כיוון שניתן רשות למשחית | אביעזר ויס

תופעת "עודף הכוח", שבה כוח יוצא מכלל שליטה, רווחת בתנ"ך ובקולנוע. מסע בעקבות ההגבלות שאלוהים מטיל על עצמו 

הקולונל קורץ, שפעל בצבא ארצות הברית במלחמת וייטנאם, היה קצין מעוטר שעשה רבות בשליחותה של ארצו, סיכן את חייו והוביל אנשים לקרבות קשים. במהלך המלחמה, לא ברור מדוע, הוא יצא אל הג‘ונגלים של קמבודיה והקיף את עצמו בצבא ממושמע של עבדים נרצעים. רב סרן וילארד, קצין מנוסה בפעולות שהשתיקה יפה להן, מקבל משימה שניסוחה מעורפל: Terminate his command. האודיסיאה של מסעו אל מעבה הג‘ונגל הקמבודי עד למפגש עם הקולונל קורץ הוא עלילתו של הסרט “אפוקליפסה עכשיו“, מהחשובות ביצירות הקולנוע במחצית השנייה של המאה ה־20.

לפני מותו בידי וילארד (נושא מעורפל בפני עצמו) אומר קורץ את המילים הידועות: “The horror, the horror“ (האימה, האימה). אלו גם מילותיו האחרונות של קורץ אחר, שחרג ממשימתו בתקופת הקולוניאליזם הבלגי בקונגו והקים לו מושבת עבדים קניבלים במעלה נהר הקונגו, בספרו הידוע של ויליאם קונראד “לב המאפליה“. סלבוי ז'יז'ק, במאמרו "התשוקה אל הממשי, התשוקה אל מראית העין", מעלה דרך אפיונו של הקולונל קורץ היבט מיוחד של הקיום האנושי, היבט שאפשר שיקבל אף ממדים קוסמיים או מטפיזיים. הוא אומר שכאשר מופעל כוח, נוצרים תמיד עודפי כוח. העודפים הללו כבר אינם לרצונו של מפעיל הכוח, ואותם יש לחסל.

הקולונל קורץ הוא חייל שהזדהותו עם מערכת הכוח הצבאי הייתה הזדהות יתר, כך שהוא עצמו הפך לחריגה שהמערכת חייבת לחסל. העיקרון של עודפות הכוח הוא עיקרון שראוי לבחון אותו ביתר העמקה, שהרי אינו ייחודי רק לחייל שסטה מן הדרך.

בסרט אחר, "חיילים היינו", המתאר את הקרב הגדול הראשון של האמריקנים במלחמת וייטנאם, העיקרון הזה מתואר בפשטות באופן מטפורי: לשונות האש האיומות של פצצות הנפלם שמטילים המטוסים האמריקניים אוכלות גם את החיילים האמריקנים עצמם. האש אינה מבחינה בין "צדיק" ל"רשע".

הזדהות יתר שהופכת לחריגה. קפטן וילארד וקולונל קורץ בסרט "אפוקליפסה עכשיו"

הזדהות יתר שהופכת לחריגה. קפטן וילארד וקולונל קורץ בסרט "אפוקליפסה עכשיו"

משחית נעלם

העיקרון הזה חל, כך מסתבר, על כל תחומי ההוויה. סלבוי ז'יז'ק הוא מבקר תרבות בן זמננו, שהרצאותיו ממלאות אולמות ברחבי אירופה וארה"ב, והוא, כביכול, "גילה" את עקרון עודפות הכוח וניסח אותו. ואולם מסתבר שאמורא חשוב בבבל עמד עליו כבר לפני כ־1,700 שנה וניסח אותו במלוא עוצמתו הטראגית:

תאני רב יוסף: מאי דכתיב "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר"? כיוון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים, ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה שנאמר "והכרתי ממך צדיק ורשע" (בבא קמא ס, א).

אותו "משחית" קוסמי הוא כוח שמפעיל הקב"ה. הוא פועל ברשותו ובסמכותו. אבל, קובע רב יוסף, ללא התערבות חריגה של הקב"ה, כפי שהיה בזמן מכת בכורות, מהותו של כוח זה שהוא חורג מגבולות הגזרה של סמכותו ופוגע גם בחפים מפשע. היטיב לנסח את הדברים נתן אלתרמן ב"שירי מכות מצרים":

כי צדיק בדינו השֶלח,

אך תמיד, בעוברו שותת,

הוא משאיר, כמו טעם מלח,

את דמעת החפים מחטא.

דברי רב יוסף הם חלק מדיון מקיף בסוגיה העוסקת בנזקי האש. עמנואל לוינס הקדיש לסוגיה זו הרצאה מפורטת שכונסה בספר "תשע קריאות תלמודיות", ועניינה המרכזי הוא האחריות שצריך לקחת על עצמו מי שהפעיל כוח בלתי נשלט, גם אם היה מוצדק. עיון בסוגיה זו, בעקבות לוינס, מבהיר שבמהלך הדיון הופכת האש ממשחית פיזי פשוט וברור למשחית מטפורי נעלם ובעייתי. האש "יוצאת" – "כי תצא אש". בכל שאר הנזיקין, המתוארים בפרשת משפטים, אדם הוא נושא המשפט: "וכי יריבון אנשים", "וכי יכה איש את עבדו", "וכי ינצו אנשים", "וכי יכה איש את עין עבדו", "וכי יפתח איש בור", "כי יבער איש שדה", "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים". אבל האש היא נושא בעצמה: "כי תצא אש ומצאה קוצים". ברור שיש מי שמבעיר את הבערה, אבל האש היא כוח בלתי נשלט שהמבעיר שילח, ומכאן הוא מאבד את השליטה. כך גם ה"משחית". מרגע שהוא שוּלח לדרכו, שוב הוא עומד בפני עצמו ואין למשלח שליטה עליו.

שלושה הם המגלמים במעשיהם לאורך המקרא את העיקרון הזה: מצביא – יואב בן צרויה, נביא – אליהו התשבי, והקדוש ברוך הוא בעצמו.

קצין משתולל

יואב בן צרויה הוא בן דמותו של הקולונל קורץ. הוא קצין מצטיין, נאמן ומסור, שבשל מסירותו קיבל על עצמו גם משימות שהשתיקה יפה להן. עם זאת, טמונה באישיותו סכנה, שכן לא ניתן לעצור בעדו כשהוא מקבל החלטות בעצמו ואף מבצע אותן. רצח אבנר בן נר היה המעשה הראשון שבו ניצל את כוחו הרב. הוא רוצח את אבנר חסר ההגנה כנקמה על הריגת עשהאל אחיו. הריגה לגיטימית לחלוטין באותן נסיבות. תגובתו של מי שנתן את הכוח בידי יואב, דוד המלך, מוזרה. הוא אינו עושה דבר ממשי בעניין זה, אלא מסתפק בקביעה שהוא עצמו נקי מהדם הזה ובקללה נמרצת שהוא מקלל את בני צרויה. מי שעתיד להיות האדיר במלכי ישראל טוען להגנתו שהוא “רך ומשוח מלך“ (ש“ב ג, לט) ואין לו יכולת להתמודד עם בני צרויה.

בהמשך טועה דוד טעות טראגית ומפקיד בידי יואב את סודו הגדול, רצח אוריה החתי. הוראת החיסול של אוריה החתי נשלחת אל יואב במסמך שמוגדר “לעיניך בלבד“ על ידי הקצין הנאמן אוריה עצמו, נאמן עד כדי כך שדוד בטוח שהוא לא יפתח את המסמך. איש מלבד נתן הנביא, מכוח היותו נביא, אינו יודע את אשר קרה. את הסוד הזה נושא איתו יואב כל ימיו ואינו מדבר עליו עם איש, ואולם בעקבות כך תמיכתו נתונה לבני המלך ה“לגיטימיים“, אבשלום ואדוניה, ולא לשלמה שנולד בעקבות הפרשה הזו.

אבשלום, שיואב התאמץ להחזירו מגלות גשור, טועה טעות טראגית בכך שהוא מבעיר את שדהו של יואב באש כדי לאלצו לסדר לו פגישה עם דוד אביו. אין “מתעסקים“ כך עם אישיות בעייתית כמו יואב. את הפקודה בדבר אבשלום נותן דוד בלשון מעורפלת: “לאט לי לנער לאבשלום“ (ש“ב יח, ה), אך ליואב אין התלבטויות. ברור לו שלטובת שלטונו של דוד, לטובתו הוא, לטובת החיילים הנאמנים לדוד וכדי להפסיק את מלחמת האזרחים, אין מקום להשאיר את אבשלום בחיים.

במהלך שירותו את דוד הפעיל יואב כוח מוצדק ולגיטימי על פי ההוראות שקיבל ממנו. כאשר חרג מגבולות הגזרה של הכוח המוצדק הסתיימו הדברים בחילופי מהלומות מילוליות קשות, אך לא במעשה כלשהו. השורה התחתונה אמרה שנוח לו לדוד שקצין כזה עומד בראש צבאותיו ושמלבד היותו מצביא מוכשר הוא גם איש נאמן ושומר סוד. כל זה, ידע דוד, יסתיים כששלמה ימלוך.

דוד מורה לשלמה לחסל את יואב באותה לשון עמומה של הפקודה שמקבל רב־סרן וילארד: “ולא תורד שיבתו בשלום שאול“ (מ“ב ב, ו). מובן שהוא אינו יכול לנמק את הוראת החיסול בסיבותיה האמיתיות, והוא תולה אותה באופיים הבלתי מוסרי של החיסולים של אבנר ועמשא, שפיקד על צבאו של אבשלום המורד. בהזדמנות זו, כפי שנהוג לומר, הוא מורה לחסל גם את מי שהוא עצמו הבטיח לו את חייו, שמעי בן גרא. שלמה, שלומד מהר, מוצא את ההזדמנות הראשונה לנהוג כך גם באדוניה בן חגית, שלו הבטיח חסינות מלכותית זמן קצר קודם לכן. ללמד להיכן יכולה עודפות הכוח להביא.

לא כך הוא נביא

בתחילת דרכו אליהו התשבי פועל בשליחות עצמו ומקבל אישור לפעולותיו בדיעבד מהא־לוהים. "חי ה' צבאות אשר עמדתי לפניו אם יהיה הימים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מ"א יז, א), אומר "אליהו התשבי, מתושבי גלעד אל אחאב". אף שהוא עצמו ובני אדם אחרים קוראים לו נביא, המספר המקראי אינו מכנה אותו "נביא" לאורך כל סיפורי אליהו שבספר מלכים. את גזרת אליהו על הגשמים מקיים הקב"ה במלואה, משל לראש מדינה כביכול שאחד מנאמניו יצא לכבוש עבורו יעד בלי תיאום מוקדם, אבל לראש המדינה נוח בכך. אלא שמעתה הכוח שמפעיל אליהו נתון בידיו שלו ("כי אם לפי דברי"), והקב"ה כביכול אינו יכול לעקוף אותו.

בהמשך דרכו אליהו ממלא את הוראות הא־לוהים באופן סלקטיבי ומוסיף יוזמות חריגות. כשה' רוצה להביא גשם, בניגוד לגזרת אליהו, ההוראה לאליהו היא להיראות אל אחאב ("לך הראה אל אחאב ואתנה מטר על פני האדמה"; מ"א יח, א). אף שהניסוח ברור מאוד ואינו כולל דבר מלבד הפגישה עם אחאב, אליהו מוביל אירוע משמעותי, דרמטי וטראומתי שבסופו הוא שוחט במו ידיו שמונה מאות וחמישים איש, נביאי הבעל והאשרה, ומחסל, למעשה, את עבודת הבעלים בישראל (כך על פי קויפמן). במעמד הר הכרמל הוא מבקש מא־לוהים להכיר בכך ש"בדברך עשיתי את כל הדברים האלה" ומתחנן שיענה לו באש מן השמים. אף שא־לוהים לא ציווה על התמודדות עם נביאי הבעל וודאי לא על הריגתם, הוא נענה לתפילתו.

הפעלת עודפות הכוח של אליהו מביאה את הקב"ה לניסיון הראשון להסירו מן הדרך. הבדלי הגישות בין ה' לאליהו מתפתחים לעימות: בהר סיני, שם חווה אליהו חווית אימה (the horror), ה‘ מלמד את אליהו ש“לא באש ה‘“. משפט קצר אך רב משמעי: האש שהורדתהּ מהשמים, אומר לו ה‘, אינה מייצגת את הקדושה האמיתית. וגם: האש – כוח בלתי נשלט – אינה הדרך שבה הקב“ה מדבר עם העם דרך נביאיו.

כשאליהו מבהיר לקב“ה שהוא אינו מתכוון לפרוש מדרך הקנאה, התוצאה היא הדחה מוחלטת עם הוראות פעולה מדויקות, שאינן משתמעות לפנים אחדות ועם רמז ללקח שיש ללמוד ממה שקרה: “לך, שוב לדרכך מדברה דמשק (מסיני!), ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם, ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל, ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה (ההוראה כוללת כתובת מדויקת) תמשח לנביא תחתיך. והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא, והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע“ (מ“א יט, יז).

אמת, אומר כביכול הקב“ה, יש לבער את נגע עבודת הבעלים מישראל, אבל שפיכות הדמים אינה תפקידו של איש הא־לוהים. כשיש צורך להשמיד יהודים – אפילו הם חוטאים – זו מלאכה המוטלת על הגוי, שבהמשך ה‘ ייפרע ממנו. כשהגוי אינו משלים את המשימה – היא מוטלת על המלך, וגם ממנו ייפרע ה‘ (“כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל“, הושע א‘). נביא הורג אחרון ולא ראשון. אליהו, כידוע, אינו מבצע אף לא אחת מהפקודות הללו.

