ניתוח שלבי הגלות הביא את הרש"ר הירש למסקנה כי על עם־ישראל להמתין בגלות עד שתוכשר השעה שיוכל לקרוא בשם ה', ולסחוף אחריו את העולם. 125 שנה לפטירתו 

הרב שמשון רפאל הירש, שבז"ך בטבת השנה ימלאו 125 שנים לפטירתו, היה רבה של קהילת פרנקפורט המעטירה בין השנים 1850־1888. הרש"ר נחשב כמחנך, כפרשן וכהוגה דעות שעיצב את חייהם של רבים מבני הקהילה האורתודוקסית בגרמניה החל באמצע המאה ה־19, וכלה בימיה האחרונים של קהילת גרמניה במלחמת העולם השנייה. שיטתו הרעיונית והחינוכית נודעה עוד בימי חייו כשיטת "תורה עם דרך ארץ", והחוקרים מחשיבים אותו למייסדה של האורתודוקסיה המודרנית.

הרש"ר השאיר אחריו כתבים רבים. המפורסמים שבהם הם ספרו הראשון "אגרות צפון" שבו פרש את עיקרי אמונתו ושיטתו; ספר "חורב" שבו ניסה להסביר את מצוות התורה תוך הדגשה של הרלוונטיות שלהן לדורו ולקהילתו; ופירושו לחומש שאותו כתב לאחר שתרגם מחדש את החומש לשפה הגרמנית.

לדעת הרש"ר, מהותה של היהדות האורתודוקסית היא הפיכת היהדות לרלוונטית בכל חברה ובכל זמן. בהתאם לדרכו זו עסק בכלל כתביו במתן משמעות עדכנית ומודרנית למצוות התורה ולהלכה.

הגלות נתפשה אצלו כעונש חינוכי. העתק תבליט שער טיטוס בבית התפוצות

מעבר בין בריתות

בין הנושאים הרבים שעסק בהם, התייחס הרש"ר גם למשמעותה של הגלות בחיי העם היהודי. מתוך כתביו עולה שישנם ארבעה ייעודים לגלות:

א. עונש – הגלות נתפסת אצל הרש"ר כעונש חינוכי. עם ישראל בהיותו בארצו שמן ובעט, ועל כן יש צורך בהרחקתו ממוקדי השפע הגורמים לו לחטוא.

ב. דוגמה לאומות העולם – היציאה של ישראל לגלות תהווה דוגמה לאומות העולם לדרכי הגמול של בורא עולם. אם העם הנבחר גולה מארצו, משמע שיש שכר ועונש גם לאומות העולם.

ג. מקור לתשובה – צרות הגלות יעוררו את עם ישראל לתשובה וכמיהה אל הקב"ה.

ד. מפגש עם האומות – הגלות תיצור ממשקים חיוביים בין ישראל לאומות העולם, וכך יוכלו האומות ללמוד את דרך ה'.

בנוסף לארבעה ייעודי הגלות שהוזכרו, מנסה הרש"ר לבחון את התפתחותה הכרונולוגית של הגלות ולקבוע באיזה שלב של חיי הגלות נמצאת הקהילה היהודית בגרמניה של תקופתו. תפיסתו היא שחיי הגלות של עם ישראל מונעים על ידי תוכנית. הם מכוונים על פי וקטור היסטורי שתחילתו היציאה לגלות וסופו השיבה לארץ ישראל. לאורכו של אותו וקטור משתנית שגרת החיים היהודית, ובעיקר משתנה היחס של האומות לעם ישראל היושב בקרבן.

הרש"ר פורש את משנתו על הכרונולוגיה של הגלות בפירושו לפסוק הנחמה שבפרשת התוכחה בספר ויקרא (כו, מב): "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר". הפירוש הפשטני של הפסוק (ראו למשל בתרגום אונקלוס) הוא שבמהלך הגלות יזכור הקב"ה את הבריתות שכרת עם כל אחד מאבות האומה, ולבסוף יזכור גם את הארץ הממתינה לשוב בניה. אך הרש"ר מפרש זאת אחרת. הוא מתמקד בביטוי המיוחד "בריתי יעקב", המקביל גם לביטוי "בריתי שלום" שכלול בהבטחה לפינחס בספר במדבר. ביטוי כזה משמעותו קיומה של ברית ששמה הוא יעקב, או ששמה הוא שלום.

לגבי הגלות הוא מגדיר בפירושו שלושה סוגים של בריתות, כשכל ברית מכונה בשם של אחד משלושת האבות. לפיכך יתפרש הפסוק כך: הקב"ה עתיד לזכור את הברית המכונה יעקב וכן את הברית המכונה בשם יצחק ואת הברית המכונה אברהם. לאחר שיזכור שלוש בריתות מיוחדות אלה, ישוב ויזכור גם את הארץ ואת השיבה אליה. ואלה דבריו של הרש"ר:

לא נאמר כאן "בריתי עם" או "בריתי את", אלא בריתי יעקב, בריתי יצחק, בריתי אברהם. נראה ברור שאין זו ברית עם יעקב וכו', אלא "יעקב", "יצחק", "אברהם" הם תמורות ל"בריתי": יש ברית ה' הקרויה "יעקב", יש הקרויה "יצחק" ויש הקרויה "אברהם".

מה מאפיין כל אחת מבריתות אלה? הרש"ר טוען ששלוש הבריתות מאפיינות שלושה מצבי קיום בגלות: ברית יעקב מאפיינת את חיי היהודי הנרדף בגולה, ובהתאם תיקן יעקב את תפילת ערבית המייצגת את החושך והאפלה. ברית יצחק מאפיינת את חיי היהודי המצליח בחיי המסחר שלו, המעורר את קנאת האומות והמסתגר מפני האומות ומטפח את חיי משפחתו וקהילתו. יצחק תיקן את תפילת מנחה כי הוא חי באור יום, כשהחמה אינה בשיא כוחה. ברית אברהם מאפיינת את היהודי העומד וקורא לאומות להצטרף לאמונתו, והן משיבות לו באהדה ובכבוד. אברהם תיקן את תפילת שחרית, כשאור היום זורח ומאיר.

 סדר הבריתות מוזכר בפסוק בהתאם לסדר התפתחות הווקטור ההיסטורי. העם עובר מהגלות האיומה המתוארת כברית יעקב, דרך ברית יצחק, כדי לסיים ולהגיע בסוף הגלות לקיומה של ברית אברהם. לאחר שיקוימו בריתות אלה, ורק לאחר מכן, יזכור הקב"ה את ארץ ישראל, והעם יוכל לשוב אליה. או אז יראו העמים את עם ישראל השב לארצו, בבחינת "נשיא א־לוהים אתה בתוכנו".

להמתין בגלות

קריאה מדוקדקת בפירושו של הרש"ר מבהירה לנו שהרש"ר העריך את תקופתו כמעבר מתקופתה של "ברית יעקב" לתקופתה של "ברית יצחק" (ההדגשות שלי):

עם תחילת הגלות נכנסו בני ברית אברהם לגורל "יעקב"… "וזכרתי את – בריתי יעקוב": אהיה עמם בכל לילות הגלות הארוכים; אהפוך את חשכת ליל גלותם להתגלות מאירה של הנהגת ה'… והנה עתה נתמלאה סאת סבלם, כי בדם לבם חתמו על נאמנותם לתורה, בתוך הדפים של דברי ימי העמים.

ואז "ואף את – בריתי יצחק אזכור": לא לחינם סבלו ושתתו דם בין העמים; דוגמתם האירה את רוח העמים ועידנה את נימוסיהם, ועם השחר המפציע בשמי העמים עברה גם חצות ליל גלותם. הם מתחילים לנשום לרווחה ולפרוח על אדמה שהייתה עד כה אדמת נכר, וכדרך שסבלו את שנאת העמים בתקופת יעקב – כן יסבלו כיצחק את קנאתם.

ועתה ילמדו את השיעור השני של הגלות, שאיננו קל כל עיקר לפי טבעם. כאשר אושרם הולך וגדל, ויחס העמים אליהם פוסח על הסעיפים של הומניות וקנאה, עליהם לקיים כיצחק את סגולתם המיוחדת. תחת שמי העמים ההולכים ומאירים, עליהם לנצל את כוחותיהם שנתעשרו ונשתחררו כדי לקיים את תפקידם המיוחד בגלות ביתר שלמות ורב צדדיות, ולא ישיתו לבם לקנאת העמים שעודנה מבודדת אותם.

ולכשיעמדו בניסיון השני של הגלות ויקיימו את התורה מתוך עושר, אז "ואף את בריתי אברהם אזכר". שמש אברהם תאיר להם בגלות. כאברהם יבנו מזבחות בין העמים לה' ולתורתו; כאברהם יקיימו את התורה, שהופקדה בידיהם לשם גאולת האנושות, ויגשימו את כל מלוא טובה ואמיתה בקרב עמים רבים. לבסוף העמים יסבלו ויכבדו אותם, לא למרות היותם עם א־לוהי אברהם אלא מפני שהם עם א־לוהי אברהם; מפני שהם יודעים ומקיימים את תורת ה' המביאה גאולה לאנושות… כן יתקיים הדבר בבניו: בני יעקב ויצחק – השנואים ואחר כך נסבלים ונתונים לקנאה – מתברכים בסוף מפי העמים כעם א־לוהי אברהם: "נשיא א־להים אתה בתוכנו" (בראשית כג, ו).

הם יעברו על כל המכשולים שנכשלו בהם בשבתם על אדמתם, ורק אז – והארץ אזכר: כשיהיו "אברהם", אקיים את הבטחת הארץ שניתנה לאברהם ואחזיר אותם אל הארץ, למען יקיימו את ייעודם כעם התורה על אדמת התורה. נמצאת אומר: ברית יעקב, ברית יצחק וברית אברהם הן שלושת השלבים של מילוי תפקידם בגלות; כשיעברו את שלושה השלבים האלה – כבר נתכפר חטאם, ובאותה שעה כבר יהיו בשלים לשוב לעד אל ארץ עצמאותם.

ניכר לפי דברים אלו שהרש"ר העריך שהמדינה הגרמנית בתקופתו, המתפתחת כחברה מודרנית המטפחת את השוויון, מייצגת לגבי היהודים את המעבר מהגלות של ברית יעקב לגלות של ברית יצחק. רק לאחר המעבר המוצלח לגלות של ברית אברהם יהיה העם בשל לשוב לארצו.

מעתה ניתן יהיה להבין את יחסו המסתייג של הרש"ר מניצני הציונות הדתית של תקופתו. הרש"ר כנראה הבין שעל ישראל להמתין בגלות עד אשר תוכשר השעה שיוכל לקרוא בשם ה' ולסחוף אחריו את אומות העולם, ואז תהיה הגאולה, כפי שעולה ממכתבו לרב צבי הירש קלישר: "ומעולם לא שמנו על שכמנו דרך הגאולה על ידי חיזוק ותיקון אדמת קדש, כי אם על ידי חיזוק ותיקון לבבנו ומעשנו לתושיה".

*

כאמור, כיום אנו מציינים 125 לפטירתו של הרש"ר אך גם 70 שנה להכחדת יהדות גרמניה. ההיסטוריה הוכיחה כי קריאתו של הרש"ר הירש את ההיסטוריה, קריאה שהרש"ר הירש היה בטוח בה ושעל פיה ניווט ועיצב את דרכו החינוכית, התנפצה אל מול המציאות. רעיונותיו הגדולים והאופטימיים שעל פיהם ניסה להסביר לבני דורו את מצבם עברו מהעולם ביחד עם קהילות אירופה ועם קרבנות השואה.

הבה נשכיל מכאן לגשת אל האירועים ההיסטוריים בענווה גדולה, עם הרבה סימני שאלה וללא סימני קריאה. וברוח פרשנותו של הרש"ר נייחל ליום שבו יקוימו דברי הנביא ישעיהו, המנחם הגדול, המתנבא על קץ הגלות והפיכת מקום המקדש לבית תפילה לכל העמים.

אליעזר יסלזון הוא יו"ר הנהלת המכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר אילן וחבר בהנהלת בית הספר הגבוה לטכנולוגיה בירושלים (מכון לב)

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד טבת תשע"ד, 27.12.2013