בתגובה ל"פוליטיקה היא המשך המלחמה" מאת יהודה שנהב, גיליון פרשת שמות

מעורב במחקרו

בסקירתו על הספר "הדור האבוד" הרחיק פרופ' יהודה שנהב בתובנות שלו מהספר ממה שכתב אמנון לורד. הוא הבין מהספר שמלחמת יום הכיפורים הייתה כמעט בלתי נמנעת. יתר על כן, על פי לורד והבנתו של שנהב, מלחמת יום הכיפורים הייתה בבחינת "מלחמה בידי שליח" (War by proxy), כאילו, במילותיו של לורד: “קיסינג‘ר הפך למפקח הכללי הכול יכול של צה“ל“. שנהב גם הסיק מהספר של לורד שמלחמה ושלום בסיפור של מלחמות ישראל מאז מלחמת ששת הימים אינם הפכים, אלא הכלאה שלא תמיד ניתנת להתרה. זו קביעה דטרמיניסטית, שלפיה לא ניתן היה למנוע את המלחמה ועלינו לחיות תחת הצו “בדמייך חיי“. אם כך הבין פרופ‘ שנהב מספרו של לורד, מה יבינו מפקדים צעירים בצה“ל מהספר?

אמנון לורד מתנצל שאין הוא היסטוריון, חוקר צבאי או סוציולוג, אך למרות אי מיומנותו בכל אלה הוא ניגש לכתוב ספר בראייה כללית של מלחמת יום הכיפורים. ברגע שהוא נכנס לנעלי ההיסטוריון, חלות עליו חובות העולם האקדמי. הספר מעניין, אך לא “ספר סוחף ומסעיר“ כהגדרת שנהב. יתר על כן, רבות מהתובנות של לורד אינן נשענות על נתונים נכונים.

גם הלשון של לורד אינה של חוקר בלתי תלוי, אלא של מי שיצא מהמלחמה “הלום קרב“, אולי כמו אורי אבנרי בספרו “הצד השני של המטבע“ לאחר מלחמת העצמאות, אולי כמו כל “הדור האבוד“. סופרלטיבים כמו “הסכיזופרניה התודעתית של קו בר לב“, “הסיומת [של מכתב השמיניות] הייתה קצת מגוחכת, על משקל הסיסמא הלנוניסטית ‘תנו צ‘אנס לשלום‘“, “הצטעצעות של דדו“, “ההסתערות המטופשת והאחרונה על ‘מיסורי‘“, “טליק שהחדיר אווירה של תבוסתנות“, אינם ביטויים של חוקר בלתי מוטה וכותב אחראי כמו לורד בכתיבתו המוכרת והטובה כעיתונאי וכפובליציסט.

לורד מסתמך על כמה וכמה מקורות, בהם סיכומי חוקרים במחלקת היסטוריה, אך הוא נמנע מלהשתמש במחקרים וספרים שנכתבו, כמו הספר שלי על מלחמת ההתשה הנסמך על חומר מדיני וצבאי – “לוחמי קו המים והאש – מלחמת ההתשה בזירת התעלה“, שיצא לאור בשנת 2012, הרבה לפני פרסום ספרו.

לא נכון שבר לב קבע את קו המעוזים כ“קו עצירה“. בדיונים במטכ“ל קובע בר לב כי ערך מעוז במלחמה שווה לאפס ומפקד פיקוד הדרום אז, שייקה גביש, אומר שהלחימה תהיה בין המצרים לתעלה. לא נכון שהופסקו סיורים בין המעוזים עם טנקים. לא נכון שישראל ראתה את מלחמת ההתשה כפורצת רק במארס 1969.

אפילו אם היה רוצה, לא היה לדדו שמץ של זמן לפעול במלחמת יום הכיפורים כמדינאי, דבר שטוען לורד, ובכלל, רמטכ“ל, אפילו לפי קלאוזביץ, חייב לחשוב חשיבה מדינית ואף להשתתף בישיבות ממשלה, אך לא על מנת להשפיע על הדרג האזרחי.

הבעיה המרכזית של מלחמת יום הכיפורים הייתה הפרת פקודות הפיקוד העליון, ובראשם מפקד חיל האוויר וראש אמ“ן ומפקדי שדה בכירים, לרבות אברהם אדן ואריאל שרון. לא היו אלה מפקדים שונים ממלחמות העבר והפרות פקודה החלו במלחמת העצמאות, בכניסת יגאל אלון לסיני, ונמשכו במלחמת סיני, בהכנסת חטיבה 7 על־ידי אסף שמחוני ובקרב המיתלה הרשום על שמם של שרון ורחבעם זאבי, אז ראש המטה של פיקוד הדרום.

כמו כותבים אחרים נתקע לורד בסיני ולא שם לב כי מי שמוגדר על ידיו ולא בצדק כמי ש“עייפותו אפשרה למפקדים שקולים והחלטיים להיכנס לחלל הריק שהשאיר ברגעים מסוימים ולקבל את ההחלטות הנכונות שהתגלו כמכריעות“ ניהל את המלחמה בגולן בצורה נאותה, חרף הכניסה הקשה וחרף אי מילוי פקודות על־ידי מפקדי שדה.

לורד התכוון לאלוף חופי. מה לעשות ויומן המלחמה של הפיקוד מגלה כי ההחלטה המכרעת של הפעלת אוגדת פלד בדרום הגולן התקבלה על ידי חקה (חופי) לפני שהגיע בר לב ושלח את חקה העייף לישון.

ספר חדש של המכון לחקר מלחמות ישראל, שיראה אור בתחילת ינואר 2014, “40 שנה אחרי־ מבט לאחור של חוקרים על כשלים והישגים במלחמת יום הכיפורים“, יגלה ללורד שצבא ארה“ב החליט ללמוד לקחים רק מהקרבות בגולן, בהנהגתו של חקה ה“מתמוטט“; קרבות שסילקו את הסורים מהגולן תוך שלוש יממות. לא שלא היו שגיאות ותקלות, אך גם בגולן לא טרח למשל בני פלד לפגוע בכוח המשלוח העיראקי.

לידל הארט קבע שעל החוקר להימנע מלהיות מעורב במחקרו. האם אמנון לורד הצליח לעשות זאת?

אברהם זהר

אברהם זוהר הוא מנהל המכון לחקר מלחמות ישראל, ומחבר "לוחמי קו המים והאש"; עורך "40 שנה אחרי" (עם פרופ' יורם דינשטיין)

————

תיאור הגון ומבוסס

אמנון לורד משיב:

 אפתח בטענה של אברהם זהר נגדי, שאין לה כל בסיס: לא הסתמכתי על סיכומי מחקרים אלא על מחקרים מלאים, טקסטים מפורטים וארכניים, שחלק לא מבוטל מהחומר הכלול בתוכם לא פורסם במסגרות חיצוניות. בנוסף עליהם, ראיונות עם אנשים שהיו בתוך ההתרחשויות השונות. כמו כן הבאתי מקורות חדשים הכוללים מסמכים שמתפרסמים לראשונה, בעיקר בתחום המדיני.

אני חולק על אברהם זהר – שהוא החוקר המובהק של מלחמת ההתשה – כי רק היסטוריון הדבק בכתיבה הדיסציפלינארית של המקצוע, יכול לעסוק בפרקי ההיסטוריה של ישראל. מתגובתו של זהר נראה שהוא רוצה בעיקר לגונן על רמטכ"ל המלחמה דדו אלעזר. כפי שזהר התעמק במחקר אמריקני על הלחימה בגולן, אני קראתי מחקר של הצבא האמריקני על קרבות הצליחה. אחת המסקנות המצוינות במפורש במחקר היא שצה"ל הוא צבא מאוד פוליטי. שקיימת בצה"ל פוליטיזציה עמוקה, מעבר להיותו של הרמטכ"ל שקוע בשיקולים מדיניים.

זהר לא אוהב התנסחויות מסוימות שלי. יש גם חוקרים צבאיים אחרים, שציינו בפניי במפורש כי הייתי הגון בתיאורים השונים של הנפשות הפועלות בדרמה היום־כיפורית. כלומר, לא חיפשתי שוב את הקלישאות נגד משה דיין, לא התרפקתי על דדו יפה הבלורית, הייתי ביקורתי כלפי זעירא אך לא עד כדי רצח־אופי, כנהוג במקומותינו. ובעיקר, העברתי, כפי שציין יהודה שנהב, את נקודת הכובד מהעיסוק במחדל המודיעיני למעטפת המדינית וליחסי ישראל־ארצות הברית.

עם זאת, מי שיקרא את הספר ימצא בו הרחבה יתרה בכל ההשתלשלות המודיעינית של 1973. הסוגיה הפוליטית־מדינית והממשק שלה עם צמרת הצבא והמודיעין היא בהחלט במרכז הכתיבה שלי. היא זו שהכריעה אצל מקבלי ההחלטות בימים שלפני המלחמה וב־48 השעות שקדמו למלחמה. עוד התרעה מהטפטפת המודיעינית לא הייתה משנה. כבר תוך כדי הכתיבה קיבלתי עצת ידיד – לא לשקוע עד אין סוף בתיאור הקרבות בשתי החזיתות. פירטתי קרבות מסוימים, אך מי שעניינו אך ורק בשדה הקרב של מלחמת יום הכיפורים יקרא ספר אחר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד טבת תשע"ד, 27.12.2013