העימות בין אליהו לה‘ מתפתח עוד בפרשת נבות היזרעאלי. ה‘, שמתחילת סיפורי אליהו נראה שעניין סבלם של בני האדם נוגע לו יותר מאשר עבודת הבעלים, מצווה על אליהו לצאת לקראת אחאב ולומר את הפסוק המרשים: “הרצחת וגם ירשת?!“, ואולם התפתחות הפגישה בין המלך לנביא היא כזאת שאליהו אינו אומר את הפסוק הזה אלא מקלל את אחאב קללה נמרצת, והמספר מצדיק את הקללה הזאת בהיותו של אחאב עובד אלילים. במהלך העימות בין אחאב לאליהו בפרשה זו עניינו של נבות כלל אינו עולה! יש להבין שהחוקיות האימננטית של דמותו של אליהו מחייבת שלא יאמר “הרצחת וגם ירשת“. זוהי אמירה מוסרית, שהייתה מתאימה לנביא כמו ישעיהו, אבל אליהו מודרך על ידי קנאה ולא על ידי מוסר.

שיאו של העימות בין ה‘ אוהב האדם לבין הנביא המקנא קנאה גדולה הוא בהריגת חיילי היחידות ששולח אחזיהו להביא אליו את אליהו. “ואם איש הא־לוהים אני“, אומר אליהו שכבר אינו בטוח במעמדו, “תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמישיך“ (מ“ב א, י). שוב אש, שוב חריגה מהמסגרת המוסרית הנאותה. מאה איש שעדיין לא עשו לאליהו כל רעה מוצאים את מותם באש. רגע לפני מותם של חמישים איש נוספים מתערב ה‘ ומורה לאליהו לרדת מההר וללכת עם יחידת החיילים אל המלך.

בעקבות המעשה הזה לא נותר אלא To terminate his command. אליהו מועלה בסערה השמימה ברכב אש וסוסי אש. לומר לנו שהאש שיצאה משליטה היא שהביאה את גזר דינו. כבודו נשמר, שליחותו הסתיימה. את מקומו יחליפו, לאחר תקופת אלישע, נביאים אוהבי אדם, המונעים על ידי כוחות מוסריים ולא על ידי קנאת־אש: ישעיהו, ירמיהו ועמוס.

במידת בני אדם

בעוד שניתן להבין את עקרון עודפות הכוח כשהוא מתבטא בפעולתו של בן אנוש, אף אם הוא נביא, הרי שאלת עודפות הכוח שמפעיל הקב"ה מעלה תהיות תיאולוגיות קשות, המבקשות פתרון.

כבר משה רבנו לימד את עמו בנאום הפרדה שלו שה' פועל באופן מידתי – על פי שלוש עשרה המידות – עד שמופעלת קנאתו, אז הוא "אש אוכלה, אל קנא" (דברים ד, כד), בדיוק כפי שמתואר באותו פסוק נורא שמצטט רב יוסף: "ואמרת לאדמת ישראל, כה אמר ה', הנני אליך והוצאתי חרבי מתערה והכרתי ממך צדיק ורשע" (יחזקאל כא, ח). כשרב יוסף מבין את עומקו של עקרון עודפות הכוח ואת משמעותו המטפיזית הוא מביט בתלמידי החכמים היושבים לפניו בבית המדרש ופורץ בבכי: "בכי רב יוסף: כולי האי נמי לאין דומין! [= כל אלה לא נחשבים לכלום]" (בבא קמא ס, א). הוא מבין שייתכן מצב שבו יפעל המשחית ללא כל בקרה א־לוהית ולשום דבר, גם לא לצדקה, לא תהיה משמעות.

לקראת סיום הסוגיה בבבא קמא מלמד רבי יצחק נפחא שאכן אפשר שהקב"ה יפעיל את "המשחית", אותו כוח בלתי נשלט שסמלו האש, והוא עצמו, הקב"ה, כפי שהוא דורש מבני האדם, ייטול על עצמו את האחריות:

אמר הקב"ה, עלי לשלם את הבערה שהבערתי. אני הצתי אש בציון, שנאמר "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה", ואני עתיד לבנותה באש שנאמר: "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה".

עמנואל לוינס אומר שאולי יש כאן מענה לשאלות התיאולוגיות שמעלה השואה. אולי. אבל השאלה התיאולוגית העיקרית היא איך כוח שמופעל על ידי ה' יוצא כביכול משליטתו וממית צדיק ורשע, ואינו מבחין. אני מבקש להציע את התשובה העקרונית הבאה: אף שהקב"ה הינו כול יכול, ואף שאיננו יודעים, למעשה, דבר על מהותו, אנו יודעים מהכתובים שהוא מקבל על עצמו כביכול את אותם כללים שהוא מניח ביסוד הבריאה, אף שהם סותרים את מהותו, ושהם התנאי להתפתחות האנושית ולקיומו של העולם. ניתן להבחין בשלושה כללי יסוד כאלו:

1. "טוב אחרית דבר מראשיתו", כך מנסח קהלת את הכלל הראשון. רק באחריתו של התהליך ניתן לדעת אם הדבר "טוב" או "רע". "טוב" או "רע" במשמעויותיהם הראשוניות אינם תארים מוסריים. "טוב" משמעו "מסוגל להתקיים ולפעול באופן עצמאי ללא תקלות" (כמו "זו מכונית טובה"). "רע" משמעו "רעוע", אינו מסוגל להתקיים לאורך זמן.

"יצר לב האדם רע מנעוריו", למשל, משמעו שלאדם יצר הרסני, שמביא חורבן, מביא להתרועעות של העולם. ואולם, לא ניתן לחזות מראש אם הדבר יהיה טוב או לא. רק באחריתו. לכך נדרש זמן ולפעמים אפילו חיים שלמים. ה' מקבל על עצמו כלל זה, כפי שנראים הדברים בכל ששת ימי המעשה, שבהם רק לאחר מעשה הבריאה "וירא א־לוהים כי טוב", שהרי כיוון שה' יודע מראשית אחרית אין לו צורך לחכות לגמר הבריאה כדי שיראה שהדבר "טוב". ואולם, רק לאחר שהדבר מתקיים מכריז עליו ה' "כי טוב". בכך הוא מקבל על עצמו כביכול כלל שבלעדיו אין האדם יכול ליצור, לפתח ולקיים יחסים עם בני אדם ועם סביבתו.

2. "בחירה באדם היא למעלה מהשגחה עליונה". כך מנסח הנצי"ב מוולוז'ין בחדות את עקרון הבחירה החופשית. ללא בחירה חופשית אין קיום לעולם, אין מוסר ואין היסטוריה. ה' מקבל על עצמו כביכול את הכלל הזה שבלעדיו לא יהיה לעולם קיום.

3. כאשר מופעל כוח, נוצרים עודפי כוח בלתי נשלטים. ה' מחיל על עצמו כביכול גם כלל זה, ללמדנו שנמצא בדרכיו שתי דרכים של פעולה: גם פעולה על פי מידות מוגדרות, אבל גם אותו כוח בלתי מידתי ובלתי נשלט שהוא כאש אוכלה. כשכוח זה יופעל שוב לא תהיה כל משמעות להיותם של בני האדם צדיקים או רשעים, והעולם ייפול אל תהום האבסורד.

הקב"ה מחיל על עצמו את הכלל הזה כדי ללמדנו עד כמה יש להיזהר בכוח, בין אם הוא כוחנו שלנו בין אם אנחנו מעניקים אותו לאחרים. רק עם מגבלת הכוח ועם ההכרה בסכנת עודף הכוח – יוכל העולם להתקיים. גם הקב"ה כביכול אינו יכול להימנע מעודפות הכוח. הדבר הוכח במקרים אחדים שבהם רק התערבותו של צדיק כיבתה את האש האוכלת, ואם הקב"ה כך – בני תמותה על אחת כמה וכמה.

*

הרעיון שה‘ מטיל על עצמו כללים מגבילים קשה לקבלה, שהרי הוא סותר את המושגים שיש לנו על אינסופיותו ועל היעדר מגבלותיו, ואולם כפי שאנו “חיים בשלום“ עם השאלה הנצחית של הסתירה בין הידיעה המוחלטת של הקב“ה לבחירה החופשית של האדם, כך אנו יכולים לקבל את הסתירות שבין היעדר המגבלות של ה‘ לכללים המגבילים שהוא קיבל על עצמו כביכול. ואולי, בדור של מכניקת הקוונטים, המלמדת אותנו שייתכן שמציאויות סותרות יהיו נכונות בד־בבד, כבר מצוי בידינו קצה החוט גם לפתרון השאלות התיאולוגיות הקשות הללו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' שבט תשע"ד, 3.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 בינואר 2014, ב-גיליון בא תשע"ד - 856 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. תודה. מאלף ועמוק.
    נא קרא מאמרי "דמדומי האלים ואפוקליפסה עכשיו" באתר כיפה/תרבות ואתן גם אני מחזוני.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: