שיר הלל למוסיקה | רבקה שאול בן צבי


בנגיעות קטנות נפרשת בספר מערכת הזיקות שבין ספרות, אמנות ומוסיקה. בין לבין ננעצות סיכות חדות במבקרים, במעבדים, בפלורליסטים ובמשתעלים באולמות הקונצרטים

פרלודים

אורי הולנדר

מוסד ביאליק, 3102, 232 עמ'

 פרֵלוד הוא קטע מוסיקלי קצר שייעודו לשמש מבוא לחלק העיקרי, אולם פרלודים הפכו בדברי ימי המוסיקה ליצירות בפני עצמן. ספרו של אורי הולנדר הקרוי "פרלודים"' הוא אוסף של עשרות מסות קטנות, נטיפים נטיפים של רשמים והגיגים בעלי אופי סובייקטיבי, שלא תוכננו להיות ספר אלא נאספו וסודרו על פי הנושאים. וכבר אני רוצה להזהיר את הקורא העתידי שלא יחפש בספר את מה שאין בו, כלומר דיון ממצה ומסודר בסוגיות המרכזיות, אלא יקבל מראש את הפיזור כתכונה מהותית לסוג הכתיבה של הולנדר. מכאן מתחייבת גם קריאה לא רציפה ולא שיטתית. מסה פה ומסה שם.

זה המקום להזכיר שמסה אינה מחויבת לדקדקנות אקדמית, אלא כל כולה מסע רוחני אל ההבנה הדקה, והמסע הזה של אורי הולנדר (משורר, מתרגם, מבקר, מוסיקאי, מרצה) מרתק ברבגוניות שבו ובתובנות המיוחדות. אך זהו מסע מוגבל, לא רק לאותם קוראים שיש להם יד ורגל במוסיקה ובשירה, אלא גם לאותם שוחרי אמנות שאינם מסתפקים בחוויה האמנותית עצמה, אלא נרדפים על ידי תשוקת העיון האסתטי (תשוקה או שעמום. אין אמצע). לאותו מספר מצומצם של קוראים יספק הספר עניין רב מאוד, אך כבר אסתייג ואומר שכוונתי לרוב הספר ולא כולו, ויש גם כחצי תריסר מאמרים קטנים בלתי מעניינים לטעמי, ונראה שהמחבר לא עמד בפני יצר הכינוס.

המוסיקה היא נושא בספרות, אך גם הספרות עשויה להוות דחף ליצירה מוסיקלית. המוסיקה היא מוטיב חשוב ברומנים של תומאס מאן ובמיוחד ב"ד"ר פאוסטוס" שלו. טולסטוי כתב על השפעתה הגורלית של המוסיקה ב"סונטת קרויצר" (על שם סונטה של בטהובן). אפלטון בספר "המדינה" שלו מבחין בין שני סוגי מוסיקה מבחינת ההשפעה על נפש האדם. אצל שופנהאואר המוסיקה היא ביטוי ישיר ל"רצון" שהוא כוח החיים האולטימטיבי. חוויית המוסיקה היא כל כך עזה שאין פלא שהיא מרתקת את דמיונם של סופרים, משוררים והוגים.

הספר נפתח בפרולוג–פרֵלוד המכניס אותנו מיידית לאווירה, לטעם של כותבו, לפואטיקה של המסות שבספר ולקשרים העדינים שבין מוסיקה לשירה. זהו מרחב אסוציאטיבי שנפתח במשפט מתוך שיר, ונמשך לדיון מוסיקלי, לדיון ספרותי, ושוב למוסיקה ושוב לשירה, ובמהלך הפרולוג הזה הקורא חש בקשר הטמיר שבין המשפט השירי של המשורר הנווד הארט קריין "על פני גדלות מרחב כזה/ דרושה פסיעה עדינה" – לבין המוסיקה של דביסי. הפרולוג הוא מסה יפהפייה ומורכבת מאוד המצהירה בסיומה על המסע האמנותי כתכלית בפני עצמה הדורשת פסיעה עדינה.

מנהל דיאלוג עם עצמו בעת הנגינה. הפסנתרן ארטורו בֶּנדֶטי מיכֶּלאנג'לי  צילום: גטי אימאג'ס

מנהל דיאלוג עם עצמו בעת הנגינה. הפסנתרן ארטורו בֶּנדֶטי מיכֶּלאנג'לי
צילום: גטי אימאג'ס

מסה שהיא מסע

חלקו הראשון של הספר קרוי "תחושה של מקום" ויש בו ניסיונות הגותיים (מסה מלשון לנסות) חווייתיים לתת ביטוי לאותה תחושה של "מקום אחר", אותם שיאים ותהומות שאין להם שם, שגורמים למאזין או למנגן לרעוד, להצטמרר, להשתאות. בלתי אפשרי וגם מיותר לשחזר את כל המהלכים וכל התובנות, אבל אצטט מהמסה "תחושה של מקום" שני משפטים שצד העיון שבהם וצד החוויה שבהם ממוזגים ללא הפרד: "אדם מנגן יצירה בכל יום ושוכח, ולפתע היא מתפוצצת מרוב חיים ונוכחות"… (10); "יש בנמצא תודעה קולקטיבית כלשהי, אפשר שהיא עשויה נהי אקורדיונים" (11).

נפעמתי גם מתיאור דיוקנו של הפסנתרן מיכלאנג'לי, במסה אחרת, כמי שמנהל דיאלוג עם עצמו בעת הנגינה במסגרת של טקס אישי; במקומות אחרים בספר מביע הולנדר סלידה ממה שאינו אינטימי ואישי, מפסטיבלים, מראוותנות מוסיקלית, מכל מה שפורמלי וחוזר על עצמו. לדידו, המוסיקה כל כך פנימית ועמוקה, עד שמי שאליה תשוקתו חש שהיא "הנקודה הגאוגרפית במפת הנפש המכילה חיים שלמים" (15). אין זה משפט עיוני הנאמר בשיעור פילוסופיה, אלא אותה פליאה הנובעת מכך שהיית במקום ההוא, ואתה רוצה לשתף מישהו בתחושה הזאת, כי יש אולי גם חרדה ובדידות באותו מקום נפשי־רוחני שאליו מכוון הולנדר. מאליו עולה על הלב "הכרמל האי נראה" של זלדה, שבו מדברת המשוררת על "יסוד התמותה" המאפיין סוג עדין במיוחד של חוויות. ומהו יסוד התמותה אם לא המטפיזי, מה שמעבר לקיום הרגיל.

חטיבה אחרת בספר קרויה "מחתרת הפפיון השחור" והיא יותר שכלתנית באופייה ולעתים מושחזת ביותר. המוטיב החוזר בה הוא הניגוד בין נמוך לגבוה, בין הטקסי לאינטימי, בין הירוד לנעלה; וכאן פורש הולנדר את בקיאותו בתחומי מוסיקה שונים ובספרות על אודות המוסיקה וכן את טעמיו וסלידותיו. הוא מנער את צעיפי היומרה השונים שלדעתו עוטה הג'ז, ומוכן בכל זאת להכיר בקסמו, בד בבד עם מודעות ל"נחיתותו היחסית" בהשוואה למוסיקה הקלאסית.

עשייה מוסיקלית קרובה שכלפיה מביע הולנדר תיעוב עמוק היא העיבוד לג'ז של יצירות קלאסיות, כפי שעשה בהצלחה ז'אק לוסייה. הולנדר אינו מתרשם מהצלחתו הגדולה של לוסייה וקוטל אותו באלגנטיות קשוחה. למה הוא ממשיך להשחית פרטיטות ואינוונציות, תוהה הולנדר, מדוע אינו מסתפק בנזק שכבר עשה? לדעתו, יצירותיו של לוסייה עושות עוול גם לג'ז וגם למוסיקת הבארוק. היא מין יצור כלאיים שנועד לספק את המגלומניה של המלחין, ואין בה כל תרומה למוסיקה (באך עם שפם, 50־48).

במסה קטנה אחרת מספר הולנדר על מבקר מהמאה ה־18 שזוכרים אותו עד היום משום שלעג לבאך. הולנדר מדמה אותו ל"עכברוש המגחך על יופיו של אפולו" ולא שוכח לציין שצריך לומר אפולון… (51). "באך והשיעול" הוא פיליטון סאטירי על תופעת הקהל המשתעל בקונצרטים באופן ריתמי, במקביל למוסיקה. ההסבר המוצע לתופעה המביכה הוא אי יכולת להכיל את הגדלות: "מדוע בעצם פוקדות כל הנשמות המחרחרות את ההיכל", צולף הולנדר ומתאר גברת מקושטת "שנחה תחת איפורה הכבד ושלל עדייה, נרדמה במעילה החם ונחרה כאילו לא תהיינה עוד הזדמנויות לנחור" (67).

ארומה מתנשאת

טעם עדין, אליטיזם ושנאת הפלורליזם מפעפעים מכל פרקי הספר, ושמחתי להיתקל סוף סוף בחובב מוסיקה קלאסית שאינו סובל את רחמנינוב, אותו "מלחין חובה" בתחרויות הפסנתר. אני בכל זאת חושבת שהולנדר הגזים במסתו "שופן, הסונטה השלישית", כשהגדיר את הפרק האחרון הנהדר והמרתק כ"שמלץ". אולי זאת הבעיה של טעם גבוה מדי, שרגשות עזים בהופיעם במוסיקה נחווים כמין עודפות ירודה. מי שהאזין לכל כך הרבה שופן בחייו אולי כבר חש את המאיסה. אני אוהבת מאוד את הקטע הזה ויש לי בבית ביצוע נהדר של ארתור רובינשטיין. ולא אכפת לי להיראות סרת טעם… (אגב, למיטב זיכרוני הפסנתרן הזה אינו נזכר בספר, האם גם בו תלוי עוון הפופולריות?)

אין לי ויכוח עם טעמו של הולנדר וממש הערצתי את תיאורי באך שלו. אבל הפריעה לי איזו ארומה של התנשאות, ששיאה בציטוט משפט נתעב ושחצני של דויד אבידן שעלול לפגוע מאוד ולכן אני נמנעת מציטוטו. נכון, יש מדרג. הגבוה במוסיקה הוא ללא עוררין. אבל יש דופי בראיית הזולת כנמוך ממך, כאשר טעמו שונה משלך. הפלורליזם אמנם הביא עלינו פגעים רוחניים, והולנדר בצדק רואה אותו כמתועב, אך הוא הביא גם רוח סבלנית יותר.

מותר שיהיו סוגים שונים של מוסיקה. מלבד הקלאסיקה המערבית יש גם סגנונות אחרים, וגם להם ערך מוסיקלי. לא אהבתי את הבוז שמפגין הולנדר כלפי חב"דניקים ששרים שירי חנוכה (36). נכון שבימינו האליטיזם נהדף לעמדת התגוננות נוכח התרבות המסחרית, ומכאן אולי הנימה התוקפנית משהו בכמה התבטאויות של הולנדר, ועדיין הטון הזה מרתיע.

מעבר לכך, מגוון הנושאים מרשים: כלים מוסיקליים, מלחינים, משוררים שכתבו על מוסיקה, משוררים ששיריהם מבטאים מוסיקה וגם קצת הסתייגות של המחבר מדיבורים על מוסיקה במסגרת של שירים. ממליצה מאוד על המסה "רגע כפול במוזאון", הכורכת יחדיו שלושה סוגי מדיה. אהבתי מאוד גם את "תכריך של אזלאות", על המוסיקליות בשירי אריה סיון, ונהניתי מסיפורים מצחיקים על התלתל של בטהובן ועל הראש הכרות של היידן. מסה נפלאה בשם "אני רוצה אותך" מעמתת בין תרבות השעתוק המכני לבין יצירה שבוקעת במלוא יופייה מתוך הכיעור של ניצול המוסיקה לצורכי מכירה כמקובל היום. הספר נחתם באפילוג נובע ללב, המוקדש למורתו וידידתו של הולנדר מלכה מבורך. לסיכום, ספר חשוב ונפלא שצריך לקרוא במנות קטנות בלבד.

לזכרו של המוסיקאי נתן ברנד

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' שבט תשע"ד, 3.1.2014

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בינואר 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון בא תשע"ד - 856, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: