תגובות לגליונות קודמים – 856

בתגובה ל"קידושין כדת משה, נישואין כדת ישראל" מאת רוני שויקה, גיליון פרשת שמות

בין הזוגיות למשפחה

בתחילת דיונו כתב רוני שויקה כי המוטיבציה בדבריו היא לקחת בחשבון את שינויי הזמנים ומשמעותם. ועל סמך הסכמה זו אני בא עמו בדברים. שאם לא כן אין על מה לדון. בחלוקתו בין קידושין לנישואין הוא ראה את הקידושין כמעמד שלא יכול ולא אמור להשתנות, ואת המשמעויות העכשוויות העדיף על כן להפנות אל הנישואין, שהם ממילא לטענתו חסרי עמוד שדרה הלכתי ברור. גם חז“ל להשקפתו עיצבו את הנישואין על פי חיי השעה.

אכן יש להידרש להבדל בין קידושין לנישואין, ואכן הסברו כי הקידושין הם המעמד שמייחד את האישה לגבר כדי לברר את זיקת האבהות יש בו משום חידוש מעניין, מסקרן ומשמעותי. חידוש שעוד דורש הוכחה וראיות, אך אין ספק שיש בחידוש זה יסוד להידרש אליו.

שני גברים ואישה

אלא שהיום אין בעיה לברר אבהות בכלים מדעיים. אם כך, יצא העוקץ מהצורך לייחד את האישה לגבר אחד כדי להגן על הירושה. יכולים אנו לדמיין משפחה של שני גברים עם אישה אחת, ונוכל לדעת מי האב. לכן, לדידו של שויקה, ייחוד אישה אחת לגבר כבר אינו נצרך לעניין הירושה. וכמו בייחוד גבר לאישה, שמן התורה מותר לו לשאת שתי נשים, ולדברי שויקה ממנהג ומנורמת החיים נאסר, נוכל לומר גם את ההיפך. מן התורה בטלה המניעה לשני גברים לאישה אחת, אלא שמנהג העולם המונוגמי גרם. וחזר הדבר למקומו, שגם הקידושין בימינו כבר אינם אלא מנהג העולם העומד על הבנת הזוגיות והמשפחה. שהרי לירושה כבר אין צורך בדבר.

בנוסף, כל דיני הירושה במציאות הישראלית, שמעוגנים בחוק הירושה ובחוקי חלוקת הרכוש המשותף של זוגות, השתנו. הרכוש משותף בין האב לאם, ושניהם מורישים אותו בשווה. אם האב נפטר ראשון לבית עולמו הרי שחלקו מתחלק בין היורשים לבת הזוג, וחלקה של האם נשאר ברשותה, כך שלאם נשאר החצי שלה והיא יורשת יחד עם ילדיה באופן יחסי את החצי השני בחלוקה שווה. כשהיא הולכת לבית עולמה, יורשים הבנים והבנות את היתרה בשווה, וכן להיפך. השינויים הללו אינם רק דין אזרחי. מי שסבור שמעמדה החברתי־כלכלי של האישה השתנה והשתווה למעמדו החברתי־כלכלי של האיש, ראוי היה מזמן שגם בהלכה יקיים את השינוי הזה. כך יצא העוקץ מהרעיון שהאב הוא המוריש היחיד.

ועוד קשה לי בהנחות הייסוד ששויקה מבנה בדבריו – במציאות שלנו אנו יכולים להזריע אישה בהזרעה מלאכותית, ולהוליד ילד של אב ואם אצל פונדקאית. יש גם מצב שבו חד הורית מולידה מתרומת זרע. כל ההתפתחות הזו דורשת חשיבה מחודשת על הגדרות אם ואב לעניין ירושה, כמו גם לעניינים אחרים בהלכה ובפנים אחרות. ברור לי שלא נכון יהיה להמשיך להתייחס לכל הסוגיה הסבוכה הזו בעצימת עיניים מול המציאות המתחדשת, ללא ניסיון כן לחשיבה מחדש ולהגדרות עדכניות, שנדרשות בתוך עולם האגדה וההלכה. להפטיר כדאשתקד ולצייר את הקידושין כבירור האבהות, כאילו רק בדרך איש באישה נולדים ילדים? אתמהה.

על כן בראשית דבריי אני מבקש לחלוק על שויקה ולטעון שהקידושין כבר אינם יכולים להוות מה שרוצה שויקה להכניס בהם, גם אם כטענה היסטורית הוא צודק. נשארנו, כפי שקורה בדיני תורה רבים, עם המסגרת שהתרוקנה מתוכנה ועלינו לחדש את משמעותה על פי חיי השעה הבנויים על עקרונות התורה. לכן לטענתי גם בקידושין יש מקום להדדיות בין איש ואישה, כפי שטען הרב בני לאו. ולכן אם מייחד האיש את האישה לעצמו, צריכה האישה גם היא לייחד את האיש לעצמה.

לחזור למנהג יהודה

לפני שנים העלינו בבית המדרש את רעיון החזרת העטרה ליושנה וחידוש החלוקה בין קידושין לנישואין. בקידושין ראינו את בניין הזוגיות, ובנישואין את בניין המשפחה. ההנחה הייתה שהגלולה למניעת הריון שינתה את הזיקה המוחלטת שהייתה בין הביאה לבין ההולדה, וכבר רבנים רבים הבינו והתירו לזוגות נשואים צעירים לקיים חיי אישות ולדחות מצוות עשה כדי להרבות אהבה בין איש ואישה, ולבנות את הזוגיות (מושג שגם הוא חדש במשמעויות שאנו מייחסים לו בחברה שוויונית). גם תהליך ההתבגרות השתנה בימינו וזוגות שמבקשים לשמור הלכה ולחיות חיי אישות בקדושה מתקשים לעשות זאת אם אינם רוצים למצוא עצמם חובקים עדת ילדים בעוד הם עצמם ילדים במושגים החברתיים־כלכליים של ימינו.

על כן באנו להציע לחשוב על הרעיון להפריד בין הקידושין לנישואין. להתיר לארוס להתייחד עם ארוסתו כמנהג יהודה (כתובות יב ע"א) גם אם צעירים הם. גם אם הוא עדיין בצבא או בישיבה והיא בשירות לאומי, בצבא או בלימודים. יחיו כחבריהם החילונים – בבית הוריו או בבית הוריה, כזוג שעדיין לא מאחד את המערכת הכלכלית ועדיין לא מוליד ילדים ואף לא בונה בית. ואם להיפרד הם רוצים, יעשו זאת עם גט מן האירוסין ללא כתובה. טקס הקידושין ייעשה בצנעה במסגרת המשפחות המצומצמות. כפי שהציע שויקה – להצניע את חיי הזוגיות האינטימית.

וכשתבשיל השעה, ייערכו נישואין ברוב עם. הנישואין יביעו את משמעות הקמת המשפחה, הולדת הילדים, בניית הבית, איחוד החיים הכלכליים והמעמד המשפטי. כל אלו יבואו לידי ביטוי כפי שהציע גם שויקה, בניסוח הסכמה משפטית הדדית במקום הכתובה. וכבר ניסחו חכמים הסכמים טובים שיכולים להיות בסיס לכתובה חדשה. כל זה תוך שוויון מעמדי והדדיות בין איש ואישה. נמצאנו חוזרים ומבקשים קידושין כדת משה – של חיי אישות בקדושה וטהרה, ונישואין כדת ישראל – כבניית מסגרת משפחתית על־פי נורמות החיים הישראליים. אלו הדברים בקצרה, אין כמובן לראות בהם הלכה למעשה, ואין בהם אלא הווה אמינא, ועוד רב הצורך להעמיק ולדון בהם.

שמוליק בן דוד

—-

הצעה תמוהה

רוני שויקה משיב:

אני מודה לשמוליק בן דוד על תגובתו המעניינת, אולם הוא מייחס לי דברים שלא כתבתי.

לא טענתי כי הקידושין נועדו "כדי לברר את זיקת האבהות" אלא "להבטיח את זיקת האבהות". בירור אבהות באמצעות בדיקת רקמות הוא בדיעבד, לאחר שהתינוק כבר נולד. לעומת זאת, ייחוד האישה לבעלה מבקש להבטיח את זיקת האבהות כבר מהביאה. ניתוק זיקת האבהות מרגע ההפריה והעברתה לאחר הלידה אינו טבעי ופוגע בצורה חמורה בערך הרוחני של יחסי המין כבעלי פוטנציאל לבריאת חיים חדשים שבהם שותפים הגבר והאישה יחד. אינני מבין איך המשפחה המדומיינת של שני גברים ואישה אחת שמציע הכותב יכולה לפעול.

האם זהו מצב נורמלי שהגבר לא ידע במשך תשעת חודשי ההיריון האם אשתו נושאת ברחמה את ילדו? ואם יתברר לאחר הלידה שאין זה ילדו מה אז? אם אשתו אינה אסורה לאחרים מה יבטיח לו שבפעם הבאה היא תלד לו ילד מזרעו? ובכלל, אינני סבור שבדיקה מעבדתית, פשוטה ואמינה ככל שתהיה, יכולה להחליף יחס טבעי של אבהות כפי שהוא מתקיים בזוגיות מונוגמית. ודאי שאין באפשרות התיאורטית של קיום הבדיקה כדי לערער על מוסד הקידושין והצורך בו.

הכותב מערער גם על הלכות ירושה שאינן תקפות לדעתו במציאות החברתית של ימינו. זהו עניין בפני עצמו, האם וכיצד יש לתקן את דין התורה שהבת אינה יורשת בין הבנים והאישה אינה יורשת את בעלה. אני מסכים עם הכותב שהמציאות הכלכלית המשתקפת בהלכות ירושה ולאורך כל מסכת כתובות שלפיה הנכסים היחידים של האישה הם כתובתה עם הנדוניה שהכניסה עמה או נכסים שנפלו לאחר הנישואין אינה תואמת את משק הבית המשותף המודרני. וכבר כתבתי שיש לעצב מחדש את הכתובה ותנאי הכתובה בהתאם למציאות החברתית־כלכלית שבה אנו חיים. אמנם אין בכל זה כדי לבטל את ההבחנה היסודית של ההלכה התנאית כי "מי שיש לו בן מכל מקום… בנו הוא לכל דבר". היינו, בין אם הוא בנו מן הנישואין או בנו מחוץ לנישואין בכל מקרה הוא יורשו.

לכן גם אם נסתכל על הרכוש של בני הזוג כרכוש משותף, עדיין יש לבן שנולד לבעל מאישה אחרת ואף מחוץ לנישואין זכות ירושה ברכוש זה כאשר הבעל נפטר. חזרנו אם כן להבחנה בין ירושה מזיקת אבהות ביולוגית לירושה מתוקף נישואים.

הטכנולוגיה הרפואית המתקדמת המאפשרת תרומת זרע, תרומת ביצית ופונדקאות אכן זוקקת תשובות הלכתיות חדשות, אולם אינני סבור שתשובות אלו אמורות לערער על הגדרות ומוסדות מסורתיים. מנהג העולם עדיין נשאר כפי שהיה תמיד, דרך גבר בעלמה, ואין בכוח היוצאים מן הכלל לקרוא תיגר על הכלל. לדעתי המענה ההלכתי הראוי לטכנולוגיות החדשות הוא זה המתיישב בצורה הטובה ביותר, ככל האפשר, עם ההלכה הקיימת. אינני מסכים עם הכותב כי המסגרת התרוקנה מתוכנה. היא עדיין מלאה וגדושה, ואין צורך לשבור את הכלים.

הצעת הכותב לחזור למנהג יהודה תמוהה בעיניי מכמה בחינות. על פי המשנה (כתובות א, ה) היו שנהגו ביהודה להתייחד עם הארוסה, לפיכך אין לו טענת בתולים לאחר החופה. אולם מנין לכותב שהיתר הייחוד מתיר את יחסי האישות? אדרבה, מסוגיית הבבלי והראשונים שם משמע שמדובר בייחוד בלבד "כדי שיהא לבו גס בה" (בבלי יב ע"א), "וכיון שנתייחד חזקה בא עליה דאין אפוטרופוס לביאה הראויה לו" (רשב"א שם). אבל היתר לקיום יחסי אישות ללא חופה וללא כתובה זו מנין לנו? ועוד יש להאריך אבל אין כאן המקום.

———-

לחזור ולהיות נזקקת

 הדיון בשבועות האחרונים מעלי דפי המוסף בנוגע לעריכת טקס הקידושין והאירוסין מתחת לחופה מאתגר ומעניין. איני מבקשת לדון בהיבטים המשפטיים או ההלכתיים, שהם מעניינים מאוד, משום שבכך, לענ"ד, יש החמצה עצומה של מעמד האירוסין־קידושין מההיבט הפנימי, הערכי, הפסיכולוגי והרוחני כאחד. היבט שהוא נצחי, לא משתנה, למרות השינויים, לכאורה, שעוברת החברה בדורות האחרונים.

הקשר הסודי בין האיש לאישה הוא קשר של סוד, ומשהו בכימיה הזו עובד כשהאישה משדרת נזקקות כלפי הגבר. מהרבנית רבקה שפירא גיליתי את דבריו הנפלאים של המהר"ל מפראג ב"נתיב האמונה", שבהם הוא מביא את הסיפור המופלא על מעשה בחולדה ובור ומשווה את הקשר בין איש לאישה לקשר בין שמים לארץ, אמת לאמונה. מתי יורד גשם? כשהאדמה משדרת לשמים שהיא צמאה, יבשה, משוועת לברכה היורדת משמים להשקות אותה. אם האדמה היא כמו מצח נחושה, השדר לא יעבוד והשמים לא ישפיעו את השפע. לא ירד גשם לארץ.

משהו דומה מתרחש גם בקשר הזוגי. אם אישה לא תשדר לגבר שהיא מייחלת לשפע שלו, לאהבה, לנתינה שלו, מאמינה ביכולתו להיות המשפיע, לא תהיה פה זוגיות. הנזקקות הזו היא נצרכת.

את החוסר בהיבט הזה אני חשה הרבה שנים בנושא של דייטים ומציאת שידוך. באחד הכנסים שנכחתי בהם בשנים האחרונות שמעתי הרצאה מפי המטפלת המשפחתית רחל ארבוס. היא דיברה מול מאות נשים וטענה שגם אם הן כולן מפרנסות והבעלים שלהן לומדים בישיבה, הן חייבות להביא לבעל את המשכורת ולראות את הבעל כמפרנס. האישה החדשה של דורנו, המפרנסת את עצמה, יוצרת בעיה חדשה. היא הופכת להיות ה"בוסית", והיא מפסיקה להיות "נזקקת". בשביל מה היא צריכה גבר?

הדוגמאות שהבאתי הן בכוונה מעולם החומר כי הן באות להצביע על נזק גדול שחל בקשר הסודי הזה בין האיש לאישה. היא הפסיקה להיות נזקקת. במילים אחרות, היא לא משדרת לגבר שהיא עציץ! תשאירו אותנו עציצים במעמד החופה. אל תשנו כלום!

חכמינו, שהיו להם רוח הקודש, יראת א־לוהים והבנה בנפש האדם, ידעו שטוב לה לאישה, בטקס הקידושין או במעמד האירוסין, להיות עציץ. עציץ יבש צמא למים שמשדר לגבר: אני זקוקה לך.

הסיטואציה הנהדרת הזו שבה כלה כלולה מרימה מבט מצועף, תרתי משמע, כלפי הגבר הקונה אותה, היא מעמד מכונן, מעמד בריא בשורשו שמייצב את הזוגיות במקום הנכון. לאמור, את עציץ, ואם הוא לא ישקה אותך, נבול תיבולי. וזה טוב לחופה וזה טוב בתור תזכורת קבועה בעידן פמיניסטי עד מאה ועשרים, להזכיר לנו אמת בסיסית פשוטה שתמסד כל פעם מחדש את מוסד הנישואין שלנו.

וזה טוב מאוד גם בתור תזכורת לעם ישראל איך אנחנו אמורים להתפלל לה'. לא כמו הסתדרותניקים, אלא כמו נזקקים. "עציצים" המייחלים לגשמי הברכה של ה'. רק כך תגיע גם הגאולה המיוחלת.

רבקה שמעון

—–

בתגובה ל"גמרא כפי שהיא" מאת יהושע גרינברג, 
גיליון פרשת וארא

ללמוד מאהבת התורה החרדית

קראתי את מאמרו של ר' יהושע גרינברג והצטערתי צער רב. מה לא נאמר בשנים האחרונות על נושא האהבת לימוד הגמרא על התלמידים (בין אם מדובר על תלמידי תיכון, תלמידי ישיבות הסדר או בעלי בתים שסיימו מזמן את חוק לימודיהם בישיבה). ישנם שהציעו ללכת לכיוונים אקדמיים, ישנם שהציעו להזדקק לנושאים ארכיאולוגיים או חברתיים כדי להבין יותר את רוח התקופה התלמודית, ישנם שהציעו לעקוב אחר השתלשלות הסוגיות לאורך התלמוד ודברי הראשונים וכעת מציע גרינברג, בין שאר הצעותיו, לשלב את מקצוע הגמרא בתוך לימודי התיכון באופן שלא יהיה לו מעמד מיוחד ו"כבד" כלשונו.

כמי שעוסק בחינוך שנים רבות, ועל אף שזכיתי להיחשף לקורסים אקדמיים־תלמודיים בהנאה מרובה, לעניות דעתי אף לא אחת מן ההצעות תשיג את מטרתה, באשר ישנו רק פתרון אחד ויחיד ל"בעיה".

החרדים אוהבים ללמוד

אם חפצים אנו ללמד את תלמידנו מכונאות רכב, מן הסתם נלך לבעלי מוסך מצטיינים ונלמד מהם כיצד להעמיק בכך. אם חפצים אנו להאהיב את הגמרא על תלמידנו, מן הסתם כדאי להציץ קודם אצל אלו שעדיין עושים זאת טוב מאיתנו – הציבור החרדי. משיחותיי עם עשרות תלמידי ישיבה חרדים – הן בגילאי תיכון והן בגילאי ישיבה גבוהה – התרשמתי כי רובם המוחלט (אני יודע, ישנם גם "שבאבניקים", אך הללו עדיין בגדר מיעוט מובהק) אוהבים את לימוד הגמרא ורואים בה את משוש חייהם. נכון הוא כי עולם החוויות שלהם שונה באופן ניכר מעולם החוויות שלנו וכך גם עולמם הרוחני, ועדיין כדאי לפחות "להציץ".

מה עושה את לימוד הגמרא החרדי למוצלח כל כך? א. הרב המעביר את השיעור רואה בגמרא את משוש חייו. הגמרא ממלאת את לִבו ואת חוויות חייו המרכזיות, וממילא כך היא מועברת לתלמידים ומדביקה אותם בחווייתו. ב. בשיעור ישנה בדרך כלל חקירה מעניינת, המחדדת ומאתגרת את הלומדים המנסים למצוא לה נפקא־מינות שונות. ג. הגמרא איננה רק חומר לימודי אלא תורמת לאהבת התורה ומצוותיה. ביחס ישיר להעמקתו בלימוד, כך מעמיק הלומד בקיום המצוות. ד. דמות הרב איננה רק דמות של מרצה והוא מחויב לחומר הלימודי שהוא מעביר. ככל שהלימוד ממלא את עולמו כך הוא ממלא את ערכי חייו.

הדברים נשמעים ישנים וידועים, אך דומה כי כיין ישן הם הערובה היחידה להצלחת הלימוד. נכון הוא כי לימוד הגמרא איננו בנוי רק על הברקות אלא אף על "עבודה שחורה", אך יש בהן כדי לתת טעם מכונן ומכוון.

חוויית לימוד הגמרא

דודי, הרב מרדכי ברויאר ז"ל, היה ידוע לרבים במחקריו התנ"כיים. פתיחותו לעולם המדע והמחקר בכל תחום מתחומי היהדות היא מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה.

אלא שכל מי שהכיר אותו, ידע שד' אמותיו הפנימיות ו"קודש הקודשים" שלו היו לימוד הגמרא. כאשר ביקשו ממנו חברי קהילתו, שבה כיהן כרב, להעביר שיעור קבוע בתנ"ך, סירב בתוקף והסכים להעביר שיעור גמרא בלבד. רוב שעותיו היו מוקדשות לשני שיעורי גמרא שבועיים שהעביר לקהילתו בימי שני ושבת, וזאת בזמן שדרך כוכבו בתחומי התנ"ך והמסורה. בצוהרי השבתות אסור היה לשוחח עִמו משום חרדת הקודש שבה היה שרוי לקראת שיעורו השבועי. על אף שראה בחיוב את הישגי המדע התלמודי, התעקש ללמד גמרא באופן הישיבתי המקובל, שאליו היה רגיל מנעוריו בישיבת חברון ובישיבת הדרום, שם לימד עם ידידו הרב יהודה עמיטל ועם הרב אלעזר מנחם מן שך – לימים ראש ישיבת פוניבז'. תדיר הוא נהג לומר לי כי לעולם לא יקומו ברחבי השטיבלכים היהודיים חבורות של "דף יומי" בתנ"ך או במחשבת ישראל. חבורות כאלו יקומו בגמרא בלבד, בהיותה חומר תוסס ומעורר לדיון, המהווה את לשד המסורת היהודית.

לפני שלושים וארבעים שנה היו הישיבות התיכוניות מאוכלסות ברובן בר"מים חרדים. לעתים יצר הדבר קושי הנובע מהבדלי תרבות והשקפה בין הרבנים לתלמידיהם, אך לא בכך עיסוקנו. המעניין הוא כי לעתים קרובות הצליחו הר"מים להדביק את תלמידיהם בחוויית לימוד הגמרא, מאותן סיבות שהזכרנו לעיל. עולם הגמרא היה מרכזי עבורם ובאהבתו שגו תמיד. את המתכון הזה צריך איכשהו להעביר לדורנו, על אף השינויים המתבקשים. לא כל התלמידים ייסחפו לכך, משום שישנם כאלו שאינם נתפסים כלל להברקות אינטלקטואליות, אך שיעור ניכר בהחלט כן.

נסיים בסיפור על אודות ר' אייזל חריף. ר' אייזל חיפש חתן לבתו ומשום כך נסע לישיבה המפורסמת בוולוז'ין. לתלמידים הודיע כי הוא מקשה קושיה חזקה וכל מי שיצליח ליישבה עד למחרת בבוקר יקבל את בתו לאישה. כל אותו הלילה ניסו התלמידים את כוחם, תוך שר' אייזל מפריך את ניסיונותיהם. למחרת בבוקר, עייף ועצוב, עלה ר' אייזל על מרכבתו כדי לנסות את מזלו בישיבה אחרת. והנה מאחוריו רץ תלמיד, עייף ויגע, תוך שהוא צועק בשארית כוחו לר' אייזל שיעצור את מרכבתו. "האם מצאת יישוב לקושיה?" – "לא", אמר התלמיד, "אך הנה אתה הולך ואיש לא ידע יישוב לקושייתך. את בתך כבר הפסדנו, אך האם תשאיר אותנו ללא פתרון?". "אתה הוא שתקבל את בתי ובך חפצתי. אוהב תורה אתה ולך היא ראויה", אמר בשמחה ר' אייזל.

זוהי הרוח שבה יש לחנך את תלמידינו ודומני כי יש לה סיכוי גם בעולם מערבי עשיר ומגוון.

 ביני ברויאר

—————-

הרמוניה אחרת

יהושע גרינברג משיב:

הייתי שמח אם ביני ברויאר היה צודק. למדתי ב"נתיב מאיר" ובישיבת הכותל אצל ר"מים חרדים. חלק מהם היו מהשורה הראשונה של הר"מים בעולם הישיבתי. ניסיתי מאוד ללכת בדרכיהם, והתוצאה הייתה מה שהבאתי במאמרי. היה אצלי כנראה חלק שלא הצליח להשלים עם עולמם ועם השלֵמות שהם ניסו לייצג. היחיד שאצלו מצאתי מקום לשבר שלי היה הרב שג"ר, ועל דבריו ועל מה שעוררו אצלי כתבתי במאמרי בשבוע שעבר. אינני חושב שילדיי היו נכנסים לאותו עולם שאליו נכנסתי אני, ודומני שאנחנו יכולים להביא להרמוניה אחרת, שונה מזו של העולם החרדי. אלא שהמדרגות אליה מורכבות, וניסיתי במאמרי להצביע על הדרך אליהן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' שבט תשע"ד, 3.1.2014

מודעות פרסומת

פורסם ב-3 בינואר 2014,ב-גיליון בא תשע"ד - 856, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. 25 תגובות.

  1. "לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על דברים שבעל פה" [גיטין ס:]

    יישר כח גדול לביני ברויאר על דבריו!

    הדברים שהביא ביני מדודו הרב ברויאר ע"ה על יציבות לימוד הגמרא בעולם היהודי מדויקים וחדים

    -וראו זה פלא שאפילו אחד המגיבים הקבועים כאן אברם העברי שהוא "תנ"כיסט" מושבע מעביר שיעור קבוע בדף יומי! [כך הוא מספר באתר שלו]-

    אוסיף על כך שעם כבר יהושע גרינברג רואה ברב שג"ר את המחבר שלו לעולם לימוד הגמרא מעניין לציין שהרב שג"ר בספרו "כלים שבורים" מציין את העובדה שבדר"כ הבעלי בתים שלומדים את הדף היומי שהם בדר"כ בורגנים ובעלי השכלה ובעלי אופי מודרני יעדיפו אברך שילמד את הלימוד ה"קלאסי" הישן והטוב ולא מרצה לתלמוד שילמד דף יומי באופן מחקרי וכד'

    כנראה שאין תחליף ללימוד ישיבתי בשטייגען בדרך הישנה והטובה ומעניין לראות שבמאמר במוסף משבת שעברה על קהילת האביודאייה מאוגנדה הרב של אחת הקהילות שם שלמד בסמינר הקונסרבטיבי בארה"ב סיפר שהוא לא הזדהה עם הרוח הקרירה האקדמית ששרתה שם והוא הרגיש שהלימוד שם לא מספיק "חי"

    -לא לחינם הקונסרבטיבים הביאו את הרב שאול ליברמן תלמיד חכם מובהק ואורתודוקסי שילמד אצלם גמרא והתמנה לרקטור של בית המדרש שלהם בניו יורק ואת אברהם יהושע השל שיכניס "חסידישקייט" וחיות יהודית, הם היו צריכים תגבורת מהאורתודוקסים ה"אלטע זאכן" בכדי להצליח ולא בכדי-

    לסיכום דבריי אביא עוד פעם דוגמא מהרב שג"ר שהעיד על עצמו בהקדמתו לספרו "בתורתו יהגה" על לימוד הגמרא שהוא נהנה ומקבל גישמאק מ"ברכת שמואל" בדיוק כמו מליקוטי מוהר"ן

    אחד המבשרים הגדולים של הנאו חסידות בציבור הדתי לאומי מעיד על עצמו שהוא אוהב ללמוד גמרא בעיון ה"קלאסי"

    כדאי ללמוד ולקבל השראה מכך

  2. יעקב ציץ המציץ שהציץ ונפגע מהעציץ

    תגידו, היא אמיתית, העציץ הזאת?

    • כיוון שהזדמנתי כאן לדיון, אני מבקש למחות על הסגנון של תגובה זו וזו שאחריה. עשה לך כלל – כל מה שלא תכתוב תחת שמך, אל תכתוב כלל. וגם אם תמוהים בעינך דברי הכותבת, לא נמצא בשום מקום היתר להלבין פניה ברבים. זהו יסוד היסודות של תרבות המחלוקת.

  3. הדשא של השכן

    הדשא של השכן מעולם לא נראה ירוק יותר עם משל העציצים החיים והעציצים הנבולים

  4. לגבי הויכוח על לימוד הגמרא.

    לדעתי שההשוואה עם החרדים היא בעייתית. יש כאן שתי שיטות חברתיות שונות. אצל החרדים בחור סטנדרטי בן 20 יודע שכל עתידו – המעמד החברתי, הכסף, השידוך – תלוי ברמה הלמדנית שיפגין. זה לא אומר שהלימוד הוא שלא לשמה או שהוא לא נהנה ורק עושה את עצמו, אלא שאין לו רעשי רקע שיפריעו לו להתרכז, ולכן מי שיש לו איזה בסיס נפשי להשתקעות בגמרא [וגם שם מדובר להערכתי על פחות ממחצית האנשים במערכת, אולי הרבה פחות] יכול לעשות זאת וסביר שיעשה זאת. זו ממש לא התמונה כאשר מדובר על בחור שחושב שעתידו הוא להיות רופא שיניים.

    לכן אם רוצים ללכת בדרכם של החרדים אי אפשר להיעצר בחצי הדרך, ויהיו חייבים בסופו של דבר להציע לבחור חבילה כלכלית רבת שנים, מהעריסה עד הקבר, על כל הבעיות הכרוכות בכך. קל לזהות בעולם הדתי-לאמי של היום את אותם חוגים שמנסים להגיע למצב הזה ומגדלים עדרים של פרזיטים חייכנים, אבל קשה לראות איך הם נשארים חלק מן הציבור בטווח הרחוק.

    בכלל, אם נסתכל על העבר, נראה שחלה בדורות האחרונים תמורה גדולה בתפקיד של לימוד הגמרא. בישיבת וואלוז'ין הלמוד נתפס בראש ובראשונה כהכשרה מקצועית. לישיבה הגיע שבר אחוז של הבחורים בגיל המתאים, והיה ברור לכל שמי שלא חושב על קריירה של כלי קודש (רב או מו"צ או למצער שוחט וכדומה) אין לו מה לחפש שם. הדרך להמשיך ללמוד תורה לאחר 4-5 שנים בישיבה היתה למצוא שידוך עשיר או משרה רבנית זוטרה, התחרות היתה קשה, ולכולם היה ברור שמי שאין לו מה לעשות שלא יעשה את זה כאן.

    בדור שלנו התפקיד המרכזי של לימוד הגמרא, גם אצל החרדים וגם בעיני הר"מ הממוצע אצלנו, הוא סוציולוגי – להחזיק את התלמיד בתוך המערכת כמה שיותר זמן ובכמה שיותר אינטנסיביות. זה כמו שיעורים לבעלבתים: המטרה בדרך כלל היא לא להקנות להם ידע אלא להשיג שלא ידברו לשון הרע ולא יסתכלו בטמבלויזיה במשך שעה (דל מהכא שמטרת התפילה היא ללכוד את הבעלבתים לשיעור…). מכאן צמחה כמובן תרבות ה"דף היומי" שזה ה'חולב לאיבוד' היותר גדול ועצום, אבל הוא טוב לכולם כי הוא נותן קשר נפשי ללמוד התורה ב"מחיר" זול יחסית.

    נסו לחשוב מה היה האלמנט הבולט בשיעורים ששמעתם לאחרונה: הקניית ידע בר קיימא או יצירת אווירה של עבודת השם והרגשה טובה של עשית הדבר הנכון. זה נחמד, ואפשר לעשות סיומים כל חדשיים שלשה ולקבל הרגשה של התקדמות, זה פוטר את כל הצדדים ממאמץ אינטלקטואלי, ואולי זה באמת מה שנכון לעשות בנסיבות הקיימות, אבל אל תצפו לשום ערך למדני שיצא מהפעילות הזו.

    לגבי מאמרה של הרבנית שמעון:

    נדהמתי. מצוה לפרסם כדי שאנשים יידעו להיכן הדברים מגיעים, והבוחר יבחר.

    • נדב,אני לא חושב שההבדל באהבת לימוד הגמרא בין הציבור הדת"ל לחרדי נובע ממה שציינת על ריבוי האפשרויות הקיים אצלנו לעומת הייעוד הבלעדי לכאורה אצל החרדים.

      הישיבה יוניברסיטי בארה"ב למשל ידועה ברקורד שלה של העמדת בעלי בתים למדנים שגם שנים לאחר הלימוד בישיבה קובעים עיתים לתורה באופן רציני ורבים מהם לומדים גמרא בעיון-שים לב,לא רק דף יומי-וזה דבר שגרתי אצל בוגרי הY.U למצוא בארון במשרד גמרא עם קובץ מפרשים.

      מדובר כאמור באנשים עובדים במקצועות נחשקים ומכניסים שכבר עסקו בלימוד המקצוע בתקופת הישיבה ובמקביל הם פיתחו אהבה ללימוד הגמרא אותו הם ממשיכים גם שנים לאחר הישיבה בהתמדה.

      בשיעור ששמעתי ושדובר על נושא זה נאמר ע"י הרב המעביר שלדעתו ההצלחה הזו של הY.U בהעמדת בעלי בתים למדנים נובעת מכך שלדבריו האמריקנים "נינוחים" יותר מבני הישיבות מהציבור שלנו כאן בארץ שמחפשים ריגושים בלימוד נוסח "תורת ארץ ישראל" וחסידות ופנימיות וכיו"ב

      לעומתם הוא טען שהדתיים הלאומיים מארה"ב[או "האורתודוקסים המודרניים" איך שתרצה לקרוא להם]יכולים להיות מודרניים מאוד באורחות חייהם אך בתחום לימוד הגמרא הם יעדיפו את הישן והטוב את אותם מהלכים של ר' חיים ואותם "קצותים" מבלי לחפש יותר מידי חידושים ואלטרנטיבות

      אפשר לבחון האם זו הסיבה שעושה את ההבדל אבל בכל אופן תהא הסיבה אשר תהיה עובדתית אתה יכול לראות אנשים שהם רחוקים מלהיות אברכי כולל לכל החיים שיש בהם אהבת לימוד גמרא אמתית ו"קלאסית"-כאמור גמרא בעיון "ליטאי" סטנדרטי ללא חידושים לימודיים אטרקטיביים-

      לגבי המאמר של הרבנית שמעון-גם אני הייתי בהלם מהאופן בו הוא נוסח -"עציץ יבש" וכד'-אך הרעיון שהיא הביאה על הגבר כמשפיע והאשה כמושפעת הוא רעיון מוכר ורווח ולא הבנתי ממה נפלאת כל כך?

      אתה מסתמא מכיר את "האשה גולם היא ואין היא כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי" של הגמרא ואת המודל הקבלי של "דוכרא" ו"נוקבא" כמשפיע ומושפעת שהמהר"ל משתמש בו רבות במונחים האריסטוטליים "חומר" מול "צורה" כהבדל בין המהות הגברית לנשית.

      לא מדובר אפוא באיזה רעיון שהגיע מאמצע שום מקום לחלל האוויר אז על מה חטפת שוק?

      על הניסוח המוגזם שלקח את הרעיון הנ"ל יותר מידי רחוק או שמא בגלל שהוא לא תואם את כלליו הדיקטטורים של הרודן הקרוי p.c? מהיכרות עם מאמריך ותגובותיך לא נראה לי שאימת הp.c עליך

      אז על מה יצא הקצף?

      • יעקב ציץ המציץ שהציץ ונפגע מהעציץ

        למקרה התגובה הזאת אני מהרהר שאמנם זה די נלעג להיות עציץ, אבל זה עדיין הרבה יותר טוב מלהיות בול על.

      • האחריות הטוטאלית של האיש - לפרנס ולתמוך רגשית

        מה שהביא ד"ר רוני שויקה שהנישואין מבוססים על מערכת של חיובים הדדיים של בני הזוג – הוא מן המפורסמות.

        אף על פי כן, כדאי לשים לב, שלא רק בקידושין האיש נותן ואומר. גם בכתובה, הנוגעת לשלב הנישואין, מוזכרים רק חיוביו של הבעל, המתחייב לאשתו: 'אזון ואפלח ואכלכל ואפרנס', אבל גם: 'אוקיר ואסובר' – פרנסה כלכלית ורגשית.

        נראה שחז"ל שעיצבו את המעמד, רצו להדגיש את אחריותו הטוטאלית של האיש לפרנס את אשתו ולהעניק לה את מלא התמיכה הרגשית שהיא זקוקה, שמי מבלעדיו יכול להעניק לה.

        אולי לכך רומזים שני המרכיבים החיוניים של מעשה הקידושין – נתינת הכסף, כסמל להתחייבותו של האיש לפרנס, ואמירת 'הרי את מקודשת לי', כסמל להתחייבותו להתייחס אל אשתו כאל 'דבר שבקדושה', יקר ונעלה.

        את ההדדיות שבחיי הנישואין מבטאים ב'שטר התנאים' הנחתם בשעת ה'שידוכין' (מה שנקרא בפינו 'אירוסין'), ובו כלולה ההתחייבות: 'ולא יעלימו זה מזה, ויהיו שלטין בנכסיהן שוה בשוה'. ויש שמקפידים לחתום עליו שוב לפני הקידושין, כדי שלא להיות 'מקדש בלי שידוכי'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • האחריות הטוטאלית של האיש - להשקות את העציץ

          בברכה, יעקב ציץ המציץ שהציץ ונפגע מהעציץ

          • בטח בה לב בעלה.

            מתגובתה של אישה עצמאית ודעתנית כגב' רבקה שמעון, הרחוקה ת"ק פרסאות מלהיות yes-woman, נראה שגם היא זקוקה לתמיכה הרגשית שנותן הבעל.

            אף עולמה הפעלתני של אשת החיל מספר משלי, פותח ב'בטח בה לב בעלה' ומסיים ב'קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה'.

            • אכן בעולמינו למרות כל השינויים הגדולים במעמד האשה בלא מעט תחומים עדיין יש דברים שהם מהותיים ולא משתנים

              עובדה היא שגם כיום מקובל שאת הצעת הנישואין על כל כללי הטקס[הפרחים והבלונים והזיקוקים וכריעת הברך וכיו"ב] מציע הגבר ולא האישה ולא רק זה

              גם כיום יש ציפייה חברתית מהגבר להיות הג'נטלמן וה"אביר על הסוס הלבן" ללא קשר לכך שכיום יותר מבעבר יש נשים מנכ"ליות וראשי מדינות וכו'

              כולם יודעים שזה נכון אלא שכללי הp.c [דהיינו שקרים מוסכמים] רודפים באף וחמה את מי שיעז לומר זאת בקול רם.

              • יעקב ציץ המציץ שהציץ ונפגע מהעציץ

                אמנם כן גם בימינו לא חסרים משפכים ועציצים וגם בולי עץ המתפעלים מאלה ומאלה

          • והאחראיות של מוגי לב ופחדנים היא לכתוב את תגובותיהם בשמם המלא אם הם חושבים שיש להם דבר מה חשוב לומר

            זה לבעל התגובה שמעלי[אם אפשר לקרוא לאוסף הגידופים שלו "תגובה"] עצה טובה קמ"ל

            • אני רואה שש.צ הגיב מעלי כרגע ולכן מודעה רבה דאורייתא שתגובתי מאמש על "המגיב שמעלי" כמובן שלא כוונה כלפיו אלא כלפי אותו "ציץ מציץ "ושאר כינוייו

              "והייתם נקיים מה' ומישראל"

        • פותחים בהקשבה

          בתגובתי 'דממה וקול במעמד הקידושין' (בדיון על 'תגובות לגליונות קודמים 849') עמדתי על כך שגם תפקידו של החתן הוא מינורי. לעומת תשע הברכות וקריאת הכתובה, שבהן מתכבדים חשובי הקהל, החתן מקבל רק תשע מילים בלבד 'הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל', ואף באלה נוהגים רבים להקרותו מילה במילה.

          יש לזה טעם מעשי – שלא להביך את החתן והכלה שמצוי מאד שהם נרגשים מן המעמד – אך ניתן לראות זאת כחלק ממגמה להשוות את מעמד הקידושין למעמד הר סיני שבו הקשיבו ישראל בדומיה לדבר ה', ומכוח הקשבה זו הם מצטוים 'שובו לכם לאהליכם' לחיים של יצירה ועשייה.

          חיי נישואין מיוסדים על הקשבה. הקשבה הדדית של בני הזוג זה לזה; הקשבה לקולם ולנסיונם של הורים ומורים; הקשבה לילדים שאותם יגדלו לתורה ולמעשים בדרך של 'חנוך לנער על פי דרכו'; והקשבה לכל נצרך שימצא בבית היהודי אוזן קשבת ולב פתוח.

          לפיכך נפתחים חיי הנישואים בהקשבה. הקשבה לערכים שהטמיעו חז"ל בכתובה ובברכות. והפנמה של התובנה שחיי הנישואין נועדו לא רק למימוש מאוייהם האישיים של בני הזוג, אלא גם ליצור בניין עדי עד של בית יהודי, בית של תורה וחסד שיביא לקירוב הגאולה ולבניין חרבות ירושלים.

          בברכה, ש.צ. לוינגר

  5. אכן הדיוק בדבריו של רוני שויקה חשוב ומשמעותי. לא רק 'ברור זיקת האבהות', אלא 'הבטחת זיקת האבהות'. עם זאת לעצם טענותי כלפי הרעיון המרכזי של שיוקה, אין בהבחנה זו כדי לבטל את עצם הביקורת. שהרי נתתי שלושה טעמים בביקורתי. הראשון הוא היכולת שלנו היום לברר אבהות בדיעבד, אך צרפתי לכך גם את הטיעון כי דיני הירושה כבר אינם רואים רק באב מוריש יחידי, וביקורת שלישית – העובדה שמציאות שלנו אבהות כבר איננה רק בדרך גבר בעלמה. ישנם מגוון מציאויות של אבהויות ואמהויות מורכבות, של הזרעה מלאכותית ופודנקאות. על כן למרות הדיוק החשוב ששויקה העמיד בדבריו, עומדת הביקורת שלי בעינה. שהרי תורף טענתו היא שהקידושין מן התורה נועדו בגרעינן הרעיוני להבטיח את אבהותו של האב לעניין הירושה. אם טענתי הראשונה הייתה עומדת לבדה, הרי שהדיוק של הבטחת האבהות מטשטש את בקורתי. שהרי הבטחה מבקשת לעשות את הדבר מלכתחילה, ובדיקת אבהות היא בדיעבד. אלא שהעובדה שדיני ירושה היום – שגם האם מורישה וגם הבת יורשת, וכך נוהגים רוב העולם גם שלומי אמוני ישראל – מטשטשת את הצורך להבטחת האבהות. שהרי גם האם מורישה. ואם האב מת ראשון רוב הירושה באה מהאם, ומיעוטה מהאב. ובכלל, כפי שטענתי בצלע השלישית בביקורתי, מושגי אם ואב משתנים. והזיקה בין בן לאב ואם התרחבה למניפה שלמה של אפשרויות [ולפעמים אף התקבצה – כמו אב תורם אנונימי] כגון אב מהזרעה מלאכותית או אם פונדקאית וכדומה.
    איני בא לבטל את הסברה שהעלה שויקה. שכפי שכתבתי היא מעניינת וחשובה. ויתכן שאף נכונה היסטורית. טענתי היא שלדידו של שויקה, בהנחה שטענתו נכונה, אזי כיוון שהיום נשתנו הטבעים וההסדרים החברתיים, הצורך בהבטחת האבהות הופך להיות שולי ואפילו אזוטרי, במיוחד לאור מנהגי הירושה הנהוגים במדינתנו. לכן אליבא דשויקה נתרוקן טעם הקידושין – הבטחת האבהות לצורך הירושה. שהיא כבר לא כ"כ קריטי לעניינו. במיוחד בזמן שאמצעי הייצור כבר אינו פיסת הקרקע של העולם העתיק. ובד"כ הירושה אינה מסד למעמדו הכלכלי חברתי של היורש, כפי שהיה בעבר.
    אם צודק שויקה בטענתו ההיסטורית, ואם אני צודק בטענת שינוי הטבעים והמסגרת החברתית, נותרו הקידושין חסרי משמעות אקטואלית. ולעניין זה טענתי שכפי שקורה בהלכות רבות, עלינו להכניס משמעויות אקטואליות למסגרת ההלכתי שהתרוקנה המתוכן. ולכן סברתי שהקידושין מבטאים היום בהכרח הדדיות.
    ולדידי, שאיני סבור כמו שויקה, רעיון ההדדיות נמצא בקידושין מלכתחילה. 'על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באישתו' זוהי לשון הפוכה מ'כי יקח איש אישה'. אם ב'כי יקח' התנועה היא של הגבר לוקח אישה מבית אביה ומכניסה לביתו, ב'על כן יעזוב' הגבר מתדבק באשה והוא זה שעוזב את בית אביו, ובאופן מעניין ויוצא דופן בחשיבה המקראית, הוא עוזב גם את בית אמו. נמצאנו שעזיבת הגבר היא לבניית בית משותף שלו ושל בחירת ליבו, שבזמן עתיד בנם יעזב בית של איש ואישה שיש בניהם הדדיות. בית שמוגדר כבית אבא ואמא, ולא רק כבית אבא. טענתי היא אם כן, שגם במהות הקידושין ישנה הדדיות של ייחוד האישה לאיש וייחוד הגבר לאישה. אלא שקלקלו הדורות והמעמדות החברתיים של העולם החקלאי-לקחני גרמו להיות האישה בתרבויות השונות סוג של רכוש האב ואח"כ רכוש הבעל. בתוך זה באה התורה כדרכה, ואח"כ חז"ל, ונענתה למציאות ובתוכה שמרה על צלם האישה ומעמדה באופן יחסי. הכתובה של חז"ל הינה קרן אור שוויונית במציאות חשוכה של חוסר מעמד חברתי של האישה בתרבויות העולם העתיק. ועל כן לסברתי אסרו את הארוסה ללא חופה וכתובה. כדי להגן על האישה ועל מעמדה וזכויותיה.
    כיוון שכך לשיטתי, פשוט שכיוון שזיכנו הקב"ה [והתנועות הפימנסיוטת למחנותיהן] לחיות בעולם ששואף למעמד חברתי כללי שווה בן אישה, במעמד הקידושין ההדדיות היא מובנת מאליה. טענתי הספציפית בדברי היא, שגם אם שויקה צודק במהות הקידושין, כיוון שנשתנו הטבעים והמסגרות החברתיות כלכליות, ומתוך כך התרוקנו הקידושין מטעמן הראשון ע"פ סברתו, חזרנו למקום הראשון, ועלינו להכניס את הווית הדור שלנו לתוך מסגרת התורה וההלכה. ובתוכה את עיקר רעיון ואידאל המשפחה, הזוגיות ושאר הערכים שלנו שבן איש ואישה. אם כך קשה לוותר על ההדדיות בקידושין.
    אגב, טענתו של שויקה 'מי שיש לו בן מכל מקום…בנו הוא לכל דבר' כמאמר המשנה, ויורש הוא, היא טענה שיש בה משום קעקוע המסגרת המשפחתית. ולמרות שזו הלכה תנאית, גם היא צריכה לבוא לענ"ד בבקרות הטבעים והתנאים החברתיים העכשויים. שכן בעולם העתיק מעמד חברתי של אדם ללא ירושה לא היה קיים. והיום שמעמד חברתי לא קשור כלל ועיקר בירושה ובאבהות, יש לבחון את משמעות הדבר לגבי מעמד הבן, במיוחד אם רוצים אנחנו לחזקת את המשפחה המונוגמית. כל זאת אני אומר בהסתייגות כמי שדיני ירושה במשפט העברי לא שגורים על לשוני.
    ובשולי הדיון הזה, שויקה ייחס לי כוונה להתיר שני גברים לאישה אחת. לא עלתה על ליבי, אני רואה בזה תועבה בדיוק כמו שתי נשים לאיש אחד. את הדוגמה הזו הבאתי כדי להמחיש שאם נקבל את התזה של שויקה על הקידושין כהבטחת אבהותו של האב, כיוון שאפשר כבר לברר את האבהות בדיעבד, הרי שכבר כביכול אין מניעה מצד זה לשני גברים לאישה אחת. בבסיס הדברים אני טוען שהתורה ב'על כן יעזוב איש' טוענת שהאידאה היא מונוגמיה הדדית, כל השאר – פוליגמיה ו'כי יקח איש' הם קלקולים. וכמו חרם דרבינו גרשון, עלינו לחזור גם להדדיות.
    טענתה של רבקה שמעון, גם אם יש בה פן שראוי לדון בו, פן זה של היזקקות הוא מאוד חלקי ומיקומו במסכת החיים בעיני, אינו ביצירת המעמד המשפטי חברתי שבין הגבר לאישה. אלא במכמיני היחסים האינטימיים. להביא את הפן הזה למעמד החברתי משפטי, בעיני אינו אלא אפולוגטיקה לשימור מעמדה החברתי כלכלי הנחות של האישה. אם פן ההיזקקות קיים, עליו להיות כפי ששויקה טוען לגבי כל הפן האינטימי, בין האיש לאישה בתוך ביתם.
    עד כאן בהתייחס לשיוקה וטענתו. מכאן למה שביקשתי אני להציע בהפרדה שבין הקידושין כמעמד המקדש את הזוגיות, לבין הנישואין כממסגר את המשפחה. שויקה הביא את המשנה שכיוונתי אליה ממסכת כתובות דך י"ב ע"א. וטען מתוכה שלא התירו ביהודה חיי אישות בן ארוס לארוסתו. אף אני לא באתי לטעון שהותרה ארוסה לארוס. אלא באתי להציע בדחילו ורחימו שעלינו אולי על בסיס היתר זה לחדש את מסכת בניית הזוגיות והמשפחה. זאת על בסיס העובדה שאיסור הארוסה על הארוס אינו דבר תורה אלא מדברי סופרים. כפי שכתב רש"י בכתובות דף ז' ע"ב ד"ה ואסר לו את הארוסות – מדרבנן שגזרו על הייחוד של פנויה ואף ארוסה לא התירו על שתיכנס לחופה… וכן ברשב"א המצוטטת בשיטה מקובצת על התר "י"מ דארוסה מותרת דבר תורה אלא מדבריהם נאסרה עד שתיכנס לחופה…" וכן כתב הרמב"ם בראש פרק י מהלכות אישות "ארוסה אסורה על בעלה מדברי סופרים" והעיר על כך המגיד משנה "דמכאן מבואר דמדאוריתא אין הארוסה אסורה על הארוס"
    ובפרוש המאירי על המשנה בכתובות י"ב " פירשו בגמרא שדרכן של בני יהודה ליחד החתן עם הכלה שעה אחת קודם שתכנס לחפה ולאו דוקא שעה אחת הסמוכה לכניסה אלא שעל כל פנים היו מיחדים אותם באי זו שעה קודם שתכנס לחפה הן בימים הסמוכין לאירוסין הן בימים הסמוכים לחפה הן בימים שבנתים ומשתעשע עמה בקירוב בשר וכן שבא עליה אם רצה כדי שיהא לבו גס בה ותכנס אהבתו בלבה וכל זה מצד גזירות ואונסין ושמדים שהיו ביניהם על דרך מה שאמרו תבעל להגמון תחלה והיו מכוונים להכניס אהבת הארוס בלבה עד שאם חס ושלום תבעל לאחר שתבעל לו באונס גמור וכן שיצא עליה שם בעולה ויראת גזירתם אינה אלא בבתולה והוא שאמרו בתלמוד המערב בראשונה גזרו שמד ביהודה שכן מסורת בידם שיהודה הרג את עשו דכתיב ידך בעורף אויבך והיו אונסין את בנותיהן והתקינו שיהא איסטרטיאוט בועל בתחלה התקינו שיהא בעלה בא עליה ועודה בבית אביה שמתוך כך אימת בעלה עליה והקשו בה ומכל מקום לא סופא ליבעל לסרדיוט ותירץ אנוסה היא ואנוסה מותרת לביתה וכל זמן שנעשה הייחוד היו נוהגין לעשות לו סעודה בבית חמיו ומאחר שהמנהג כן כל האוכל אצל חמיו ביהודה סתם הדברים שנתיחד ותולין לו שכבר בעל והיה לו לטעון באותה שעה" וכן הביא השיטה מקובצת דברים דומים על התר.
    נמצאנו למדים שמדין תורה ארוסה מותרת, וחכמים אסרו. ובשעת הדחק משום גזרת האגמון התירו. זהו מהות מנהג יהודה. ואני מבקש לטעון שאיסור חכמים לבוא אל הארוסה יסודו הוא הגנה על האישה שתקבל כתובה בה יוגדרו זכויותיה. ודבר זה רמוז בכמה מקומות ואין כאן המקום להאריך. לכן במצב הדברים כפי שהוא היום בו מצד אחד ההתבגרות הגופנית מוקדמת בהרבה על ההתבגרות החברתית כלכלית, ומצד שני אמצעי המניעה הפרידו בין מעשה הביאה לבין הולדת ולדות, יש מקום לשקול מערך חדש של תהליך בניית משפחה ישראלית יהודית טהורה. מנהג יהודה יכול לשמש פתח להפרדה בין ארוסין – כבניית הזוגיות, לבין נישואין – לבניית המשפחה והמסגרות המשפטיות והכלכליות. כפי שהצעתי.
    לא שאין קושיות על ההצעה שלי. יש ויש. אלא שאני מבקש לפתוח חשיבה חדשה להסדרת מסכת חיי איש ואישה, כפי שעשו חז"ל בזמנם, כדי אדרבא, לשמור על גרעין קדושת חיי המשפחה וטהרתה.
    בדרך נצטרך לוותר על איסור חז"ל לארוס לבוא על הארוסה, וזאת על עדני מנהג יהודה, נצטרך לשנות ברכת הארוסין ולהשמיט 'אסר לנו את הארוסות'. נצטרך ע"פ המנהג הקדום, להפריד כמובן בין נשואין לארוסין, ולברך ברכת חתנים גם באירוסין כפי שמבואר במסכתות קטנות מסכת כלה פרק א "כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה." ואין הדבר קל בעיני. לכן הצעתי אינה אלא זירוז לחשיבה על המציאות המורכבת והשונה בתוכה אנו חיים. ואם יישרי דרך אנחנו, והתורה נר לרגלינו, הטמנת הראש בחול לא תקדם אותנו. וככל שתלמידי החכמים יקדימו לאחוז בכלים שבידיהם, תצא התורה נשכרת. וישראל יהיו עם קדוש למשפחותיהם לבית אבותם ואמותיהם.

  6. http://www.daat.ac.il/daat/toshba/horaat/halimud-2.htm

    בקשר לויכוח על לימוד הגמרא והצעותיו של יהושע גרינברג במאמרו עליו הגיב כאן ביני ברויאר כדאי לקרוא את המאמר שהבאתי בלינק.

  7. לגבי משבר לימוד הגמרא בישיבות התיכוניות כבר נכתב הרבה ונשברו קולומוסים

    ובכל זאת צריך לזכור שלמרות עליית הפופולאריות של המכינות עדיין ישיבות ההסדר והגבוהות לא סגרו את הבסטה ועדיין הן מצליחות וזאת למרות שעיקר סדר היום שלהן מוקדש ללימוד גמרא ותלמידים שהגיעו לישיבות לא מתוך אהבה לגמרא אלא מסיבות אחרות מתחילים מהנסיון לאהוב את הלימוד בתהליך מדורג.

    אולי העניין נובע מכך שברוב הישיבות התיכוניות לא לומדים בעיון אלא רק בקיאות המסתכמת ברש"י ותוספות ולכן הלימוד ריק מהתסיסה הקיימת בלימוד העיון שאליו נחשפים בישיבות ההסדר\גבוהות ואז באמת נהנים מהלימוד

    ויכול להיות שהדבר נובע בפשטות משום שמדובר בגיל הנעורים בו אין ראש לתלמידים גם בשאר המקצועות ואין כאן מקרה מיוחד עם איבה ללימוד הגמרא אלא בפשטות חוסר עניין בלימודים ויותר עניין בלעשות בלאגנים ומלחמות שביעית-שמינית ושאר ירקות

    -לכן לא נראה לי ששינוי שיטת הלמידה למחקרית יותר העוסקת ב"ריאליה תלמודית" וכד' תתרום משהו לעניין,את התלמידים שלא מתעניינים בגמרא לא נראה לי מעניין יותר העיסוק בתולדות הקיסרות הרומית והסאסאנית-

    אולי משבר לימוד הגמרא אכן אינו שונה מה"אהבה" בכלל ללימודים הקיימת אצל תיכוניסטים מן המניין והדגש על עניין הגמרא בדיונים על כך נובע מהחשיבות שמייחסים לה ולכן שוכחים לרגע שאולי חוסר הרצון בלימוד הגמרא אצל התיכוניסטים נובע מסיבות פרוזאיות ביותר[בעניין זה אני מסכים מאוד עם מה שכתב בבמה זו הרב חיים נבון במאמרו "יצר הרע לא יצא לגמלאות" ויעויין שם]

    בקשר להשוואה שעשה כאן ביני ברויאר לעולם החרדי אוכל להביא כאן תיאוריה של חבר שלי שמכיר את שני העולמות והוא למד בישיבה קטנה חרדית אך לאחר מכן פנה לישיבת הסדר והוא טוען שיש היפוך משמעותי כאשר אצל החרדים לדבריו יש מגמה של אהבה ללימוד בגיל של הישיבות הקטנות אך קיימת שחיקה אצל רבים בישיבות הגדולות ואילו אצלנו הדת"ל קורה בדיוק ההיפך שבישיבות התיכוניות רבים לא מתחברים ללימוד הגמרא אך בשלב של הישיבות ההסדר והגבוהות דווקא יש תשוקה וחיבור ללימוד אצל רוב הלומדים.

    ככה שאולי מדובר בבעיה חולפת שצריך להתמודד אתה בסבלנות ובמתינות שתשתפר עם הגיל והבגרות הנפשית.

  8. כדוגמא מובהקת לדבריי אביא כאן מקרה שאני מכיר אישית שיכול להדגים את הנקודה באופן בולט:

    כשהתחלתי את לימודי בישיבת ההסדר ביום הראשון היה לנו מפגשים אישיים עם שני הרמי"ם שלנו ואחד מחבריי שהגיע איתי מהישיבה התיכונית כשנכנס לר"מ שלנו לשיחה אישית הוא אמר לר"מ שלנו שהוא שונא גמרא ושהוא לא מסוגל לפתוח גמרא יותר מאז הבגרות אך הוא בא לישיבה במטרה לשנות זאת ולפתח אהבה לגמרא אליה הוא פיתח כזו סלידה.

    הר"מ שלנו מבלי להיבהל אמר לו שהוא לא הראשון שבא בגישה כזו והוא יכול להיות סמוך ובטוח שאכן הוא ילמד לאהוב את לימוד הגמרא ולהזדהות אתו ושהוא יכול להיות רגוע ולהרגיש טוב.

    ואכן כך היה! חבר שלי אכן פיתח עם הזמן אהבה ללימוד והוא היה חברותא בוגר בעצמו כאשר השיעור שלנו קיבל את המשימה להוות חברותות בוגרות לתלמידי שיעור א' לאחר שחזרנו מהצבא.

    הוא לא היחיד וזה מראה שאפשר בהחלט להביא אהבה ללימוד גמרא גם לכאלו שבתחילה נרתעו ממנו.

    [ולא,אצלנו בישיבה לא השתמשו בשום מתודה חדשנית ומחקרית וכד' כדי להאהיב את הלימוד אלא בעיון ה"קלאסי" הישן והטוב שגרם לחבר שלי ואחרים לאהוב את הלימוד שהם כה לא אהבו בימי התיכון]

  1. פינגבק: על נישואין וחופה. מגדר הדדיות וחשיבה לימינו | על יהדות, חינוך וחברה – שמוליק בן דוד

  2. פינגבק: על נישואין וחופה. מגדר הדדיות וחשיבה לימינו | על יהדות, חינוך וחברה – שמוליק בן דוד

  3. פינגבק: על נישואין וחופה. מגדר הדדיות וחשיבה לימינו 2 | על יהדות, חינוך וחברה – שמוליק בן דוד

  4. פינגבק: על נישואין וחופה. מגדר הדדיות וחשיבה לימינו | על יהדות, חינוך וחברה – שמואל בן דוד

  5. פינגבק: על נישואין וחופה. מגדר הדדיות וחשיבה לימינו | על יהדות, חינוך וחברה – שמואל בן דוד

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: