משפטי אמת | אורין מוריס

ספריה של נורית זרחי מציעים אמת, כתובה בחסכנות ובדיוק נפלאים. כך גם בספרה החדש שחלק מסיפוריו מתארים את ילדותה בצל האם קשת היום

בצל גבירתנו

נורית זרחי

ידיעות ספרים, 2013, 101 עמ'

 זו נשמעת אולי אמירה מוזרה, או חלילה פטרונית, אבל בעיניי נורית זרחי היא העמוס עוז של הספרות הנשית הישראלית. היא הסנדק, היא המיילדת, היא האם המולידה.

תמיד מינורית, לא תראו אף אחד ברחוב כורע לנשק את כף ידה. ספרה האחרון "בצל גבירתנו", כמו גם זה הקודם "נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות", הוא ספר שאין בו משפט יחיד שאינו אמת. לפעמים זוהי אמת עם צלצול רועם, לפעמים זוהי אמת שלא נוסחה עד תום, אבל תמיד זה מתכוון לאמת. מגויס לה חרף כל הסקפטיות והסייגים, ועל כן נוגע בה באיזה מישור וקטורי עלום. כך גם במקרים הנדירים שבהם היא מודה שהיא משקרת.

בקובץ הסיפורים שבספר זה מתחקה זרחי בעיקר אחר אִמה ("גבירתנו") או אחר עצמה בצל אמה, ונעה על הציר המשובש של נתיבי הזיכרון, בין ילדות, בחרות ובגרות. אך ספר זה הוא כל כך נפלא שיותר משאני רוצה לומר דבר מה עליו, אני רוצה בעיקר להשמיע אותו:

הוא מתעניין בך, אמרתי לאמא.

־ את צוחקת, מה יש לו להתעניין באישה זקנה כמוני.

־ את לא זקנה.

־ נניח, אבל אני כבר כיבסתי תחתונים של שני גברים, את לא חושבת שזה מספיק?

חשבתי שאין זו דרך נאותה להגדיר כך שני גברים שוכני עפר. לאמא שלי הייתה דרך מיוחדת להחליף כעס בגועל.

אנו רואים כאן עדות לעוד איכות מופלאה של זרחי. ראו כמה מידע נדחס בתוך חילופי דברים כה מועטים. יש משהו בזרחי שמוכיח כיצד מותר האדם מן המחשב. אולי את כל ספריית בבל ניתן לכמוס בתוך דיסק־און־קי, אך את דקות הרגש, החיוויים והמבעים שמופיעים בחלק פסקה זה לא ניתן להשיג בשומקום.

בהרף אחד נמסר לנו תחילה איזה זרז רומנטי ששוטח בפנינו את ההיסטוריה הלא־רומנטית של הגברת. כך גם מתקיימת איזו כפילות פרספקטיבה – של הבת המתבוננת, תחילה באמה החיה ולאחר מכן במה שהופנם בה עצמה מתוך האם, תוך שהיא מנסה לבקר ולסלק מעליה חלק אישיות זה. מעל הכול, תמיד מופיע אותו החיתוך הפשוט והמדויק. מדויק ללשונם של דוברים, מדויק לחיסכון שבשפה הדבורה, מדויק ללשון שבה אנו חושבים את הרגשות שלנו והכמיהות.

נעה על הציר המשובש של נתיבי הזיכרון, בין ילדות, בחרות ובגרות. נורית זרחי  צילום: ראובן קסטרו

נעה על הציר המשובש של נתיבי הזיכרון, בין ילדות, בחרות ובגרות. נורית זרחי
צילום: ראובן קסטרו

צמצום אכזרי

בדוגמה אחרת, ניתן גם קצת להתענג על מוזיקה מסוימת שמנגנת זרחי במילים ובתמונות שעולות מהן, כך למשל בעמ' 21:

ברחוב היה חושך נחשד, כמו לפני עליית המסך על מחזה הערב. ריח מתקתק וסבוני של שיח ששמו נשמט מן הזיכרון הציף את הרחוב, בתנופת מנצח של מי שנחלץ מריחן השתלטני של הגויאבות.

ייאמר כאן שאזכּוּר אותו שיח ששמו נשכח הוא התו של סופר האמת – זה שמבין שהיעדר המידע מעיד כאלף עדויות יותר על חליפות הזמן מאשר המידע ההיסטורי או הבוטנולוגי של שם השיח הנשכח. כך גם הנינוחות לומר את שאינך יודע או זוכר מקרבת אותך בזינוק לעבר האמת.

גבירתנו לא דיברה, אבל נשימותיה התכופות וקול צעדיה הקצובים הביעו את זעמה. ייתכן שאז ויתרה על חלום המשפחה המאושרת. אך אצלה כל ויתור היה מלווה בהרמת רגל גבוהה יותר, החיים גייסו אצלה את הכוח יותר מאשר את ההבנה, את מערכת הדימויים יותר מאשר את הסיבתיות.

כל חלק משפט כאן, כל קלאוזה, מעלה מטעמים שסופר אחר יכול היה לפזרם על פני פרק רומן שלם. מצד אחד תיאור מנצח לגמרי של האם, ומצד שני תיאורו בעצם של דור שלם. דור הראשית של המדינה, זה שהיה בו יותר כוח מהבנה. ואולי אף תיאורו של כל דור את זה שקדם לו.

אז, בתחילת הזמן, היו לרומשקה אקדח טומי, ברט ואופנוע, אביזרים שאפיינו את אלה הצועדים במצעד המרכזי של הזמן, הכנה פלמ"ח צה"ל ואחרים. הוא קלט אותם באוסמוזה מן האוויר, נושם דרך ריאות התקופה. אבל הוא כאילו הפנה אליהם את צדו, מבוגר מדי לעיתויים הנכונים, או אולי נטול זיקה, מעולם לא הבנו מה העניין.

שוב, כמו בפסקה הקודמת, סוגרת זרחי מעגל סביב דיוקנו של גיבור הפסקה במשפט וחצי. ושוב, כמו במובאה הקודמת גולשים הדברים מהר מאוד להעיד על היחסים בין הדמות לתקופה. למעשה הדמות הופכת לראי עקום של התקופה. ואנו, המתבוננים דרך ראי עקום, כלל לא בטוחים מה נשקף ממנה, "מעולם לא הבנו מה העניין". אותה תנועה חוזרת מן הוודאות אל הספק, ובחזרה ממנו אל האומץ לתאר, היא אופיינית מאוד לזרחי בכלל וליחסה החשדני אל המילים ויחסיותן החלקית מאוד למציאות. זוהי חשדנות שממש מגדירה אותה כסופרת אמת.

ובכל זאת, עם הילת הגיבור הופיע לפני גבירתנו, שלא היה לה חוש מדויק למהלכים ציבוריים, לא הבינה מה שאירע עם פרוץ המלחמה, כשנאלץ לדבריו להימלט ולהשאיר אחריו בשטח ציוד יקר לאין ערוך, משאבות, מקדחות, קומפרסורים.

ברגע האחרון ברח למלט את נפשו, ואמנם נפצע אז – היא לא שאלה בידי מי – ונזקק לבית הבראה, זמן ארוך דיו כדי לסיים ספר. הוא חזר על הדברים האלה שוב ושוב.

הפסקה הזו, שמתארת את הקשר שעלה בין שני המתוארים בפסקאות הקודמות, מעלה שוב את הדי התקופה מתוך מניית אביזריה: קומפרסורים, מקדחות, משאבות; בראשיתיות המקום בבנייה ובמלחמה. אך עוד באותו רגע שבו אנו נזכרים בגודל המעש והנרטיב, הכול שוב מוקטן לטרחנותו של הדובר, שאמר את הדברים שוב ושוב עד כדי הפלת שעמום על שומעיו. כך גם האם, ששוב בחרה לא טוב, ומסיפור על אהבה נוכח מלחמה, עם פוטנציאל לגדולה אפית נוסח דוקטור ז'יוואגו, עובר הסיפור אצל זרחי צמצום אכזר על אותה הגבירה "שלא היה לה חוש למהלכים ציבוריים". ואף שאינני יודע עד תום מה הדבר אומר, זהו ניסוח מוצלח ומבריק ומצחיק מאוד.

דתי מאוד

דבר מעניין נוסף אצל זרחי הוא הממד הפיזי של ספריה. הם תמיד דקיקים. דקים ברמה שלו היה מציע אותם סופר אחר לעולם לא היו רואים אור. גם מבחינת העימוד הם נוטים להיות מאווררים. כלומר זרחי לא שופכת דיו על העמוד כולו בדרך כלל. היא דווקא מדלגת ומרווחת לרוב. כל אלה מזמנים מצב קריאה מעניין ומהנה – זהו ספר שניתן לסיימו בפחות משעתיים. וגם זו הצעה ייחודית שראוי לתת עליה את הדעת, ואפשר להסביר גם לאורה את הצלחתה המצוינת של הוצאת "זיקית" באחרונה.

עכשיו, משאנו חשופים לשטפים אדירים של אינפורמציה, ייתכן שעולה בנו הצורך לקרוא ספרים שניתן לסיימם בישיבה אחת. בשונה מספרי "זיקית" – שאם נדרש אדם לסכם את השנה בספרות העברית, ייתכן מאוד שהופעתו של "פרנסוס" שלהם, יחד עם שאר ספרי ההוצאה, הוא האירוע החיובי המפתיע והמשמעותי ביותר של השנה האחרונה – אותן תכונות של אוורור וקיצור אצל זרחי נובעות אולי ממקור מעט אחר. תכונות אלו בעיקר משלימות את האיכויות של הדחיסות, השליליות והסוגסטיביות שבספריה.

הספר כמו מעלה הצעות דקות לפרשנות של יחסי האני עם העולם, האני עם האחר והאני עם עצמו. במובן זה הוא ספר דתי מאוד. שוב רק במרומז, כי אלוהים, מדי פעם כשהוא נזכר, נשלל במהרה כאפשרות פרשנית. אך כל האקלים של המסתורין המאפשר אותו מגיח מבעד לרווחים שבדפים, לדיוק המופלא שבדברים, למסקנות החיוביות של זרחי נוכח כל העוני, השפלות והפוגענות שמחלקים החיים מנות מנות פה לכולם. גם לסופרת האמת הגדולה. ואולי במיוחד לה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד טבת תשע"ד, 27.12.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בינואר 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון וארא תשע"ד - 855, סיפורת ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. כתבה יפה מאד! עושה חשק לקרוא!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: