המלכה הצלבנית הבוגדנית, לורנס איש ערב ורודולף הס הם מקצת הדמויות שבאמצעותן נפרש סיפורה של ירושלים. עיר יהודית יותר ממה שמכחישיה רוצים שנחשוב

ירושלים

הביוגרפיה

סיימון סבאג מונטיפיורי

מאנגלית: גיל שמר

דביר, תשע"ד, 491 עמ'

ט

קס ההכתרה של המלך והמלכה של ירושלים ב־1131 היה יוצא דופן: הרוזן פולק מאנז‘ו ואשתו מליסנד יחד עם תינוקם בלדווין רכבו על סוסים מקושטים לתפארת בחוצות העיר לעיני המונים מריעים כשלפניהם ראש הלשכה המנופף בחרב המלך ואחריו סוכן הבית עם השרביט ומפקד הצבא עם הנס המלכותי. לראשונה הכתירו הצלבנים את מלכי ירושלים ברוטונדה של כנסיית הקבר, משחו אותם בשמן ופנו למסיבה שכללה שירה, מוזיקה וריקודים. השמחה התפוגגה מהר כשהסתבר למלך כי המלכה מליסנד בגדה בו והוא מיהר לשלוח את אחד מאביריו לדקור את המאהב.

ירושלים של אז נחשבה בעיני נוצרים רבים כמרכז העולם והמלך והמלכה ישבו למועצה במגדל דוד ובארמון הסמוך לו. היו בה כשלושים אלף תושבים, עם זרם רב של צליינים, שכבה של בורגנים, מסדרי אבירים וגבירות מהודרות, אך בעיקר עניים, רוצחים והרפתקנים וגם פרוצות. וכפי שמסכם זאת סיימון סבאג מונטיפיורי: “האנושות על כל סוגיה הייתה שם“.

אך גם באווירה הנוצרית ששלטה בעיר, ניכר היה עד כמה שאבו הצליינים את השראתם ומורשתם מן היהודים שאותם התיימרו להחליף כעם הנבחר החדש בעיר הבחירה. את חגיגת כיבוש העיר הקפידו לציין בכל שנה בתהלוכה של כל יושבי העיר שהוביל הפטריארך מכנסיית הקבר אל הר הבית. היעד כדבריהם היה “מקדש שלמה“ ושם גם נשאו תפילה. אין זה פלא כי את המלך פולק כינו, בגלל שערו האדמוני, “דוד המלך“ וכשהשתבשו נישואיו עם המלכה מליסנד ניסה לרכוש את לבה מחדש כשהעניק לה ספר תהילים מהודר, עם כריכות שנהב מגולפות המשובצות באבני חן, הנושא את שמה.

באותו זמן ממש, לאחר שנים של שכחה והזנחה, נזכר האסלאם מחדש באובדנה של ירושלים ובתורכיה דיברו שוב על ג‘יהאד והשמדת הכופרים והחלו לגייס את הלוחמים לקראת המערכה על הר הבית. היהודים מצידם המשיכו להתפלל ולהישבע שלא תישכח מהם העיר ובזמן שלטונה של מליסנד מספרת האגדה על רבי יהודה הלוי שהגיע לירושלים (ב־1141) אשר אליה ערג בשיריו (“יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב“; “ועת אחלום שיבת שבותך, אני כינור לשירייך“).

העיר ירושלים כורעת תחת משקעים ורבדים של היסטוריה שנכרכו זה בזה. המלכה מליסנד, שהייתה גם השליטה הצלבנית הראשונה שנולדה ושלטה בירושלים, שימשה בתפקידה 22 שנה ונקברה במערה ליד גת־שמנים. גם כשירושלים הייתה לבירת ישראל נותר עדיין במשך כמה שנים רחוב על שמה, ושמו הוסב אחר כך ל“הלני המלכה“.

מליסנד, מלכת ירושלים

נרטיב אנושי

סיפורה של ירושלים תחת המלכה מליסנד במאה ה־12 משתרע על עמודים ספורים מבין כמעט 500 עמודים בספרו של מונטיפיורי, אך הוא ממחיש היטב את רוח הספר, המרתק והמומלץ ביותר, הגדוש ביוגרפיות המפוזרות באלפי שנות העיר.

על פי מונטיפיורי, הסיפור הביוגרפי מעניק לו את הריחוק הפוליטי, כי רק "באמצעות השתלשלות כרונולוגית אפשר להימנע מהפיתוי לראות את העבר דרך האובססיות של ההווה". אין בספר כל יומרה לספק היסטוריה אנציקלופדית של תולדות ירושלים, ולא את דברי ימי שלוש הדתות בעיר או את שורשיו של הסכסוך הישראלי־ערבי.

מונטיפיורי מייצג גישה הנפוצה כיום בז'אנר של כותבי רבי־המכר ההיסטוריים, המנסים לסחוף את הקוראים בתיאורים חיים של דמויות ואירועים, שנאות ואהבות, עם אנקדוטות של זוטות השזורות בתולדות מושא כתיבתם. המוצר הסופי אינו מאפשר תמיד לימוד היסטורי שיטתי של התקופה, אך מונטיפיורי מנסה להתגבר גם על זה ולהעניק לקורא את ההקשר הבינלאומי של אינטרסים מעצמתיים ושל מצב היהדות, הנצרות והאסלאם בכל תקופה, לצד הגודש הרב של הנרטיב האנושי של ירושלים.

השמירה על המבנה הכרונולוגי מאירה את עיני הקוראים דווקא במורשת היהודית. זו מאפילה על כל הדתות האחרות בהיותה התשתית לירושלים של מטה ושל מעלה, ומדגימה עד כמה מלוות מאות השנים של שלטון נוצרי ומוסלמי בעיר בניסיון של הדתות האחרות לבנות לעצמן מסורת של אמונה שתחזק את גרסתן כמחליפות העם הנבחר היהודי ולעתים תכופות גם להתכחש לשורשים ולעבותות הקשר היהודי לעיר.

המוציאים לאור של המהדורה העברית הקפידו מאוד על תרגום שיספק רמה גבוהה של דיוק בציטוט המקורות העבריים של האזכורים הרבים לירושלים ורק חבל כי מרוב מאמץ לקצץ בהיקף הגרסה האנגלית גם צופפו את העמודים עד נותרו כמעט ללא שוליים. כמקובל היום בהרבה גרסאות של ספרי היסטוריה להמונים נחסכו גם דפי ההערות והמקורות וניתן לאתר אותם על פי המספרים שבגוף הטקסט על ידי כניסה לאתר המחבר באינטרנט.

מסורת תנ"כית אנגלית

 המחבר הוא נצר לשושלת המפוארת של סר משה מונטיפיורי הידוע והוא מעניק לו, בצדק היסטורי רב, את מעמדו רב הפעלים כמנהיג יהודי שהקדים את הציונות המדינית ועשה רבות לבניינה של ירושלים החדשה ולקידום רעיון שיבתם של היהודים לציון. כך השתלבו בספר מסעות מונטיפיורי לירושלים, יחד עם אשתו הפעלתנית יהודית, שניצלו היטב את השיטפון האוונגליסטי שהחזיר את האנגלים אל התנ"ך העברי ויצר שותפות יוצאת דופן באמונה "בהשגחה העליונה של האימפריה הבריטית ובשיבה יהודית לציון".

אפשר גם למצוא בספר אנקדוטה הנשמרת עד היום במשפחת מונטיפיורי, הקוראת בליל הסדר את סיפור ה"נס" שהתרחש בחזרתו של משה מונטיפיורי מאחד ממסעותיו לארץ ישראל. כשהכתה סערה בלב ים והמלחים חששו מטביעה השליך מונטיפיורי קמע מכיסו – פיסה מהאפיקומן של השנה שעברה – והגלים שקטו בן רגע.

סבאג מונטיפיורי שומר בדרכו על זהותו היהודית ואשתו, בת למעמד הגבוה הבריטי, גם התגיירה. סיימון התנדב בצעירותו לעבודה בקיבוץ והוא מרבה להגיע לישראל ולירושלים, שבה מתגורר אחיו אדם שהגשים את הרעיון הציוני, והוא מתגאה ביקב הנושא את שם המשפחה שהקימו אחייניו בישראל. מאידך גיסא הוא גם אינו מסתיר את העובדה כי צאצא אחר של משפחתו, קלוד סמית מונטיפיורי, הוביל מערכה נגד הציונות וכנגד הצהרת בלפור בתמיכת כמה מבני רוטשילד. כבר אז גברה המסורת התנ"כית וראש הממשלה הבריטי לויד ג'ורג', שידע לשנן פרקים רבים מן התנ"ך, ראה את ירושלים כיעד עליון בכיבוש הארץ מהתורכים והורה לגנרל אלנבי שיכבוש את ירושלים "כמתנת חג המולד לאומה הבריטית".

 בכלל, ערב הצהרת בלפור, במחצית 1917, גורלה של העיר לא היה ברור וגם למי שאמון על ההיסטוריה של ירושלים במאה העשרים מספק מונטיפיורי שפע של תהפוכות באנקדוטות. לורנס איש ערב, שעזר לארגן את המרד הערבי (הכושל) כנגד התורכים, העריץ את ערביי המדבר אך לא את ערביי ארץ ישראל ועוד פחות מכך את ערביי ירושלים, שאותה לא ראה כעיר ערבית ממש.

בשלב מסוים אפילו שקלו הבריטים, כחלק מעסקאות בין המעצמות, להעניק את ירושלים לרוסים. כנגד הפלישה האנגלית נעזרו התורכים בגדודים גרמניים ואוסטריים ובמי שהיה רמטכ"ל הצבא הגרמני. בתי הקפה בירושלים התמלאו במאות חיילים גרמנים, וחיילים אוסטרים יהודים יצאו להתפלל בכותל המערבי. בין החיילים הגרמנים היה גם רודולף הס, שאף שקל להיות כומר קתולי. לימים יהיה מפקד מחנה המוות אושוויץ וב־1947 יסיים את חייו על עמוד התלייה.

אוצרות המקדש

רק טבעי הוא כי החיטוט בשכבותיה האנושיות של ירושלים יביא את מונטיפיורי לסקר גם את הפיכתה של העיר ל"גן עדן" ומשאת נפש של ארכיאולוגים. המחבר הסתייע בעצתם של ארכיאולוגים בכתיבת הספר והוא גם מתיימר להביא לראשונה, כדבריו, את סיפור השערורייה הגדולה ביותר בתולדות הארכיאולוגיה בארץ ישראל, בחפירות החשאיות שהתקיימו בהר הבית ב־1911 – חפירות שנועדו למצוא את אוצרות מקדש שלמה ואת ארון הברית.

בעלילה הנשמעת כלקוחה מסדרות "אינדיאנה ג'ונס", מביא מונטיפיורי את סיפורו של האציל הבריטי קפטן מונטי פרקר. פרקר שיחד את השומרים המוסלמים של המתחם הקדוש במסעו אחרי אוצרות המקדש, עד שבאחד הלילות נתגלו החופרים והציתו תבערה של זעם. המוני מוסלמים יצאו משולהבים לעשות שפטים בפרקר ושותפיו. המחאה איחדה יהודים ומוסלמים, כנראה בפעם האחרונה לפני שהעיר תהפוך לזירת התגוששות בין שתי הדתות.

הניו־יורק טיימס דיווח כי העיר ירושלים הייתה על סף טבח המוני, עקב השמועה כי חבורת אנגלים נעלמה עם יאכטה שעל סיפונה אוצרותיו של המלך שלמה. מונטיפיורי מפריז בטענה כי הוא מעלה "לראשונה" את הסיפור על פרקר עם מסמכים חדשים שקיבל מבני משפחתו, כי מסתבר שדיווח כמעט זהה כבר פורסם במאמר מלומד, פרי עטה של נירית שלו־כליפא, בכתב העת "קדמוניות" בתשנ"ט, תחת הכותרת: "בעקבות אוצרות המקדש: סיפורה של משלחת פארקר שחפרה בעיר דוד בשנים 1911־1909“.

מונטיפיורי התאמץ ביותר לשמור על תקינות פוליטית בין הצדדים הנאבקים על השליטה בירושלים, אך הוא בהחלט אינו מסתיר את זיקתו האישית והמשפחתית למקורות היהודיים. למרות דברי הביקורת שהוא מחלץ כלפי לאומנות ומשיחיות בצד היהודי, הוא מבליט הרבה יותר את הסרבנות הערבית לפשרות בכל שלבי הסכסוך ובמיוחד את ההסתה הדתית שהובילה גם לפרעות וטבח עד להכחשה מגוחכת של ההיסטוריה. “תמיד היו שתי ירושלים“, הוא קובע, “של מטה ושל מעלה, ובשתיהן שלטו אמונה ורגש יותר מאשר היגיון ועובדות. וירושלים עודנה מרכז העולם“.

ספרו של ד"ר אבי בקר "מיהו העם הנבחר? סיפור מאבק הרעיונות הגדול בהיסטוריה" יצא בימים אלה בהוצאת ידיעות ספרים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד טבת תשע"ד, 27.12.2013