עושים, מיוחסת לפקידה ולעובדה שראה הקב"ה את עוניים, אבל לא מוזכר כאן שהעם מאמין שהוא יצא ממצרים. תגובה נוספת מופיעה לאחר הכבדת העבודה, ולאחר שמשה מספר להם על שלבי הגאולה: "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי… וְהִצַּלְתִּי… וְגָאַלְתִּי… וְלָקַחְתִּי… וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (ו, ו־ט). בני ישראל לא יכולים להכיל, אפילו לא לשמוע, שהם עתידים לצאת ממצרים. מכאן ואילך אין דיבור של משה או אהרן אל בני ישראל – עד להכנות לליל המהפך.

בהכנות לאותו הלילה מצווה ה' את משה לפנות לבני ישראל ולצוותם בציוויים שונים ומשונים. העובדה המדהימה היא שבכל ההוראות לאותו הלילה לא נאמר אפילו פעם אחת שתהיה יציאה ממצרים. במהלך ההכנות ליציאה (יב, א־כח) יש הוראות מפורטות להכנת הסעודה, לנתינת הדם, לאופן שבו יש לקיים את הסעודה – "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ, מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לה'" (יב, יא). היינו מצפים שה' יאמר "ואכלתם אותו בחיפזון, כי בבוקר אתם יוצאים ממצרים", או בדומה לכך. אבל אין אזכור של היציאה. גם בהמשך, כשה' מתאר את שהוא עתיד לעשות באותו לילה – "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה'" (יב, יב) – לא מוזכרת היציאה ממצרים.

רק בהמשך, בציווי על פסח דורות, מוזכר שהפסח הוא זיכרון ליציאת מצרים; אבל הדבר נאמר במבט רטרואקטיבי, מן העתיד אל העבר, ולא כהוראה לעתיד. גם בדברי משה אל העם הוא לא אומר להם דבר על יציאה ממצרים, וגם בדבריו על הזיכרון לדורות הוא מזכיר רק את זיכרון מכת בכורות.

מה פירושה של השמטה זו? מדוע ה' לא אומר לעם את מה שהם מצפים לשמוע? האם העם הבין שעניינו של הלילה הזה הוא יציאה ממצרים? האם העם האמין שבסופו של הלילה המוזר והמפחיד הזה הם יצאו ממצרים?

נראה לומר שה' משאיר לבני ישראל את הבחירה. הוא מכין אותם ליציאה בתהליך ארוך שהחל עם דיבורו של משה אליהם לאחר מעמד הסנה, וסופו בכך שהם צריכים לשחוט את אלוהי מעבידיהם ולתת את הדם על דלתות הבית, מעשה שעניינו התנתקות רוחנית ונפשית מהעבדות. הם גם צריכים לשבת בתוך הבית ולערוך ארוחה משובחת וחגיגית (שיש לשער שלא עלתה על שולחנם של עבדים בכל לילה…), להיות לבושים ומוכנים למסע, ומצד שני לא לצאת כל הלילה, כאשר בחוץ מתרחשת קטסטרופה ("וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם"; יב, ל). כל הסימנים הללו מובילים לכך שהם אכן עומדים לצאת ממצרים, לפחות בעיני הצופה מן הצד. אבל לישראל זה לא היה ברור.

באותו לילה של מכת בכורות היה על כל אחד ואחד מישראל לבחור האם הוא מאמין בה', א־לוהי אברהם, יצחק ויעקב, מקיים הברית, מלך העולם ומלכו של פרעה, או שיש ללכת לישון מוקדם כדי לקום לעוד יום של עבודת פרך, כי עולם כמנהגו נוהג ופרעה ממשיך להיות האלוהים שלו. זוהי בחירה של אמונה. את כל ההכנות עשה ה' בעצמו: אותות ומכות וניסים גדולים, אבל את הבחירה האחרונה כל יהודי ויהודי היה צריך לבצע בעצמו.

נראה שכך ראו זאת גם חז"ל. במדרש המופיע בתלמוד הבבלי, מסכת ברכות ט, א, נאמר: "דבר נא באזני העם וגו' – אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה". ה' מבקש מישראל להיגאל ממצרים. אין הוא כופה זאת עליהם. הוא משאיר את הבחירה בידיהם. כי גאולת ישראל תלויה בסופו של דבר, גם ואולי בעיקר, ברצון ובבחירה של ישראל. זה המפתח וזה התנאי.

בחירה מחדש

ככל הנראה, בני ישראל לא האמינו או בחרו שלא להאמין שהם עומדים לצאת ממצרים. הראיה הפשוטה לכך היא שהם לא הכינו צֵדה לדרך. הם לא חשבו שיש להתכונן ליציאה ולכן הבצק לא הספיק לתפוח. ומכאן מצות.

גם חז"ל מסכימים לכך, כשהם אומרים שרק מיעוטו של עם ישראל יצא ממצרים. על הפסוק "וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יג, יח) מובא במכילתא דרבי ישמעאל: "וחמושים עלו. אחד מחמישה, ויש אומרים אחד מחמישים, ויש אומרים אחד מחמש מאות. ר' נהוראי אומר העבודה לא אחד מחמש מאות עלו אלא שמתו הרבה מישראל במצרים". האתגר האמוני הוא אכן קשה מנשוא, ורבים לא עמדו בו.

הבחירה באמונה תופיע עוד פעמים רבות במהלך נדודיהם של בני ישראל במדבר, ואין כאן מקום להאריך בעניין זה. נצביע רק על עוד נקודה אחת במסע האמונה הנפתל של בני ישראל. בתחילת פרשת בשלח נאמר: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱ־לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (יג, יז). הבחירה של בני ישראל היא שברירית. כל איום קטן (או גדול) עלול למוטט אותה, וה' מבין זאת ומנסה להקל על בני ישראל לעמוד בבחירתם. גם בהמשך מהלך נדודיהם במדבר הם לא פעם רוצים לחזור למצרים, וגם שם ה' נענה לרצונותיהם של ישראל פעם אחר פעם.

ספר שמות כולו הוא סיפור האמונה של בני ישראל, הלומדים להכיר את ה', ולומדים לחיות עם א־והים שאי אפשר לראות אותו או לחוש אותו. זה הסיפור שממנו אנו לומדים מהי אמונה, וכיצד להגיע אליה. לא בבת אחת. לא הניסים הם שעושים אותה. מה שעושה אותה הוא הבחירה כל פעם מחדש, בהמון מצבים חדשים בחיים, לבחור להאמין שיש תכלית, שיש משמעות, שיש כוונה, שיש טוב, שיש א־לוהים – שמוביל את המציאות הזו – מבלי לפחד, מתוך מבט עמוק על מה שקורה בעולם. להיות קשור אל מציאות שהיא ממש כאן אבל היא גם מעבר.

זוהי דרכה של אמונה. היא צומחת לאט, היא נלמדת לאט, היא מתמודדת ומדברת עם נפתולי העולם הזה. המשברים של משה ושל בני ישראל אינם כישלונות או טעויות אלא הם השלבים שמהם צומחת אמונה ומהם צומח עם ישראל. זו הסיבה שהנדודים במדבר בראייה עתידית אינם נתפסים כמסכת כישלונות, אלא כ"חסד נעורייך".

בני ישראל פעם אחר פעם עומדים מול הבחירה הזו, וכל פעם לומדים קצת יותר איך לחיות בעולם השקר הזה – עם ה'. איך להאמין שיש מישהו מעל פרעה, ומעל המדבר; איך להאמין שגם ים גדול יכול להפוך ליבשה, איך להאמין שאפשר לשחוט אלוהים זרים, להאמין שמים יכולים לצאת מסלע, ושלחם יכול לרדת מהשמים. להאמין שלכל הדרך הקשה הזו יש מטרה טובה ומתוקה מחלב ומדבש.

מירב סויסה היא דוקטורנטית לתלמוד ומלמדת במדרשה באוניברסיטת בר אילן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' שבט תשע"ד, 10.1.2014

פורסמה ב-10 בינואר 2014, ב-גיליון בשלח תשע"ד - 857 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. בניית סבלנות ואיפוק

    בס"ד ט"ו בשבט ע"ד

    לא נראה סביר שמשה היה זקוק לשיעור באמונה. אדם ששם את נפשו בכפו והורג את הנוגש המכה את אחיו; פליט בארץ זרה המתקומם נגד רבים וחזקים – הוא בודאי חדור באמונה, שמכוחה אינו מתיירא משום אדם ועושה בזריזות ובנחישות את מה שמצפונו דורש ממנו. בן לוי אופייני.

    הקושי שלו לקבל את השליחות להוציא את ישראל ממצרים – אפשר שהוא נובע מהחווייה הטראומטית של שנאת אחים שנתקל בה, עד לרמה שיהודי מוכן להכות את אחיו ולהלשין על מי שבא להצילו. הוא מבין שהעם נמצא במצב רוחני ירוד מאד, והוא חושש מאד שהוא איננו האדם המתאים להנהיג את העם במצב זה. נראה לו שבמצב כזה מתאים יותר אדם סבלן ומאופק, שבתהליך איטי ירים את העם משפלותו למצב שבו יהיה ראוי לגאולה. אדם פחות נחרץ והחלטי, יוכל, לפי הבנתו של משה, 'ללכת בקצב של העם', ולא מהר מדי.

    תכונת הנחרצות של משה באה לידי ביטוי גם כאשר הוא שב למצרים. ברגע שהוא מבין שרצון ה' הוא שיחזור למצרים, נדחקים כל ענייני השגרה לצד. אולי בכך ניתן להסביר את העיכוב במילת בנו. אולי סבר משה שאין להתעכב לצורך מצווה פרטית, כשעל הכף עומדת השליחות להציל את כלל ישראל שאינה סובלת דיחוי ויש כאן בחינת 'העוסק במצוה פטור מהמצוה'.

    כאן מלמדו מלאך ה', שלא כך יש לפעול. צריך לפעול בזריזות אך במתינות. לא להזניח את המצוה השגרתית הפרטית בסערת השליחות הגדולה.

    אף הסיבוכים והמשברים והחמרת המצב כתוצאה מבואו אל פרעה, ושינוי יחסו של העם מאמונה לקוצר רוח, מרגילים את משה למידת הסבלנות. להתמודד עם מצב שבו הגאולה אינה באה בתהליך מהיר ועקבי, אלא בתהליך ממושך, רצוף ירידות ועליות.

    כך צריכה להיות דרכו של מנהיג עם ישראל. מחד, דרישה פנימית חזקה לפעול ולעשות, ומאידך, יכולת לכבוש בשעת הצורך את דחף העשייה, ולהתאזר בסבלנות 'כאשר יישא האומן את היונק'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • הפניית הלהט הקנאי אל החינוך

      דוקא משה שהוכיח את קנאתו לצדק, הוא שמיועד לחנך את העם, תוך יציקת הלהט לעבודה סבלנית יומיומית.

      וכך שמעון ולוי, פינחס ואליהו, עוברים 'הסבה', הרותמת את אנרגיית הסלידה מהרע לעשייה חינוכית, שאינה מסתפקת במלחמה ברע, אלא עוקרתו מהשורש, על ידי טיפוחם של שתילים רכים להיות אנשי אמת וחסד איתנים.

      וראו במאמרו של מרדכי דוד כהן, 'מקנאי האש לסבא טוב', באתר זה, ובתגובות למאמר.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: