למרגלות החוף האחרון | שלום רוזנברג

היהדות רואה בהתאבדות לא רק בגידה בא־לוהים ופגיעה של האדם ביקרים לו, אלא בעיקר בגידת האדם בעצמו

"החַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" (דברים ל, יט). בל נשכח אף פעם את המשמעות הפשוטה של המילים. רגש טבעי ובנלי, הרצון לחיות, הופך כאן מצווה: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" – בחיים ולא במוות. מבלי להיכנס לסוגיות קצה, כקידוש השם וסבלות החולה הסופני, נדגיש שהיהדות מתנגדת באופן מוחלט להתאבדות. הניצחון הגדול של הקודקוד השלישי של המשולש הטמא: ספק, פיתוי, ייאוש.

לא בית מנוס

המונולוג הידוע ביותר בתולדות התיאטרון הוא ללא ספק "להיות או לא להיות" ב"המלט", מחזהו הקלאסי של שקספיר. לא ברור לי אם רבים יודעים עליו משהו מעבר לארבע המילים הללו. אז נקרא בו כמה שורות:

להיות או לא להיות? הנה השאלה:

מה נעלה יותר – לשאת באורך־רוח

חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,

או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים

למרוד, וקץ לשים להם? למות, לישון,

ולא יותר; ודעת: השינה הזאת

תשבית מכאוב־הלב ואלף הפגעים.

מונולוג זה דן בהתאבדות. המתאבד מחפש את השינה שתעזור לו לברוח מהמציאות, שהרי אמרו חז"ל (ברכות נז ע"ב): "שינה אחד משישים למיתה". ברוכה השינה האחרונה. אך אולי נחלום בשעת שינה זו? ושמא חלומות זוועה?

לישון! אולי לחלום! הא, זו המכשלה.

מה חלומות נראה בתרדמת המוות,

אחרי שננער חבלי העולם הזה?

אולי רק לכאורה נוכל לישון "במחי פגיון אחד"? ואולי חלומותינו ייצרו את הגיהנום הנורא ביותר? אכן כך אמר רבי אליעזר הקפר (אבות ד, כב): "ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך… ועל כורחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה". האמנם בטוחים אנו שבאותה "ארץ לא־נודעת, שמכל באיה לא שב עוד הלך" יש "בית מנוס"? אולי התקווה לאותה שינה רגועה אינה אלא אשליה? המונולוג לא מנע מהמלט להרוג ולחזור להרוג. אך מה שיותר חשוב לענייננו הוא העבודה שאוֹפֶליָה, שכה אהבה אותו, לא התרשמה מהמונולוג שלו, והתאבדה.

מפסולת לאנילין

היהדות נלחמת בהתאבדות, כי היא רואה בה לא רק בגידה בא־לוהים ופגיעה הרסנית במשפחתו של האדם ובכל היקרים לו, אלא בעיקר בגידת האדם בעצמו. מנקודת מבט זאת כתב בנימין זאב הרצל את סיפורו "פונדק האַנילין". בסיפור קוראים אנו על "החוף האחרון", מפנה חד בנחל אחד, שבו הזרם היה חזק במיוחד. היה זה מקום נבחר לאלה שרצו להתאבד. תיאורו של הרצל מזכיר לי את דברי דוסטוייבסקי, המתאר בהתחלת "האחים קרמזוב" מקום מופלא בנחל, נוף כל כך רומנטי שהיה חבל לא להתאבד בו. ואכן נשים רבות כושפו בקסם הזה והתאבדו, ביניהן אם האחים.

בסיפורו של הרצל זהו מורה לפילוסופיה ההולך ל"חוף האחרון". והנה בסמוך לחוף הוא פוגש בניין שלא הכיר, "פונדק האנילין", על שם בית חרושת כימי שפעל בקרבת מקום. שם פוגש הפרופסור אדם ה"דג" אנשים לפני שיצליחו להתאבד. "הדייג" לוקח את הפרופסור אל הפונדק ומבקש ממנו עוד לילה של חיים. ממילא "המים עוד יהיו כאן מחר בבוקר".

כמו אצל פרימו לוי, הכימיה הופכת עבור הרצל לאלגוריה של החיים האנושיים: "בתי החרושת לגאז נהגו בשעתו להשליך את העטרן שנשאר כפסולת, ואף לשלם בעד הרחקתו של המשקע המבאיש. והנה נתגלתה שיטה… וראה: מן החומר המאוס מפיקים כיום דברים מועילים ויקרי ערך רבים". אחד מהם הוא האנילין (C6H5NH2 למי שלא מפחד מכימיה) המופק בבית החרושת. האנילין הוא בסיס חשוב לצבעים, “שאותם צבעים יפים, עליזים – מן העטרן הזה מופקים הם, פורחים ועולים כביכול מתוכו“. והדייג מוסיף: רוצה אתה להמית עצמך? טוב, טוב. איני בא לייעץ אותך לבל תעשה זאת. אני אך אומר: המתן עוד רגע ונסה נא לפעול בייאושך.

הרוצה להתאבד רואה את חייו כעטרן מבאיש. זכור אני את התאבדותו של תלמיד באותו תיכון יהודי שבו למדתי. בפתק שהוא השאיר הוא כתב את המילים: “עכבר אחד פחות“. הוא לא הבין ש“הייאוש הוא חומר יקר, אפשר להפיק ממנו את הדברים הנפלאים ביותר: אומץ־לב… יציבות, הקרבה עצמית… מה שאין האנשים הפשוטים מחפשי־הנוחיות מעִזים לעשות, מעיזים אנשַׁי. מקום שם ההר תלול ביותר, שם מטפסים הבחורים שלי. שכן יש בדרך זו עליית תמיד… ועתה הגע נא בעצמך: האין זה תוכן ראוי לחיים?“

בשבילו נברא העולם

דור לפני רוזנצווייג והיידגר, מוסיף הרצל טענה שעליה ניתן ויש להתווכח: "כי לעולם אין אתה מגביה בפילוסופיה יותר מאשר לאחר עמידה פנים אל פנים מול המוות". אגב, בראשית פעולתו הציונית כתב הרצל ביומנו (7.6.1895): “אני האיש העושה מדברי־פסולת – אנילין“. זאת הייתה הגדרתו העצמית של אדם שעמד כיהודי על שפת “החוף האחרון“. בכך הוא גם אפיין את הציונות כולה.

רבי שמחה בונם מפרשיסחא אמר: “צריך לאדם שיהיו לו שני כיסים, ובהם פתקים. בכיס האחד –בשבילי נברא העולם, בשני – ואנכי עפר ואפר“. במי הטהרה מוכנס אפר של “עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב“. האדם זקוק ל“ענווה ושפלות כאזוב ושני תולעת… וגדלות כעץ ארז שלא ליפול בייאוש בעצת היצר“. כל העתיד היה לפני אותו צעיר, והוא נכבש על ידי הייאוש. הלא בשבילו נברא העולם!

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד טבת תשע"ד, 27.12.2013

פורסמה ב-1 בינואר 2014, ב-גיליון וארא תשע"ד - 855, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ידעתי את היאוש, עת הספק (אף שבתחילה נראה תמים) משמיט מתחת את הרצפה מתחת לרגלך, או שמא היה זה באמת ספק ולא יאוש. אומר שהתחושה שזכיתי להכיר לפני שנים מספר בלי הצורך לשלם על כך היא אובדן הנחות היסוד שעל גביהן אדם חי. ברגע שהן מתערערות, אם מספק אם מיאוש, אין דבר באדם הנותן לו סיבה לחיות. וכן החוויה היא מיוחדת ומחזקת, אך איני יכול לאחל אותה לאף אחד.
    אבל הסיבה שהניאה אותי להגיב נוגעת דווקא לאיזכור מדוסטוייבסקי. יש תחושה הפוכה לחלוטין שמומחשת לטעמי בדרך בצורה מיטבת באופרה 'טריסטן ואיזולדה' כאשר הגיבור מבקש למות לא מתוך ספק או יאוש כי אם מתוך שלמות מסוימת, מסופקות בחיים. זהו אושר נדיר ויפיפה, אדם נוגע במקום שכל צרכיו שבעים ואין הוא מוצא חסר שיביא אותו למעשה. אין טריסטן רוצה שהלילה יגמר, להיפך הוא נשאר עמוק-עמוק בתוכו. מחול המוות שלו בסוף האופרה הוא חלק מהאשלייה המופלאה הזו, הדבש הרעיל שגורם לאדם לשכוח מכל צורך גשמי שהוא והוא נמצא ספון במדינות הים וארצות הרוח. לא יאוש אלא סיפוק, ודווקא חוויה זו אולי כן הייתי מייחל לכמה אלמלא מצוות יישוב העולם.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: