עוד חוזר הניגון | יאיר שלג

ביוגרפיה חדשה מאירה את דמותו המרתקת של נתן אלתרמן, גיבור תרבות שאין שני לו וסמכות מוסרית בעיני בני דורו. בשיחה עמו מספר מחבר הביוגרפיה, פרופ' דן לאור, על האיש שהפך למוסד, על ארץ ישראל השלמה ועל רגשות האשמה בשל גורל הבת תרצה אתר

בכל תולדות התרבות הישראלית, ספק אם היה עוד אייקון בולט ועמיד כמו נתן אלתרמן. כמה משירי "הטור השביעי" שלו – ובהם למשל "מכל העמים" ו"על הילד אברם" – הפכו לנכסי צאן ברזל של טקסי יום השואה; שירים כמו "מגש הכסף" הפכו למזוהים עם יום הזיכרון. הוא החדיר לפובליציסטיקה ביטויים כמו "אל תיתנו להם רובים", "לחיי הספינות שבדרך", "חיים על קו הקץ", "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו". מיטב מלחיני ישראל – נעמי שמר, משה וילנסקי, סשה ארגוב, יאיר רוזנבלום, יוני רכטר ורבים אחרים – התחרו ביניהם על הלחנת מאות מפזמוניו. גם יותר מארבעים שנה אחרי מותו שיריו מצוטטים שוב ושוב, וסרט תיעודי מיוחד ("אלתרמאניה") הוקדש לתופעת המכורים לשירתו. אפילו רוקר עכשווי כמו ברי סחרוף זכה בשנים האחרונות לתהילה עם ביצוע מחודש ל"עוד חוזר הניגון", שיר הפתיחה לספרו הראשון של אלתרמן, "כוכבים בחוץ", שראה אור לפני 75 שנה.

באופן עקרוני, אין סיבה שלא יקום אלתרמן חדש. דן לאור צילום: מרים צחי

באופן עקרוני, אין סיבה שלא יקום אלתרמן חדש. דן לאור
צילום: מרים צחי

סמכות מוסרית

אין פלא אפוא שהשאלה הראשונה שאני מבקש לשאול את פרופ' דן לאור, הביוגרף הטרי של אלתרמן, נוגעת לשורה התחתונה של הדמות: מה היה בו שהפך אותו, יותר מכולם, לגיבור תרבות על־זמני ונוכח כל כך? לאור, בתשובה, מונה שורה ארוכה של גורמים: "אין ספק שהטור השביעי הוא הגורם המרכזי לכך. אלתרמן עלה כאן על ז'אנר מסוים של שיר אקטואלי, ז'אנר שאותו הוא טיפח בכישרון גדול, מאמצע שנות השלושים של המאה העשרים ועד כמעט סוף שנות השישים. הטור השביעי הפך למוסד של איש אחד, שבאמצעותו אלתרמן קבע עמדה לגבי כל אחת מהשאלות שעמדו באותן שנים על הפרק. הטור הזה העניק לו סטטוס שאין שני לו – גם בגלל איכות השירים וגם בגלל הרציפות. היו אנשים, כמו יהודה קרני או אלכסנדר פן, שכתבו טורים דומים, אבל לתקופה מאוד קצרה. העובדה שאלתרמן ניהל את המוסד הזה במשך תקופה כל כך ארוכה יצרה לעצמו קהל, יצרה אמינות, והפכה אותו לגורם משמעותי בשיח הציבורי.

"בנוסף, אי אפשר כמובן להתעלם מן העובדה שאלתרמן היה גם משורר גדול. הקרדיט שקיבל הטור נבע גם מהקרדיט העצום שלו כמשורר. היה כאן גם מצב של מאבקים מתמשכים, עקביים שלו. היו נושאים שהוא חזר אליהם שוב ושוב, כמו יחסי ישראל־גרמניה, או הביקורת שלו על פולחן סטאלין והיחס של מפ"ם לברית המועצות. הוא פיתח עמדות שצברו כוח גם לאורך הזמן. גם העיתוי משמעותי. למרבה הפליאה, אלתרמן צבר המון קרדיט דווקא מכוח העובדה שהיה משורר ממסדי – לא 'משורר חצר' אבל משורר שביטא את עמדת הקונצנזוס, לא עמדה אופוזיציונית. היו נושאים שבהם לא התיישר עם הקו הממסדי, מהיחסים עם גרמניה ועד מעמד המיעוט הערבי. אבל בחשבון אחרון הממסדיות הייתה לטובתו, כיוון שהוא הזדהה עם הערכים ההגמוניים שהיו מקובלים על רוב הציבור. הממסדיות הזו העניקה לו אוטוריטה וקשב גם כשביטא עמדות אופוזיציוניות. ומעל הכול – כמובן, הכישרון העצום. שלושה שבועות אחרי כ"ט בנובמבר הוא כותב את 'מגש הכסף'. את 'מכל העמים' הוא כתב ימים ספורים אחרי שבארץ נודע לראשונה על ההשמדה. יש כאן יכולת נדירה של תפיסת מצבים היסטוריים בזמן אמת ויכולת זיקוק של הביטוי ביחס אליהם".

לאור פרסם זה עתה ביוגרפיה עבת כרס (912 עמ') על אלתרמן, שכיאה לגיבור תרבות אמיתי נקראת בפשטות: "אלתרמן" (הוצאת עם עובד – ספרית אופקים). הוא מגולל בה מסכת חיים של יוצר שבשישים שנות חייו הספיק לדחוס כמות כמעט מבהילה של יצירה: מאות שירי "הטור השביעי", מאות אחרות של פזמונים לתיאטרון, ללהקות צה"ל ולזמרים; חמישה ספרי שירה, חמישה מחזות וכארבעים תרגומי מחזות. אבל יותר מכל אלה, אלתרמן היה סמכות מוסרית לבני דורו: האיש שביטא את כאב השמדת העם היהודי, ליווה את המאבק על הקמת המדינה ולחם על דמותה המוסרית לאחר שהוקמה. את שירו "על זאת", שביקר בחריפות מעשה טבח שנעשה בערבים בימי מלחמת העצמאות, הורה בן־גוריון להפיץ בכל יחידות צה"ל, למען יראו וייראו. בימי השיא של הטור השביעי היו שהצטופפו מול בית "דבר" בתל־אביב כדי לקרוא ראשונים את מילות התגובה של אלתרמן לאירועי השבוע. שום כותב עברי לא זכה למעמד כזה.

הביוגרפיה שכתב לאור מלמדת עד כמה המעמד הקונסנזואלי הנוכחי של אלתרמן לא היה מובן מאליו בזמן אמת. הוא ניהל מסכת ארוכה של פולמוסים: עם ארגוני האצ"ל והלח"י על אי־קבלת מרות הסמכות של הנהגת היישוב (לאכזבתם של הארגונים הללו, אלתרמן תמך בסזון ואפילו בהפגזת אלטלנה); עם מפ"ם על ההערצה לסטאלין ולברית המועצות; עם יריביו של בן־גוריון הנערץ עליו על עמדותיהם בפרשת לבון ועל סילוקו של בן־גוריון מעמדת ההנהגה. מצד שני, גם עם בן־גוריון לא היסס להתפלמס על תהליך הידוק היחסים עם גרמניה (אלתרמן אמנם תמך בהסכם השילומים, כדי לא לאפשר מצב של "רצחת וגם ירשת", אבל התנגד לכל קשר שאינו הכרחי עם הגרמנים) ועל פירוק הפלמ"ח. אפילו עם מורדי הגטאות בשואה ניהל פולמוס רגיש אבל עקבי, בשל טענתו שבנסיבות הימים ההם אי־אפשר לקבוע שדרכם הייתה עדיפה על זו של אנשי היודנראט. הוא אפילו אמר לאבא קובנר עוד ב־1947 שאילו היה שם, באירופה של ימי השואה, היה מוצא את מקומו בין אנשי היודנראט, מתוך הצורך לקבל אחריות על כלל הציבור ובהתחשב בתנאי התקופה, השונים כל־כך מתנאי מאבק היישוב בארץ.

מה שמרתק בכל הפולמוסים האלה הוא שהמתווכחים איתו קיבלו את סמכותו המוסרית. איש מהם לא שאל: מי שמך להטיף לנו? עצם הוויכוח המתמשך איתו מעיד עד כמה החשיבו את דעתו. הלח"י אפילו הגדיל לעשות ובביטאונו "המעש" פרסם טור שבועי חלופי לזה של אלתרמן. ומאליהן מתעוררות שתי שאלות: מה הפך אותו בעיני הציבור לסמכות כזו, ומה יצק בו מלכתחילה תודעה עצמית של סמכות מוסרית? ללאור תשובה מורכבת. "זה מעמד שנוצר עם הזמן, לא ביום אחד. מאז 'כוכבים בחוץ' היה לו ביטחון מוחלט שהוא המשורר המוביל של זמנו. את הקרדיט הזה הוא קיבל מהציבור עוד כשהיה בן 27. לגבי התודעה העצמית שלו כסמכות מוסרית – לא בטוח שיש לי תשובה טובה. אני יכול רק להתייחס לזה כעובדה. כבר משלב מאוד מוקדם הוא אכן ראה את עצמו כסמכות מוסרית וקבע עמדות מאוד נחרצות בנושאים הכי שנויים במחלוקת. אני חושב שהוא גם היה מודע לכושר האינטלקטואלי שלו. הוא נחשב בעיני רבים לחכם מאוד, והייתה לו גם תודעה עצמית כזו".

בנושא הזה מעניין להצביע על הקשר המובהק בין עמדותיו הלאומיות של אלתרמן לעמדותיו המוסריות: מצד אחד הוא ראה במאבק הלאומי היהודי לא רק ביטוי לאידיאולוגיה לאומית אלא ביטוי מוסרי ממדרגה ראשונה, ומצד שני את עמדותיו המוסריות נימק לא רק בהקשר מוסרי עצמאי אלא גם כחלק מאתוס לאומי שאסור שיחולל על ידי מעשי עוול. לדברי לאור, זה בולט במיוחד ב"עיר היונה", הספר שאלתרמן הקדיש לתקומת ישראל במלאת עשור למדינה. "בעיקר בפרקי הסיום של הספר הוא מדבר על המתח בין הממלכה והמוסר, והוא קושר את זה לקונספציה של 'מוסר יהודי'. אלתרמן היה חרד שהממלכה והמדינה ישחקו את המחויבות המוסרית של העולם היהודי הגלותי. הוא בלי ספק חשב ששמירה על עמדות מוסריות, למשל ביחס למיעוט הערבי, היא חלק משמירת החוסן הלאומי".

דמות אב

הזיקה שאלתרמן חש, למרות זהותו הציונית המובהקת, גם לרקע המסורתי שממנו בא, באה לידי ביטוי בכמה דברים: התעקשותו לשמור על שם משפחתו, למרות ניסיונות בן־גוריון לשדל אותו לעברת את השם; הפולמוס החריף שניהל עם "התנועה הכנענית"; ותמיכה, שהביע במקרים רבים, בעמדות של החוגים הדתיים. הוא התנגד בחריפות לגידול חזירים, תמך בהליכה לקראת הדרישות הדתיות בכמה סוגיות ציבוריות עקרוניות והאמין שלא רק שהדת לא עומדת להיעלם מהציבוריות היהודית אלא ראוי עקרונית להתחשב בעמדותיה בשל חשיבותה לקיום היהודי.

לאור קושר את כל זה לעובדה שאלתרמן, בניגוד לרבים מאנשי תנועת העבודה, לא רק בא מרקע מסורתי אלא גם נשאר קשור בו כל חייו: "אלתרמן היה חניך בית הספר 'מגן דוד' בקישינב, ואני לא מקל בזה ראש. זה היה בית ספר מאוד מיוחד: גם בעל תפיסות לאומיות מודרניות וגם בעל מסורת דתית. הוא התפלל שם מדי יום והלך בכיסוי ראש, ולדעתי לבית הספר הזה היה כוח מעצב לגביו. בכלל, צריך לזכור שהמשפחה באה מעיירה חב"דית בתחום המושב בבלארוס. אלתרמן המשיך את הקשר החב"די כל ימיו. הוא היה הולך פעמים רבות לחגיגה השנתית בכפר חב"ד בי"ט בכסלו (יום שחרורו של מייסד חסידות חב"ד מהכלא הרוסי. י"ש), וב'שבעה' שלו אנשי חב"ד ארגנו תפילות בבית. למרות הזדהותו היסודית עם תנועת העבודה, הוא האמין כל ימיו שהקיום של ישראל כמדינה יהודית מחייב התחשבות בעולם המסורת. אגב, צריך לזכור שבבית שבו אלתרמן גדל חיה גם הסבתא, שכל חייה הייתה אישה דתית שדיברה יידיש. היא נפטרה כשאלתרמן היה בן 25. כלומר, כל שנות בגרותו היא ליוותה אותו. בבית שלו שמרו כשרות. זה היה בית יותר שמרני ומסורתי מרוב הבתים בתנועת העבודה. גם אביו היה יותר שמרני ומסורתי".

אחת האובססיות הגדולות של אלתרמן הייתה בן־גוריון. בשעתו, כשלבן־גוריון נודע שלאלתרמן אין דירה משלו והוא מתגורר בשכירות, הוא שלח את שמעון פרס להציע לו דירה בשיכון שנבנה באותם ימים לאנשי קבע. אלתרמן סירב, וכשפרס הבהיר לו שהמתנה אינה קשורה בציפייה של בן־גוריון שאלתרמן לא יעז מכאן ואילך לבקר אותו, השיב המשורר: כן, אבל הבעיה היא שמכאן ואילך לא אוכל לכתוב עליו דברים טובים. יחסו לבן־גוריון בלט לא רק בשירי התהילה שקשר לו בשיאו, אלא דווקא בתמיכה שהעניק לבן־גוריון במאבקים הקשים שניהל בשלהי הקריירה הציבורית שלו, בעיקר סביב פרשת לבון, ותביעתו הנחרצת של בן־גוריון שהשאלה "מי נתן את ההוראה" (להקים מחתרת יהודית במצרים, שתפגע במוסדות בריטיים על־מנת לגרום לבריטים להימנע מהסתלקות ממצרים ומתעלת סואץ) תתברר אך ורק בפורום משפטי עצמאי, ולא במסגרת פוליטית. אלתרמן היה גם בין נאמני בן־גוריון שעזבו יחד איתו את מפא"י והצטרף לתנועתו החדשה רפ"י.

לאור: "אפשר לומר שבעניין בן־גוריון הייתה לאלתרמן הערצה מוחלטת. הוא היה משוכנע שכל המהפכה הציונית לא הייתה מגיעה לתוצאה שהגיעה אליה אלמלא בן־גוריון. הוא ראה בו כמעט כוח טבע, שמנווט את כל התהליך של תקומת ישראל. תחושתו הייתה שבלעדיו, כל הדברים לא היו קורים. זו הייתה הערצה מוחלטת, גם כשהוא התווכח עם בן־גוריון בשורה של נושאים ספציפיים כמו פירוק הפלמ"ח, הממשל הצבאי או היחסים עם גרמניה. חוץ מזה, היה באלתרמן בכלל איזה צד אובססיבי, לא רק ביחס לבן־גוריון. כשהוא אימץ השקפה מסוימת הוא לא הרפה ממנה. השילוב הזה בין המבנה הקוגנטיבי של אלתרמן לבין הערצתו לבן־גוריון יצר את האובססיה".

אתה מזהה כאן צורך בדמות אב, במיוחד לאור התיאורים שאתה מביא על הערצתו של אלתרמן לאביו שלו?

לאור: "דן מירון חושב כך. הוא טוען שאלתרמן תמיד חיפש דמויות אב. קודם היה אבא שלו, אחר־כך צ'רצ'יל, שלאלתרמן אובססיבי ביחסו אליו במהלך מלחמת העולם השנייה. מבחינתו, הוא 'אבי העולם' באותה תקופה. ואחר־כך כמובן בן־גוריון. אני לא דוחה את ההסבר הזה, אבל גם לא נסחף אליו. זה נכון שאלתרמן נאחז באישים סמכותיים וטיפח את היחס אליהם, אני רק לא בטוח שזה נגזר דווקא מהאבא שלו. אגב, בדיעבד צריך לומר שההערצה של אלתרמן לבן־גוריון לא נראית בלתי סבירה".

 אחרי מלחמת ששת הימים הפך לרוח החיה של "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". טקס חלוקת פרס ישראל (ד' באייר תשכ"ח), במרכז - נתן אלתרמן, משמאלו - הסופר אביגדור המאירי אוסף מכון גנזים


אחרי מלחמת ששת הימים הפך לרוח החיה של "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". טקס חלוקת פרס ישראל (ד' באייר תשכ"ח), במרכז – נתן אלתרמן, משמאלו – הסופר אביגדור המאירי אוסף מכון גנזים

תעבור קנאתי עלייך

בשנותיו האחרונות (הוא מת באופן פתאומי מניתוח מעיים שהסתבך ב־1970) הפך אלתרמן ממשורר המחווה דעתו על ההנהגה למנהיג בזכות עצמו. היה זה אחרי מלחמת ששת הימים, כשאלתרמן הפך לרוח החיה של "התנועה למען ארץ ישראל השלמה". כבר בשבוע שאחרי המלחמה הוא ניסח עמדה חד־משמעית בנושא, במאמר שנשא את הכותרת "מול מציאות שאין לה אח", ובו קבע שמשמעותו העיקרית של הניצחון במלחמה היא "שהוא מחק למעשה את ההבדל בין מדינת ישראל ובין ארץ ישראל… המדינה והארץ הן מעתה מהות אחת, ומעכשיו חסר לה להתחברות ההיסטורית הזו רק עם ישראל שיארוג, יחד עם היש שהושג, את החוט המשולש שלא יינתק". אבל הוא לא הסתפק במאמרים בנושא, אלא כאמור יזם והוביל תנועה ציבורית שלמה למען רעיון ארץ־ישראל השלמה, כשבין ראשיה אישים מתנועת העבודה, הימין הרוויזיוניסטי והציונות הדתית גם יחד. הוא הטיל למערכה את מלוא כובד משקלו הפולמוסי, מול אינטלקטואלים יריבים שהחלו מיד לאחר המלחמה לתבוע נסיגה מהירה ככל האפשר של ישראל מהשטחים שכבשה.

התמיכה ברעיון ארץ־ישראל השלמה קשורה בוודאי גם לאתוס הציוני והמסורתי שאלתרמן הזדהה איתו, אבל לדעת לאור היא קשורה גם למציאות שאחרי עידן בן־גוריון: "הייתה לו תחושה שעם סילוקו של בן־גוריון מעמדת ההנהגה הציונות הגיעה עד משבר, ופתאום צץ העניין הזה של שלמות הארץ כאיזה מנוף חדש. לדעתי, המשבר הגדול של סילוק בן־גוריון הוא אחד המניעים שדרבנו אותו ללכת לעניין שלמות הארץ. פה הוא ראה איזו נוסחה שתושיע אותנו מהמבוי הסתום".

היו לאלתרמן גם צדדים בעייתיים. אחד מהם, שלאור אינו מקדיש לו תשומת־לב ממוקדת אבל הוא בהחלט עולה מבין דפי הספר, הוא נטייתו לשתייה ולשכרות, נטייה שירש מאביו. לאור אינו רואה בנטייה הזו ביטוי לצד דיכאוני אצל אלתרמן. "אני לא חושב שאדם דיכאוני היה מסוגל לכזה פרץ של יצירה. השתייה הייתה קודם כול כנראה דבר מונחל. כבר אביו היה שתיין. והוא כנראה היה זקוק לשתייה דווקא כמילוט מכל הלחץ והעומס שהיה נתון בו. העובדה המעניינת היא דווקא שהשתיינות לא שיבשה את הרגלי העבודה שלו ואת העמידה בלוחות הזמנים".

צד בעייתי אחר, העולה מכמה משיריו של אלתרמן, הוא יחסו לנשים. ידוע במיוחד "זמר שלוש התשובות", שנכתב קרוב למותו, שבו אלתרמן מתאר אישה כנועה המוכנה לכל קרבן למען אהובה, ובכלל זה להיות מגורשת מעל פניו, ובלבד שלא יורה לה לשכוח אותו. ב"ניגון עתיק" הגיבור הוא דווקא גבר המוכן לעשות הכול למען אהובתו, "אך אם פעם תהיי צוחקת בלעדי במסיבת מרעייך, תעבור קנאתי שותקת ותשרוף את ביתך עלייך". לאור לא מתייחס בספרו לפן הזה של המשורר, אבל בשיחה הוא אומר בעניין זה: "זו אכן שאלה נכבדה. זה לא מחויב המציאות שכל האישיות תהיה מעור אחד. בצד האישיות המוסרית והציונית יש שכבות שנוטות לכיוונים אחרים. בעיניי זה לא מערער את הדמות הכללית שלו".

היית אומר שהפן הבעייתי הזה בא לידי ביטוי גם בחייובאופן שבו הוא ניהל משולש רומנטי עם אשתו, רחל מרכוס, ואהובתו צילה בינדר, כשכל אחת מהן מאפשרת לו להיות גם עם האחרת?

"במובן מסוים כן. הוא הרי ניהל את חייו בין שתי נשים, שביניהן הייתה הסכמה הדדית על חלוקת שטחי החיים. במובן מסוים הוא שלט בשתיהן. רחל מרכוס, כפי שמשתמע גם מהשתקפות דמותה במחזה 'פונדק הרוחות', הייתה במובן מסוים משועבדת לו: החזיקה את ביתו, ובמובן מסוים הוא אולי ניצל אותה. צילה בינדר הקריבה את חייה למענו: היא ויתרה על משפחה, ויתרה על ילד, ולפי המידע שקיבלתי מאידה צורית (אשתו של הסופר אהרן מגד. י"ש) אפילו הפילה במכוון את העובר שהיה לה מאלתרמן. כך שכל אחת משתיהן הייתה משועבדת לו באופן אחר".

בעקבות ברל ועגנון

שש שנים עבד לאור, בן 69, על הביוגרפיה. הוא יליד ירושלים, וחי עד היום בבית שבו גדל בילדותו. "זה לא תמיד טוב לגדול בבית שבו נולדת, כשהרוחות המשפחתיות רודפות אותך", הוא אומר בחיוך. את התואר הראשון והשני עשה באוניברסיטה העברית, את הדוקטורט באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה, ואחר־כך החל ללמד באוניברסיטת תל־אביב, שבה כיהן גם כראש החוג לספרות עברית וכדיקן הפקולטה למדעי הרוח. זו הביוגרפיה השנייה שלו, לאחר שלפני 15 שנים פרסם ביוגרפיה גדולה על הסופר ש"י עגנון.

על התמחותו בז'אנר הביוגרפי הוא אומר: "לקח לי זמן, אבל במשך השנים הבנתי שזה המדיום שלי. אני גדלתי באוניברסיטה העברית על מסורת שהדגישה את העיון בטקסט, והייתה אנטי היסטורית ואנטי ביוגרפית. אבל ככל שנקף הזמן, מצאתי את עצמי מתעסק בצד הביוגרפי גם בהוראה. למה זה התעכב? כי בארץ, המסורת של הביוגרפיה די בעייתית. בעצם, אניטה שפירא חנכה אותה כז'אנר אקדמי לגיטימי ב־1980 עם הביוגרפיה על ברל כצנלסון. הספר שלה על ברל הוא שהביא אותי לכתוב את הספר על עגנון, כי רציתי לעשות על עגנון את מה שהיא עשתה על ברל. אבל לא היו לי תקדימים. ביוגרפיה, ובעיקר ביוגרפיה ספרותית, לא נחשבה לז'אנר לגיטימי. זו לא רק השאלה איך יגיבו הקולגות, אלא גם העובדה שלא היו לי מודלים, לפחות לא בארץ. גם אחרי שכבר פרסמתי את הביוגרפיה של עגנון, אדם כמו גרשון שקד לא כל־כך התלהב מהפרויקט הזה. זה לא היה נראה לו משהו מאוד נחוץ. אבל בסופו של דבר אני מאוד מאמין בדרך הזו.

"לצערי, מאז הביוגרפיה על עגנון עברו הרבה שנים עד שהתפניתי לכתיבה על אלתרמן. הייתי ראש חוג ודיקן פקולטה, והקדשתי שנים לעסקנות אקדמית. גם העובדה שהיו שני ניסיונות ראשוניים וחלקיים של כתיבת ביוגרפיה על אלתרמן, של מנחם דורמן ושל דן מירון, קצת בלמה אותי, כי חששתי לפלוש לתחומם של אחרים. אבל בשלב מסוים החלטתי לעצום עיניים ולקפוץ למים. היום אני מצטער שיש באמתחתי רק שתי ביוגרפיות ולא שלוש, כי מבחינת משך הזמן כבר יכלו להיות שלוש". הוא מגלה שהוא מתלבט בעניין מושא כתיבתה של ביוגרפיה נוספת בין שני יוצרים חשובים, אבל מסרב לחשוף את שמותיהם.

הספר הנוכחי הוא סיכום פרטני, ממוסמך היטב, של מסכת חייו של אלתרמן. כאיש ספרות, לאור כלל בו גם ניתוח מעניין ופרטני של חמשת קובצי השירה של אלתרמן, וכן תיאור של האירועים שהובילו לכמה מן השירים החשובים שהתפרסמו במסגרת "הטור השביעי". לעומת זאת, בולט בהיעדרו ניתוח של הדרמה האישית הגדולה בחייו של אלתרמן: מה חשו שלוש צלעות המשולש הרומנטי שקיים – שתי הנשים, והוא עצמו – כלפי מערכת היחסים הלא שגרתית הזו? גם הדרמה הגדולה של מערכת יחסיו עם בתו היחידה, המשוררת תרצה אתר, מתועדת רק בשלב מאוחר יחסית, אחרי התמוטטותה של תרצה בזמן נסיעתה ללימודי משחק בניו יורק.

לאור מדגיש שאלתרמן חש אשמה על שציער את תרצה לאורך השנים ברומן עם צילה בינדר, כמו גם בהרגלי השתייה והשכרות שלו: "תחושת האשמה שלו כלפי תרצה התפתחה רק אחרי ההתמוטטות בניו יורק. מאז הוא נשא את הצלב הזה. אידה צורית אמרה לי שבאיזה שהוא מקום משהו בשמחת החיים שלו הלך לאיבוד אחרי ניו יורק. הוא נסע לשם וראה את הקטסטרופה ואני מניח שחש גם תחושת אחריות, אם כי ברור שהבגידות והשכרות שלו לא היו הסיבה היחידה להתמוטטות שלה. זה קשור גם ליחסים עם בעלה דאז, עודד קוטלר; לשהייה הרחק מהבית, לשאיפה שלה להיות שחקנית, שלא עמדה במבחן בית הספר למשחק. היו לה שני הורים מאוד מוכשרים והיא רצתה להידמות לשניהם, וזה הטיל עליה עומס גדול".

יחד עם זה, אין בספר התייחסות לשאלה האם הופיעו עימותים בין אלתרמן לבתו על רקע הבגידות והשכרות שלו בשלבים מוקדמים יותר, למשל בתקופה רגישה כמו גיל ההתבגרות שלה. "אני לא יודע אם התפרצו ביניהם מריבות בשלב הזה. לא את הכול אני יודע. ככלל, אני קבעתי לעצמי סגנון כתיבה שמספר את הסיפור באופן שוטף, בתקווה שהקורא יפרש בעצמו את ההשתמעויות. אני די נזהר מלפרש בעצמי את המהלכים. אני חושב שכך צריך לספר את הסיפור, ונכון שאני מאוד נזהר מספקולציות פסיכולוגיות".

בניגוד למנהגם של ביוגרפים רבים, לאור בחר לסיים את ספרו עם מותו של אלתרמן, ללא מסת ניתוח מסכמת של גיבורו. גם ההכרעה הזו משתלבת עם סגנונו הכולל: "בעיניי, הביוגרפיה היא רפליקה של הרומן של המאה ה־19: דמות מרכזית, על רקע תקופתה, שאתה עוקב אחריה מלידה ועד מוות, תוך כדי הימנעות מודעת מניתוח. אני כותב סיפור עלילה, שאמנם כולו מתועד ומבוסס על עובדות, אבל מבחינת הז'אנר זה סיפור על גיבור שאני מלווה אותו מילדותו, כמו דיוויד קופרפילד".

אז מה בכל זאת אתה חושב על אלתרמן?

"אני כורע ברך לפניו. קודם כול, מדובר באדם בעל כישרונות יצירה שאין להם שיעור. אני מוקיר ומעריץ גם את המעורבות החברתית והציבורית שלו, את היותו סופר מעורב. אני גם מוכרח לומר שהאתוס שלו מאוד קרוב ללבי. אני לא איש ארץ ישראל השלמה, אבל תפיסת העולם הציונית שלו, החוויה המהפכנית של הקמת המדינה, התחושה שנוצרת פה בריאה חדשה, האינסטינקט הלאומי – זה עולם שאני רואה את עצמי חלק ממנו".

השורה התחתונה חוזרת לשאלת הפתיחה: האם ייתכן לנו כיום אלתרמן חדש? האם ייתכן שיקום משורר מוכשר, יחליט שהוא מקדיש חלק משמעותי מיצירתו לתגובה בענייני השעה ויזכה למעמד ציבורי דומה לזה של אלתרמן – או שהמקרה האלתרמני הוא חד־פעמי, ביטוי לא רק לכישרון האישי אלא גם לתקופה הירואית שחיפשה מבטא קונסנזואלי, ציפייה שלא תשוב עוד.

לאור: "באופן עקרוני, אין סיבה שלא יקום אלתרמן חדש. נכון שלאלתרמן היה יתרון מפני שבכל זאת עיקר פעולתו היה בתקופה של התרחשות היסטורית גדולה. התקופה הנוכחית לא מעודדת טיפוחו של יוצר מהסוג הזה. היום הקיטוב גדול יותר, יש פחות קונסנזוס ופחות רצון להקשיב לאיזו 'סמכות לאומית'. אבל אני לא רואה מניעה עקרונית שיקום אלתרמן חדש".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד טבת תשע"ד, 27.12.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בינואר 2014, ב-גיליון וארא תשע"ד - 855 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: