צעירים חסרי | חבצלת פרבר

כשברקע הדי המלחמה הגדולה, מידרדרת חבורת נערים טרום גיוסם – שאויבם העיקרי הוא עולם המבוגרים – למעשי עבריינות. לא רק בהונגריה של ראשית המאה הקודמת

המורדים

שנדור מאראי

מהונגרית: דוד טרבאי

כתר, 2013, 204 עמ'

 זהו סיפור על התפרקות, על פריקת עול, על שבירה של כל המסגרות. סיפור על חבורת צעירים בני שמונה עשרה, עשרים או קצת יותר: אָבֵּל, טיבור, אֶרנוֹ, בֶּלָה וכל השאר – חברים, חברים של חברים, אחים של חברים וחבריהם. השמות לא משנים הרבה, רק אל מעטים מהם אנחנו מתוודעים באמת. ישנו גם “קטוע היד“, שהוא אחיו של טיבור, לאיוש, וצמד האחים תאמאש ופטר. כל אלה הם בצד האחד, “שלנו“, של הצעירים. בצד השני, בצד “האויב“, ישנם המבוגרים. אלה הם האנשים שבאופן קיבוצי הם “המורים“, המנהל“, “בית הספר“, העירייה. גם אם יש להם שמות – זה לא משנה. השמות הם עזר־טכני, לא משהו שמיועד לתת להם ממשות או אישיות שראויה להיזכר.

יוצאים מכלל זה המבוגרים שבתווך, אנשים שחיים או קשורים לשני העולמות – לצעירים ולמבוגרים, ל“אנחנו“ ו“הם“. מבחינת עיסוקיהם גם הם אבות־טיפוס, אבל יש להם שמות ובעיקר פנים ומראה שמגחיך אותם או היסטוריה אישית שמעמידה אותם באור שלילי: השחקן והמשכונאי ו“האלוף“ – אביו של טיבור פרוקאואר, ואמו של טיבור החולה שהיא ספק חיה וספק, או כמעט, מתה. לאָבֶּל אין אֵם, ואביו הוא רופא בחזית, שלא ברור אם הוא חי או מת. ישנה גם הדודה של אבֶּל, גם היא דמות אב־טיפוסית של הרווקה המגוחכת שמחפשת חום משפחתי. ואביו של אֶרנו, חצי מטורף־חצי נביא ומטיף, ידיד ומפלצת כאחד – הסנדלר של העיר.

כל הדמויות האלה מסתובבות בעיר הקטנה, ההררית, עיר פרובינציאלית טיפוסית בעשור השני של המאה העשרים. אבל רוב התיאורים מושכים אחורה, אל זמנים רחוקים: “הבתים צרים, ארוכים, צפופים, כי העיר הייתה פעם מצודה והיא מאוכלסת כבר דורות רבים… בערבים אפשר לראות את הנזירים חולפים ברחוב, נועלים סנדלים, לבושים גלימות חומות… הארכיבישוף עומד מול שולחן הכתיבה הגבוה שלו וכותב בכתב ידו העגלגל…“. השחקן, המשכונאי, הסנדלר, האלוף – כולם מעין דמויות מהקומדיה דל־ארטה או ממחזות מימי הביניים ומימי מלחמת שלושים השנה במאה ה־16.

ואכן, שמו של אחד הפרקים בספר, “תחריט עץ“, תואם בדיוק את רוח העיירה ודמויותיה. “תחריט עץ“, כמו אותם תחריטים שחורים־לבנים כבדי־צללים, אפלים, מלאים דמויות אלימות, מסתוריות, חרוטות בקו גס על פני לוח העץ: רמאים, שחקני תיאטרון רחוב, איכרים וגרזן או חרמש בידם. כאילו עלילת ספרו של מאראי אינה מתרחשת בהונגריה של רק לפני מאה שנה, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה.

קרבות נוכחים־נפקדים

גם המלחמה כאן היא כמו בימי הביניים או במאות ה־15 וה־16 – אירוע שמתרחש הרחק מכאן, בשדות קרב ללא שם, בין צבאות לא ידועים, ללא שמות, שאיש אינו יודע מה מתרחש אצלם וביניהם. וכל עוד המלחמה נשארת שם, איש גם אינו רוצה לדעת, לא מתעניין: "הסוחר במוצרי נייר… שוב אינו תוקע את סיכות הדיוויזיות על מפת החזית… ממילא איש כבר לא מתעניין במפות. העיר כבר התרגלה למלחמה. איש כבר לא מדבר עליה…".

אמנם מדי פעם יש תזכורות: אביו הרופא של אָבֶּל "מנסר רגלי חיילים בחזית", אביו של טיבור הוא "האלוף", ואחיו קטוע יד מן הקרבות. גם הסנדלר הצולע נושא זיכרונות מהמלחמה – הוא זכה "להיטהר" בשדה הקרב, כשבפקודת "האלוף" הוציא להורג שלושה בוגדים. יש גם תזכורת אחרת למלחמה בדמות הרכבות "באורך מאתיים, שלוש מאות מטרים" שחוצות את העיר. "דלתות הקרונות נפתחות לשעה קלה… ריח של קרבול ויוד ודממה גדולה… רכבות המסיעות פצועים מן החזית, או חיילים היוצאים לחופשה".

קולות המלחמה ומשמעותה חודרים בכל זאת, אמנם רק בטפטופים, אבל "הפסולת שהיא מייצרת מגיעה הנה, כמו שהאפר הנישא ברוח צונח הרחק מן המדורה". גם חבורת הצעירים בני השמונה עשרה יודעת רק רמזי דברים מן המלחמה. אלה הימים שלפני טלפון בכל כיס, רדיו וטלוויזיה, ומי שלא קורא עיתון – אינו יודע אפילו אם המדינה שלו מנצחת או מובסת. רק האח קטוע היד של טיבור מדגים ממש במה מדובר ומהי מלחמה, ויש ואקום מוחשי במקום שבו מרבית הצעירים, הגדולים במקצת מגיבורי הספר, כבר בחזית וכך גם מרבית האיכרים והמבוגרים בעיר. עוד מעט יגיע תורם של גיבורינו להתגייס.

הופך אירוע יומיומי למשהו גורלי. הילד שנדור מאראי, 1904  צילום: Henrik Cséri‎

הופך אירוע יומיומי למשהו גורלי. הילד שנדור מאראי, 1904
צילום: Henrik Cséri‎

מלחמת המעמדות

וזו ההזדמנות שהסנדלר ממתין לה זמן רב: "תחשוב", הוא נואם לאָבֶּל, חברו לכיתה וידידו הקרוב של בנו אֶרנוֹ, "תחשוב כמה גדול הדבר. עד כה ראינו כי האדונים… היו פטורים מעונשים דוגמת רעידות אדמה, הצפות, שריפות או מלחמות… עד כה ראינו כי שני המעמדות מנותקים זה מזה כמו דובי ערבות. האם לא הגיעה השעה? בקברי האחים, שלתוכם יצקו סיד חי, מוטלים זה לצד זה אדונים ופשוטי־עם…". ואכן, מלחמת העולם הראשונה הפילה הרבה מחיצות והתגלגלה במהפכה הקומוניסטית, שהגיצים שעפו ממנה כמעט הציתו את כל אירופה. ואחרי "המלחמה הגדולה" נגררה המלחמה הבאה, מלחמת העולם השנייה, ובסוף – כל התמונה המעמדית הישנה נמחקה מן העולם.

ואף אם לא כל ההבדלים נמחקו, ועשירים ועניים, מרכז ופריפריה, עדיין חיים אחרת ונהנים מרמות שונות של אפשרויות במידות שונות של נגישות, בכל זאת לא יעלה על הדעת לומר היום מה שאומר הסנדלר לאָבּל על אודות בנו אֶרנו: “האדונים הצעירים עברו היום את בחינת הבגרות… היום זכה בני למעמד שווה לזה של צאצאי האצילים… האל… רצה שבני יחיה את חייו במעמד האדונים ויהפוך לאויבי…“.

יתרה מזאת, בין הצעירים פורקי העול, “המורדים“, כשמו של הספר, נכלל אֶרנו כשווה בין שווים עם טיבור בנו של איש הצבא ועם אָבּל בן האצולה. ובכל זאת, וזה אחד הפרדוקסים או המִפנים הקיצוניים בסיפור – בסופו של דבר, ארנו בן הסנדלר נשאר פרולטר, ובן האצילים הוא תמיד אויבו, גם אם לזמן מה העמידו פנים של חברים בנפש.

פריקת העול וה“מרידה“ הן עיקר עניינו של הספר. כשהמלחמה מתנהלת אי־שם בחוץ ורוב נציגי הסדר והנורמות (כלומר, המבוגרים) מגויסים; כאשר חרב הגיוס מרחפת מעל ראשי הגיבורים, וכאשר השחקן והמשכונאי – שתי דמויות מסתוריות־למחצה, מגוחכות ומפחידות כאחד, שאפשר לגדפן ללא חשש ולדבר אליהן כאל שוות־מעמד – ממלאים בחיי בני השמונה עשרה את מקום המבוגרים האחראים הנעדרים, כי אז הצעירים יכולים לעשות ככל העולה על רוחם. ואלה בעיקר דברים רעים וגרוע מכך.

אותן דמויות מתווכות, שחיות בין עולם הצעירים ועולם “האויב“ – המבוגרים, דוחפות ומדרדרות את הצעירים, בין אם במעשיהן או במחדליהן: בהזנחה, בהתעלמות, באינפנטיליות וברוע לב. ההידרדרות מתגלגלת לרמאות בקלפים, לגניבות, לשתייה, ועד למעשים לא כשרים בעולם האפלולי של התיאטרון הפרובינציאלי, שהסופר רק רומז עליהם. הצעירים גונבים וקונים את חפצי־חלומותיהם – אך אינם יכולים ליהנות מהם, משום שהם פוחדים להיחשף ברבים. זוהי פריקת עול ועבריינות לשמה – ללא תכלית, ללא תועלת.

ערפל מסתורי

מאראי מצליח ליצור אווירה של סודות ומתחים באמצעים מינימליסטיים: הוא משתמש ברמזים ומנצל את המגבלות של דמויות הנערים, שיודעים ומבינים רק חצאי דברים. הוא הופך אירוע יומיומי (רמאות בקלפים) למשהו גורלי, לשער אפל לעולם ששואב את הגיבורים – ואת הקורא – לתוכו.

לא תמיד ברורים המעברים בין עניינים ובין זמנים. אבל אי־הסדר הטכני משתלב בכאוס הסיפורי – בהתנהגויות הלא מפוענחות ועולמות־הדמדומים (demi־monde) שבספר: התיאטרון (שפעם היה מקום מסתורי עם חוקים משלו), אהבת גברים, מסתרי העולם הצבאי הקיסרי, אפילו עולם הרפואה – מלאים סודות ומסתורין. מכל אלה אורג מאראי מעטה של סוד וערפל סמיך ומעובה שהפך עבור גיבורי הסיפור ועבור הקורא לכמעט בלתי חדיר.

מרבית המאפיינים החברתיים או הגיאוגרפיים של ספרו של מאראי אינם רלוונטיים היום: התמורות במבנה החברה והמעמדות, התקשורת שמגשרת בין “פנים“ ו“חוץ“, עולם הבמה שנהיה נגיש יותר ופחות מסתורי. אפשר להזכיר את ההתקדמות בתחום הרפואה, שהפכה אותו ל“שקוף“ יותר, מובן ופחות אפוף סודות מבעבר. אבל אפילו בחברה מעוטת סודות כמו החברה בת ימינו, דמויות כריזמטיות הן עדיין אפופות מסתורין ומסקרנות במידה כזאת או אחרת ויכולות להוביל אחריהן צעירים אל האבדון.

ועל כן רק נדמה לנו שהסיפור של מאראי על חבורת בני השמונה עשרה בעיירה ההונגרית הקטנה הוא מיושן ושייך לעולם שחלף. כי כשהחבורה של אָבּל, טיבור, פטר וכל השאר הופכת לכנופיה ונמשכת לקסמם של סודות ומעשים אסורים, זה ממש לא משנה היכן ומתי הסיפור קורה. הוא יכול לספר לנו על כאן ועכשיו, ממש מאחורי מהדורת החדשות האחרונה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד טבת תשע"ד, 27.12.2013

פורסמה ב-1 בינואר 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון וארא תשע"ד - 855, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: