חידוש המצווה מתוך המסורת | יובל שרלו

ההצעות השונות לקיום "שמיטה ישראלית" נראות מלאכותיות ומרוקנות מכל תוכן דתי, אך ייתכן שטמונה בהן בשורה גדולה לשיח התורני 

שנת השמיטה עומדת בפתח, ואף אם תתמהמה בוא תבוא. הביטוי העיקרי של שנת השמיטה בחיינו יופיע לצערי ולדאבוני בעיקר בשני מקומות: בדילמה ובמאבק על שאלת היתר המכירה והיקף השימוש בו, ובהלכות הנוגעות למטבח הפרטי של כל אחד בנוגע לפירות שביעית. עוד מחסום בין יהודי שומר מצוות ליהודי שומר מצוות אחר מלבד ענייני הכשרות השונים שבשש השנים, עוד פח שמיטה ואולי מימוש החלומות בדבר שדרוג הגינה הביתית עד לט"ו באב. בזה תסתיים ההשפעה של שנת השמיטה.

לעומת זאת, בשעה שאנו קוראים בתורה על השמיטה וכמובן במסכת שביעית ובירושלמי עליה אנו מוצאים היקף דרמטי של השפעה על מערכת החיים כולה בשנת השמיטה. הסיבה לפער הזה ברורה מאליה: החברה שלנו אינה עוד חברה חקלאית, וממילא השביעית אינה נוכחת בחיינו. יש הטוענים כי אכן החזון היהודי המלא הוא חברה חקלאית, ואנו עוד נשוב וניפטר מהתעשייה הגבוהה ומתחומי כלכלה אחרים ונזכה לשוב להיות חברה חקלאית שהשמיטה נוכחת בה. גם בלי דיון על מופרכות טענה זו, בין מבחינה מעשית ובין מבחינה רוחנית, עמדה זו אינה רלוונטית לשמיטה המתקרבת. כבכל שמיטה בשנים האחרונות עולות אפוא השאלות מהו הדבר הנכון לעשות במצב זה – האם נגזר עלינו להיעקר מעולמה של שמיטה ולהביא אותו לידי ביטוי רק במגדרים המצומצמים שלה? אם אין לשמיטה דבר מה לומר לחברה לא חקלאית? מהי הדרך להנכיח את השמיטה בעולמנו ולקיים בכך את מצוות התורה?

אלו הן שאלות פנים־תורניות ופנים־דתיות עמוקות מאוד, ולו זכינו היינו עוסקים בהן בהיקף הראוי. החשיבות העליונה של סוגיה זו נוגעת בשני תחומים שהם יסודות קיומנו. ראשון בהם הוא המישור התורני. הדיון בשאלת הנוכחות של מצוות השמיטה בחיינו נוגע למעשה למשמעות העמוקה ביותר של נצחיות התורה, ושל הרלוונטיות שלה לחברה משתנה. "דיבר הכתוב בהווה" בשעה שתיאר את משמעות השמיטה בחיי האומה, אולם אנו איננו נמצאים בהווה של התורה, כי אם בעתיד מבחינתה. כיצד מעתיקים מצווה שנאמרה בהווה של חברה חקלאית ונוטעים את חיי העולם שלה בתוך המציאות שבה אנו חיים היום?

שני בהם הוא המישור הנוגע לגוף האומה – ארץ ישראל ומצוותיה, ומשמעות קיומן בחברה לא חקלאית. באופן פרדוקסלי, דווקא בשל מגע סוגיה זו בנקודות המהותיות ביותר של הקיום התורני אנו לא דנים בה, שכן כל עיסוק בגרעין הקיומי הוא עיסוק שיש בו מורא מפני שינוי, ואיבוד הזהות העמוקה של משמעות נצחיות התורה והופעתה במציאות חיינו.

על השמיטה להיות נוכחת בחברה הישראלית כולה. חקלאות ביישוב משכיות  צילום: מרים צחי

על השמיטה להיות נוכחת בחברה הישראלית כולה. חקלאות ביישוב משכיות
צילום: מרים צחי

קליפתו אכל

כיוון שזכינו אך מעט לאזור אומץ ולדון בנושאים אלה בשמיטות הקודמות נותר חלל פנוי. טיבו של חלל פנוי להתמלא, ואפשר שסוגיה זו לא תישאר בתחומם של נאמני התורה והמצוות, אלא תיכנס בדלתה של השמיטה מכיוון אחר. עוד ועוד גופים מדברים בשמה של "שמיטה ישראלית", המעבירה את הדיון בדבר קריאת פרקי תלמוד מעל במת הכנסת למקום מהותי הרבה יותר. השמיטה הישראלית שאנו ניצבים בפניה משמעה שמיטה תרבותית, לא הלכתית, ופעמים שהיא אף מנוגדת לחלוטין להלכה, ואולי אף לרעיון של השמיטה. כדי להדגים למה הכוונה באמירה שמיטה ישראלית בחרתי כמה דוגמאות המרחפות בחלל תרבות "השמיטה הישראלית", שבכל אחת מהן משמשים אור וצל בערבוביה, וכל אחת מהן יונקת מהשמיטה ובד בבד מנוגדת להלכה בכלל ולעתים אף לשמיטה בפרט. המעיין בהן יבחין מיד כי הן יונקות יניקה רבה מתרבות זמננו, מהערכים החברתיים הנוכחים בקיום הישראלי של היום ומיסודות התרבות האוניברסלית.

ואלה חלק מההצעות הקיימות כיום לשמיטה ישראלית: בקק"ל לא יהיו נטיעות בשנה זו, והיא תוקדש לשיפור היערות, לגיזום העצים ולפעולות תחזוקה (שכידוע אסורות מדאורייתא); שנת אחוות כל העמים הגרים על אותה קרקע. פעולות שידגישו את החיים המשותפים שלנו בארץ האחת שהיא של כולנו, ואת שיתופי הפעולה בשמירתה ובטיובה; שיתוף אזרחים מדתות אחרות בכל הפעילויות של השמיטה; שנת ההשתלמויות המקצועיות, שהן למעשה הפסקה מעבודה שוטפת וטיוב האיכות המקצועית, כבבואה לחזונו של הרב קוק בדבר שנת השמיטה, אך ללא כל קשר למהות חזון זו, שהיא חידוש הברית עם הקב"ה.

ועוד: קיום כנס "הקהל" אך בט"ו בשבט של שנת השמיטה, באחד היערות הגדולים של קק"ל, בראשות נשיא המדינה, כינוס שיעסוק בקשר שבין אדם, טבע וחקלאות בארץ ישראל, בשאלות אקולוגיות ובנושאי סביבה שונים; הקדשת שנה זו, יחד עם ארגוני "פעמונים", "מקימי" ודומיהם, לדרכים שיחלצו משפחות ממעגל החובות הבלתי פוסק, במקום לחלום על שמיטת כספים; הגנים הלאומיים ושמורות הטבע יהיו פתוחים חינם יותר ימים מאשר המקובל, לפחות בשבתות ובחגים; כנ"ל לגבי מוסדות תרבות ומוזיאונים – כפיתוח רעיון ההפסקה מעבודה ועיסוק בתיאטרון, בספרות, בתרבות וכדומה; הוצאת עלון שבועי שיופץ לכל אזרחי המדינה, ויעסוק באקולוגיה, בשמירת הסביבה, באיכות החיים, במניעת רעש וזיהום; צמצום העבודה הוא גם הזדמנות לחיזוק הקשרים בתוך המשפחה, ולכן יתקיימו הדרכות הורים, סדנאות זוגיות וכדומה בסבסוד המוסדות הלאומיים.

לאחר ההתרשמות החיובית הראשונה מכל הנושאים האלה צפות ועולות, בקריאה שנייה, המשמעויות הרוחניות המהפכניות של קריאה זו: בראש ובראשונה – הקב“ה כלל לא נמצא ב“שמיטה הישראלית“, ואין היא קשורה למצוות השמיטה; דרך “השמיטה הישראלית“ מוחדרים רעיונות שהם במקרה הטוב לא קשורים כלל לשמיטה, כגון אחוות עמים בקשר לארץ או ענייני השתלמות מקצועית; ההצעות השונות לשמיטה ישראלית כוללות בתוכן באופן מובנה עברות חמורות, כמו חילול שבת, ועוד ועוד.

מבחינות רבות, “השמיטה הישראלית“ דומה למה שעשתה הציונות למערכת החגים: ט“ו בשבט הפך לחג הנטיעות, ואין בו קשר לערלה ולתרומה שהן יסודות החג; פורים היה לחג הקרנבל הישראלי; פסח לחג החירות – “שלח את עמי“ בהשמטה מתריסה של המילה “ויעבדוני“; שבועות לחג תנובה וטרה, עם הבאת ביכורים למוסדות הקרן הקיימת לישראל.

תחושת השמחה הראשונית מפנה את מקומה לביטוי המוכר כל כך: “תוכו זרק – קליפתו אכל“, ויש במהלך זה חילול עמוק של מושג השמיטה. הסנוור שחוללה ההתייחסות לשמיטה מפנה את מקומו לתחושת זרות עמוקה, ולפקיחת עיניים המבארת את טיבה האפשרי של “השמיטה הישראלית“. אפשר שהרפורמה התחפשה בתחפושת מוצלחת, אך אנו מנוסים במאבק נגדה ויודעים לזהות את מהותן האמיתי של הצעות אלה.

בכל זאת הזדמנות

ומתוך סערה זו צומחת גם אפשרות הסתכלות אחרת על כל המהלך. מתחתיות השמחה על עצם העובדה שהמילה שמיטה מוזכרת בהקשר לוח השנה; מהמקום שבו חלק גדול מהערכים המוזכרים לעיל הם יסודות הקיימים גם בתורת ישראל; מפתיחת המהלך שיש בו פוטנציאל ל"כבוד הדת", ואפשרות שהמסע הארוך יוביל למחוזות מרוחקים וטובים; מהיכולת לכנס את האומה הישראלית סביב תרבות ישראלית, שהיא טובה לאין ערוך מכל אלטרנטיבה. כל אלה הן נקודות המבט הראשוניות שיש בהן עדיין הרבה מן הפטרונות ומ"ישחקו הנערים לפנינו".

ואפשר שיש כאן בשורה הרבה יותר גדולה. בדי הארון, שנועדו להעביר את התורה מדור לדור, ניצבים בפנינו במלוא משמעותם. השערים שנפתחו מאפשרים לנו לדון בשאלה מתי מדובר בהתחדשות דתית ומתי ברפורמה; כיצד נדרוש את התורה בכל דור מחדש וזאת בלי לנתק את שלשלת מסירתה; איך פוסעים על הגשר הצר מאוד של אי הכפפת המצווה ל"טעמא דקרא" והתייחסות לעומק הציווי התורתי ומשמעותו גם יחד; האם השמיטה תיהפך להיות אחת מהבשורות הגדולות לעולם כולו שנושאת בחובה תורת ישראל, או שהיא דווקא מחייבת הקפדה על ראייתה כ"שבת הארץ" המיוחדת, ארצו של ריבונו של עולם; האם החברה הישראלית תחובר עוד יותר לשלשלת מסירת התורה בישראל; האם ייפתחו בפנינו שערים נוספים לכוונון ההלכה לאור רוחה המקורית והמשמעותית, ולהגדלת המרחב שבו אנו נפגשים עם מצוות התורה שלכאורה אינן רלוונטיות עוד?

הדיון בכל השאלות האלה נוגע בשורשי הזהות שלנו; בעומק ההבנה של מושג דרשת התורה ונצחיותה; בתפיסות שונות של יחסי מסורת ומציאות; וכל זה לא מתוך פחד וחרדה כי אם מתוך הודאה לריבונו של עולם שזיכה אותנו בדור המיוחד הזה לדון לכתחילה במקומה של השמיטה בחיינו האמוניים והלאומיים.

חזוני הוא שלא נמתין למחלוקות השוליות יחסית שתופענה לקראת שנת השמיטה, ולא נבוש מעצם העובדה שאנו מניחים מלאכה זו לאחרים. חזוני הוא שהתורה תתברך מהדיון הזה; שהשמיטה תהיה נוכחת בחברה הישראלית כולה, ותגרום להתרחשות רוחנית גדולה; שמציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, כפי שעשינו זאת ביחס ליום השבת; שהדיון על השמיטה יפתח פתח לעיסוק אינטנסיבי בכל אותן מצוות שהן "מת מצווה" וחסרות משמעות בימינו, ואין אנו פוגשים אותן כלל וכלל; ששנת השמיטה תחולל בעולמנו סערה רוחנית עזה שתפיח רוח נאמנה בכל עולמנו הקיומי ובכל מרחב עולם תלמוד התורה שלנו. האם נתבדה?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' שבט תשע"ד, 3.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 בינואר 2014, ב-גיליון בא תשע"ד - 856 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 13 תגובות.

  1. המאמר קצת מפותל והטיעון המרכזי לא ברור – הרב בעד או נגד?
    לעצם העניין, ההסתייגות המרכזית והראשונה של הר' שרלו היא כי "הקב“ה כלל לא נמצא ב“שמיטה הישראלית“, ואין היא קשורה למצוות השמיטה…"
    ואני שואל – ואיפה הקב"ה *כן* נמצא במציאות חיינו?! במצוות שאנחנו מקיימים כאנשים מלומדים?… (ישעיה כט יג) רוב העולם הדתי אינו קשור לקב"ה, אלא לפרקטיקה דתית אוטומטית, ומה לנו כי נלין על יוזמי השמיטה הישראלית? אם ירצה ה' – יתגלה אלינו מחר בבוקר ויגיד לנו מה עמדתו. בינתיים – עלינו לפרש את דברי התורה בהתאם לדורנו, ו'שמיטה ישראלית' היא פרשנות מאירת עיניים, לדעתי, עם הביקורת הצנועה שיש גם לי על חלק ממנה:
    http://ivri.org.il/2013/12/israeli-shmita/

  2. "מה שעשתה הציונות למערכת החגים: ט“ו בשבט הפך לחג הנטיעות, ואין בו קשר לערלה ולתרומה שהן יסודות החג; פורים היה לחג הקרנבל הישראלי; פסח לחג החירות – “שלח את עמי“ בהשמטה מתריסה של המילה “ויעבדוני“; שבועות לחג תנובה וטרה, עם הבאת ביכורים למוסדות הקרן הקיימת לישראל… מתי מדובר בהתחדשות דתית ומתי ברפורמה?" כשהמקובלים הפכו את ט"ו בשבט לחג אכילת פרות א"י (המיובשים לצרכי מסע הייבוא) ובכך הקימוהו לתחיה – התחדשות דתית או רפורמה? כשחז"ל הפכו את חג השבועות מחג של סיום קציר השעורים ותחילת קציר החיטה לחג שעיקרו הוא זמן מתן תורתנו ובכך מחקו את משמעותו החקלאית והעמידוהו על ההתגלות בסיני – התחדשות דתית או רפורמה? כאשר חנוכה, חג האור בימים החשוכים ביותר בשנה, חג שבא להשלים את סוכות שלא נחגג בימי הקרבות ולציין את נצחון הלוחמים, הפך אצל חז"ל להיות חג המתמקד בנס האלוהי ואצל הציונים החילונים חזר לבסיסו הצבאי-אנושי – התחדשות דתית או רפורמה? והסירוב להתעלם מלשון הגאולה החמישית – "והבאתי אתכם אל הארץ" – והאמונה כי כאשר שבנו ארצה, זכינו שהקב"ה יביא אותנו אל הארץ, אסור לנו להמשיך את ההשכחה של לשון "והבאתי" בליל הסדר (שהיתה מובנת כל-כך כשהיהודים לא חיו מציאות של "והבאתי"); והאמונה כי הקמת המדינה אינה אירוע קטן יותר מחנוכה או פורים ולכן מחייבת הלל בברכה ו"על הנסים" – התחדשות דתית או רפורמה? וכאשר מזכירים שמיטה, איך אפשר שלא להזכיר את הפרוזבול של הלל הזקן – התחדשות דתית או רפורמה? או אולי השמיטה החשובה באמת שאליה צריך לחזור – "תספורת" לא רק לאילי ההון אלא לכלל עם ישראל…
    הרב שרלו מבקש לדון בשאלות "לא מתוך פחד וחרדה כי אם מתוך הודאה לריבונו של עולם שזיכה אותנו בדור המיוחד הזה לדון לכתחילה" אך משבץ בכתיבתו פחד, חשד בהתחפשות – של מי? של הרפורמה, הריפורמים, המחדשים, המבקשים התחדשות דתית. ההבחנה בין הרפורמה לבין ההתחדשות הדתית עוברת, כנראה, בין מה שהרב שרלו חושב שהריפורמים חשבו עליו קודם ולכן הוא ודאי פסול, לבין מה שאיזשהו אורתודוכס הקדים לחשוב ולכן הוא ודאי ראוי. לגבי החילונים עוד צריך לבדוק, אבל את הבדיקה יבצעו האורתודוכסים. הרי חותמות הכשרות מופקדות בידיהם.
    לו היתה האורתודוכסיה מציעה משמעות לשמיטה עבור עם ישראל של ימינו, ולא רק עסוקה בתוך עצמה בהיתר המכירה, אוצר בית-דין, איך להגדיר שטחים של מדינת ישראל כנמצאים מחוץ לגבולות ארץ ישראל (עמק בית-שאן, הערבה הדרומית) ואיך לכפות את ההכרעות על כלל הציבור דרך איומים בשלילת כשרות, היה הציבור הישראלי חי חיים שיש בהם שמיטה עם רעיון, משמעות וקיום. אך כל זה לא קרה. אשרינו שמישהו מרים את הכפפה ולא שומט אותה בפני אחרים. אולי עוד נזכה שגם הפחדים יישמטו.

    • עודד,גם אם נניח שכדבריך נעשו שינויים בעיצוב החגים במהלך הדורות מבחינת הדגשים וכד' אתה באמת לא מבין את ההבדל ה"קטן" ביניהם לבין חילון החגים וריקונם מתוכן דתי שנעשה בקיבוצים?

      אתה באמת לא מבין את ההבדל בין שימת דגש על מתן תורה בשבועות לבין שימתדגש על קרן קיימת?

      החילון שנעשה לחגים הוציא לגמרי את הקב"ה מהם ובכך רוקן את תוכנם המקורי והרוחני מהיסוד זה לא דומה כלל ועיקר לשינוי דגשים-במידה והוא קיים- בתוך המערכת שינוי שמשאיר את אותה מטרה ורעיון בסופו של דבר רק עם דגש אחר

    • יפה כתבת גם לדעתי.

  3. רק שאלה אחת פשוטה –
    אם הקב"ה היום היה נותן את התורה , והיה בינהן נותן את מצוות ארץ ישראל (שברובן כתוב הנימוק של תמיכה בעני ובגר ביתום ובאלמנה) , האם היה נותן אותן בצורה הנוכחית שלהן ? כולל אפילו ההקלות הגדולות בנושא היתר מכירה ואוצר בית דין ומעשרות וכו' וכו' ?
    זה נכון שמוזכר שם ה' על השמיטה , "שבת לה'" , אולי ב"שמיטה הישראלית" הוא לא מוזכר מספיק , ועם זאת הסיבה שמוזכר שם ה' על השמיטה היא "ואכלו אביוני עמך" !
    כאשר מצוות השמיטה הופכת ל"היתרי מכירה" ו"אוצר בית דין" ושאר ירקות – האם על זה מוזכר שם ה' ? האם יש כאן תמיכה אמיתית בעני ובגר ביתום ובאלמנה ? האם יש כאן שביתה ממלאכה והקדשת השנה לה' ?

    לי אישית פשוט , ותסלחו לי על האפיקורסות (אני בטוח שהקב"ה סולח לי בזה) , שהתורה צריכה להתעדכן בכל דור. אני מאמין שהדרך היא נבואה , וחבל שנתיב זה של חידוש הלכות בנבואה נחסם על ידי חז"ל.
    אך אין לי ספק שאין רצונו של הקב"ה במעשים ריקים כ"טקס" , אלא אכן במעשים המבטאים את המצווה כהוויתה –

    תמיכה באביונים , שביתה ממלאכה והפניית השנה לעבודת ה'.

    מצוות ארץ ישראל הנהוגות כיום פשוט אינן רלוונטיות בצורתן הנוכחית. זה שאני זורק חתיכות פירות וירקות כמעשרות ומחלל על "פרוטה חמורה" , לא עוזר לאף אחד.
    זה שאנשים ישלמו יותר על פירות וירקות כי יהיה כתוב על זה "אוצר בית דין" , גם לא עוזר לאף אחד.

    אין לי שום ספק שבעולם שכל הדברים הללו אינם מה שה' רוצה מאיתנו.

  4. יוסף,היתר המכירה ניתן ע"י הפוסקים התומכים בו בשביל לתת מענה לבעיות שאתה מעלה מבלי לבטל את השמיטה באופן גורף ולהשאירה בתקווה שמתי שלא תהיה שעת הדחק לא יצטרכו את כל ההיתרים הידועים שנועדו לעקוף את שמירת השמיטה. ככה גם כשעוקפים את השמיטה היא עדיין קיימת בעצם זה שצריך למצוא פתרונות ולהתייחס לקיומה ולא לבטלה כעפרא דארעא.

    הפתרונות ההלכתיים נוסח "היתר המכירה" וכיו"ב הם אלו שגורמים לתורה להיות רלוונטית לכל דור ואתגריו

    אלו הפתרונות שגורמים ליציבות מחד והתמודדות עם אתגרים המתחדשים לבקרים מאידך מבלי להגיע ל"פתרונות" של הרפורמים והקונסרבטיבים שלא גרמו להופעת התורה בעוצמה אלא ההיפך להרס התורה ורידודה

    – צא וראה עד כמה מגיבים כאן באתר שמייחלים שהחברה הדתית תאמץ את הפתרונות של הקונסרבטיבים אך הם עצמם לא עוברים לזרם זה ולא מצטטים את "רבניו" אלא את הרבנים האורתודוקסים דווקא[הם יצטטו רבות את הרב קוק שלצער הלב הם מייחסים את דעותיו אליהם שלא בצדק כמובן ולא תראה אותם מצטטים את לוי גינזבורג למשל] והם מתעקשים להישאר במדורת השבט החמימה של האורתודוקסים ה"אלטע זאכן",הם יודעים היטב אצל מי יש יידישקייט תוסס ומלא חיות ואצל מי לא מבלי להודות בכך,תן את דעתך על כך-

    בקשר לחידוש הלכות בנבואה-כבר לא פעם ולא פעמיים גם אני וגם מגיבים אחרים הראינו לך את המקורות הברורים שמראים שנביא לא יכול לשנות מדברי תורה לדורות ותחשוב על כך שחז"ל התלבטו לגבי הכנסתו של ספר יחזקאל לתנ"ך בגלל שהיה נראה שדבריו סותרים דברי תורה[בהלכות שהוא מזכיר בעבודת המקדש בבית השלישי שיבב"א]

  5. יוסף,לגבי שאלתך מה היה קורה אם הקב"ה היה נותן את התורה היום-השאלה לא רלוונטית כלל וכלל היות ובהתורה שניתנה לנו מסיני והועברה מאז במסורת מעתיקי השמועה ניתנה כתורה נצחית כאשר תפקידה של תורה שבעל פה להביא את המסר הנצחי לפי המצבים המשתנים בעולם וזאת על פי חכמים שלהם ניתנה רשות וחובה לפסוק

    לכן תורה שבעל פה לא הייתה אמורה מלכתחילה להיכתב ועיין על כך בספר העיקרים ג,כג.

    כמובן שבכוונתי למצבים משתנים היא לא לאידיאולוגיות משתנות חלילה ולא לכך שהמוסר של התורה משתנה

    -יש דברים שמראש ניתנו כנגד יצר הרע בשאיפה שיבטלו ע"י חכמים בהמשך כמו דין "אשת יפת תואר" או ההיתר לשאת יותר מאשה אחת שהמקורות מראים שמדובר בהיתר לא אידיאלי אך מקרים אלו מתוארים בדרכים אלו ואחרות כלא אידיאליים וכניתנים במצב נתון לא מושלם וכבר היה לי כאן באתר ויכוח על כך עם אברם העברי בנוגע לדין אמה עבריה ,לא מדובר בליבה של המוסר התורני ואכמ"ל-

    אלא למצבים אובייקטיבים שמשתנים בעולם מבחינה מעשית הן מצד הטכנולוגיה המתפתחת ועוד דברים כאלו

  6. גם אני לא קונסרבטיבי , כי הקונסרבטיבים רוצים בעיקר להיות "מודרניים" אך גם יהודים , אך אני רוצה את חידוש הנבואה. את הקשר החי עם אלהים.
    לכן אני אישית לא אורתודוכסי , לא רפורמי , ולא קונסרבטיבי. ולצורך העניין אפילו אינני יודע האם אני יהודי (הלכתית אני יהודי וכהן אבל נניח לזה). אני פשוט רוצה קשר עם אלהים , וזהו. לא מענינות אותי כל מיני הגדרות וכיתות של בני אדם.
    כל מה שאתה אומר לגבי זה שנביא איננו יכול לשנות , אלו דברים שחז"ל אמרו , אך זה לא תמיד היה. כפי שהבאת לדוגמה את ספר יחזקאל , אך הוא לא הדוגמה היחידה. רואים גם בירמיהו , ועוד. גם כשהתורה מגדירה "מיהו נביא שקר" היא מביאה שני קריטריונים ולא את הקריטריון "נביא המשנה מצווה".
    היהדות כבר מעל 2000 שנה הולכת בחושך , ללא שום ספק – וזאת לפי הקריטריונים הכתובים בתורה , הברכה והקללה , שאנחנו קוראים פעמיים בכל שנה.
    חלק מהחושך זו התופעה שאתה מתאר : שכאשר מאבדים את הקשר החי עם אלוהים , אך בכל זאת רואים שהמצווה כבר לא מתאימה , אז עושים "התאמות" למינהן כמו "היתר מכירה". זה הרבה יותר טוב מאשר לא לעשות כלום , אך עדיין זוהי הליכה בחושך. על מי עובדים ? זה באמת מה שאלהים רוצה ? זה באמת מה שחשוב לו ?
    אלהים עכשיו בודק האם אכלת עגבניה מהיתר מכירה או עגבניה "סתם" ? זה מה שעקרוני מבחינתו ?

    אם כל הדברים והדקדוקים הללו כל כך חשובים , למה נביאי ישראל מקדישים להם כל כך מעט ?
    אפילו על מצוות שבת החשובה אתה יכול בעמוד או שניים לקבץ את כל התוכחות שהם כותבים (והרוב זה תוכחות על עבודה בשבת).
    ברור לפי התורה עצמה שעם ישראל סטה מהדרך כבר מעל 2000 שנה. כל הקללות התקיימו והיינו בגלות , ולצערי אנחנו לא מבינים בכלל שהיינו בטעות , ועוד מחזיקים בטעות כאילו היא האמונה שאלהים רוצה.
    בנוסף לזה נוצרה מערכת מתוחכמת של כללים כדי "לנעול" את הנבואה ולהפוך אותה ל"לא רלוונטית" להלכה. כל זה הפך את התורה שלנו לאוסף מעשיים חסרי טעם והגיון , וממש לא תורתו של "עם חכם ונבון".
    המקור לתורה זוהי הנבואה , הקשר עם אלהים , ולכן לשם צריך לחזור.

  7. יוסף,לשאלתך מדוע לא מצינו אצל הנביאים תוכחות דקדקניות בעניינים הלכתיים הלא זה נאמר באר היטב במאמר "חכם עדיף מנביא" של הרב קוק שאני מזכיר כמעט בכל דיון אתך שהעניין הוא שאין זה תפקידם של הנביאים לעסוק בזה ותפקידם הוא להוכיח את העם באופן כללי יותר כך למשל שישעיהו מדבר על "כל שומר שבת מחללו"ציפית שהוא יתחיל לפרט את כל אבות המלאכה ותולדותיהן בפירוט דקדקני עם הערות שולייםכאילו היה זה ספר "שמירת שבת כהלכתה"?

    וכפראפראזה על הדוגמאות מהמאמר "חכם עדיף מנביא" אומר שאם אנשי רוחמשוררים וסופרים יכתבו מניפסטים ושירי מחאה נגד העוולה הרשע והפשע הם יכתבו את דבריהם באופן כללי ותמציתי ולא יזכירו את "עבירה על סעיף 25 קו נטוי26 בחוק" זה לא העניין והדרך במסר שלהם

  8. אם היתה חוכמה במעשים שעושים בשמו של אלהים , אז מילא.
    אך אין חוכמה במעשים כי מתבססים על נבואה – שהייתה רלוונטית לפני 3300 שנה ,
    ואין נבואה במעשים כי מתבססים על "חוכמה".
    ובסופו של דבר יוצאים קירחים מחוכמה וקירחים מנבואה.

    אני פשוט שואל את עצמי : "האם אלהים באמת רוצה ממני את הדברים הללו שנאמרים בשמו ?" על הרבה דברים התשובה שלי היא "כן" ועל הרבה דברים התשובה היא "פשוט שלא !".
    מהבחינה הזו התורה היא בסיס עבורי , כי אני מאמין שהיא יצגה את רצונו של אלהים , לפחות בתקופה מסויימת. היא נותנת לי "קריאת כיוון" והשראה , אך בסופו של דבר המבחן שלי כדי לדעת "מה לעשות עכשיו" איננו מול הספרים אלא מול מצפוני ומול אלהים.

    ואני יודע שזו אכן הדרך המובילה אל הנבואה – פשוט לעמוד מול אלהים. לא מול הספרים ולא מול אף אחד.

  9. בכל הדיון שהסתעף כאן ביני ובין יוסף לא הגעתי לעיקר הנאמר במאמר ואומר עכשיו שאשרי הרב שרלו שהעלה את הנקודות החשובות על חשיבות הזיהוי בין "משכן" ל"עגל" -כלשון ספרו שעוסק בנושא הבדל בין התחדשות בעבודת ה' לרפורמה והידרדרות-

    כמו שהרב שרלו ציין בצדק הרעיון ליצוק תוכן חדש לגמרי לחגים ובכלל למצוות ורעיונות מהתורה הוא לא חדש ובקיבוצים כבר ניסו לעשות זאת אבל כיום עינינו הרואות שהנסיון הזה של הקיבוצים לרוקן את התוכן הדתי מהחגים ולתת להם אופי לאומי-חילוני לא הצליח לתפוס תאוצה וההיפך הוא הנכון !

    בשנים האחרונות אנו רואים תופעה מבורכת של לימודים ליליים בשבועות בציבור החילוני שנלקחו מתיקון ליל שבועות הישן והטוב שאותו ניסו בקיבוצים להפוך ליום חג לקרן קיימת והנה יש כאן מגמה של חזרה לתוכן המסורתי

    [גם אם כמובן בלימוד בלילות אלו הוא לא בעל תוכן אמוני-על דברים מאין אלו אומר המדרש "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו שמאור שבה מחזירם למוטב"]

    גם ה"הגדה של פסח" שהוציאו בקיבוצים לא תפסה תאוצה ולא באמת היוותה אלטרנטיבה תרבותית להגדה של פסח המקורית.

    כמובן שבפיתוח תודעה אין קיצורי דרך ולמסורת עתיקה ויציבה יש כח רציני ואיכותי יותר מכל מיני נסיונות מלאכותיים וגרדיוזיים שאומנם נראים נוצצים-ולפעמים גם זה לא,אני בספק עם רעיונות בעלי שמות מפוצצים באמת מושכים קהל רב-אך מה הם ומי הם לעומת המסורת החיה של האומה שמשמרת הוד קדומים המשולב בחיינו כיום.

  10. תראה מה קורה בסופו של דבר ל"מסורת החיה" –
    http://www.kipa.co.il/jew/54946.html

    במקום "ואכלו אביוני עמך" , מתקיים "ואכלו את אביוני עמך" . . . והכל בשמו של אלהים.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: