חינוך בדרך הקשה | חנה גודינגר דרייפוס

מטה אהרן הבולע את מטות החרטומים אמור היה לרמוז לפרעה לנהוג כקודמו ולהקשיב לעצת העברים. עקשנותו הביאה לכך שהמסר יועבר באמצעות תהליך המכות

פרשת השבוע שלנו מתארת שבע מתוך עשר המכות שמביא הקב"ה על העם המצרי. עיון בפסוקים מגלה לקורא שמעבר לתפקיד המעשי של המכות – להעניש את המצרים על ששעבדו את עם ישראל בפרך ולשחרר את עם ישראל מעבדות זו – יש למכות תפקיד חינוכי: לגרום למצרים וגם לעם ישראל להאמין בא־לוהותו הבלעדית של הקב"ה.

עומד על כך המלבי"ם, העוקב בפירושו אחר שלוש הופעותיו של הביטוי "למען תדע" – המוזכר בראש כל קבוצה של מכות – ומסביר דרכן את הבשורה החינוכית של המכות. בראש קבוצת המכות הראשונה אומר משה לפרעה "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה'". כלומר, השלב הראשון של הבשורה הוא להביא לעולם את ההכרה בהיותו של הקב"ה א־ל. ואכן, המכות הראשונות פוגעות כולן ביאור, אלוהי המצרים. בראש קבוצת המכות השנייה אומר משה לפרעה: "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ". כלומר, השלב השני של הבשורה הוא להביא לעולם את ההכרה וההבנה שהקב"ה הוא א־ל משגיח המצוי ומתערב בקורה כאן בארץ. ואכן, המכות בקבוצה זו מתארות הפליה בין ישראל למצרים. בראש קבוצת המכות השלישית אומר משה "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ". כלומר, השלב השלישי של הבשורה הוא להביא לעולם את ההכרה בעליונותו של הקב"ה על שאר הכוחות בעולם שאליהם התייחסו המצרים כאלים. ואכן, המכות בקבוצה זו מתוארות כמכות שלא היו ולא יהיו כמותן.

ההבנה שהמכות אינן רק עונש ואינן רק אמצעי לאפשר את יציאת עם ישראל ממצרים עשויה לתת הסבר לצורך בתהליך ארוך ומורכב להנחלת הבשורה החדשה לעולם. תודעה חדשה לא יכולה להיוולד במכה אחת של "זבנג וגמרנו". יש צורך בתהליך מתמשך שיפנים את ההכרה הזו. ובכל זאת, אם זו מטרת המכות, לא מובן מדוע התהליך מתרחש באופן של מכות קשות הרומסות ומחריבות את ארץ מצרים. וכי לא היה ניתן להנחיל את האמונה בא־לוהי העברים בצורה יותר מרוככת? בניסים גלויים שמראים את עליונותו של הקב"ה? על מנת לפתור שאלה זו אני מבקשת לעיין בסיפור המופיע בפרשה שלנו ומהווה מעין הקדמה לעשר המכות.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

החלש על החזק

בפרק ז' מתואר מפגש בין מנהיגי האומות – פרעה מחד ומשה ואהרן מאידך – שבו שוטחים שוב משה ואהרן את בקשתם לשלח את עם ישראל לחופשי. במהלך המפגש מבקש פרעה ממשה ואהרן לעשות לפניו מופת שיעיד, כך בתודעה האלילית של פרעה, על האמת שבדברי משה ואהרן. בלשון התורה: "כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין".

אהרן עושה כדבר ה' ומטהו הופך לתנין. בשלב זה של ההתרחשות מתפרצות אל הסיפור המקראי דמויות המכונות "חרטומים". חרטומי מצרים היו סוג של מכשפים חכמים שליוו את המלך המצרי בכל מעשיו. למרבה הפלא החרטומים המצרים מצליחים גם הם "בְּלַהֲטֵיהֶם" לעשות כן והופכים את המטות שבידם לתנינים (רס"ג ורמב"ן חלוקים בשאלה האם מעשיהם היו פרי כישוף או פרי אחיזת עיניים). עד נקודה זו בסיפור נראה שהמופת נכשל שהרי גם חרטומי מצרים הצליחו להפוך מטה לתנין. ננסה לרגע לדמיין את המבט הנבוך והתוהה של משה ואהרן בראותם שהמופת שנתן בידם הקב"ה נעשה ללא כל קושי גם על ידי החרטומים המצרים.

אלא שבנקודה זו מתרחש אירוע נוסף: "וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם". מטהו של אהרן, או נכון יותר לומר התנין שנוצר מהמטה של אהרן, בולע את התנינים הרבים שנוצרו ממטות החרטומים. בנקודה זו עומדים חרטומי מצרים פעורי פה והחיוך הרגוע והבטוח שב אל פניהם של מנהיגי ישראל, משה ואהרן. למפרע מתברר שהמופת שאליו התכוון הקב"ה מתרחש דווקא בנקודה זו – היכולת של התנין של אהרן לבלוע את התנינים שיצרו חרטומי פרעה.

נדמה לי שקריאה עדינה בפרשייה קצרה זו, פרשייה הנעלמת בדרך כלל מבעד לצבעים החזקים של עשר המכות שיפרצו אל הבמה עוד רגע קט, יכולה לתת פשר וקריאת כיוון לתהליך הקשה שמצרים עומדת לעבור החל מנקודת זמן זו ועד לכיליונה בקריעת הים.

המפגש הקודם שהיה לנו עם חרטומיו של המלך המצרי פרעה היה בתחילת פרשת מקץ. שם מספרת לנו התורה על שני חלומות שחולם פרעה – בשניהם עולה משהו מן היאור (שיבולים או פרות) ובשניהם מתרחשת בליעה בלתי הגיונית של החלש את החזק (הדקות ורעות המראה בולעות את הבריאות והמלאות). כתגובה לחלום המוזר קורא פרעה לחרטומי מצרים ומבקש שימצאו פשר לחלומו. החרטומים אינם מצליחים לפתור את החלום עד שמגיע הנער העברי יוסף שמבין שהחלום מאותת לפרעה על שינוי דרמטי העומד להתרחש בממלכתו, שינוי העלול לגרום לקריסת הממלכה המצרית אם לא יתכונן פרעה ויפעל על פי הרמוז בחלום.

כמאתיים שנה חלפו מאותו אירוע שסביר להניח שנחקק בתודעה המצרית, והנה שוב רואה פרעה מלך מצרים מחזה שבו התנין, חיה הקשורה ליאור, עולה ובולע (ביטוי המופיע רק במקומות אלו), בניגוד לחוקי ההיגיון והטבע, את הרבים והחזקים ממנו. גם כאן עומדים חרטומי מצרים משותקים אל נוכח המראה ומולם עומד נער עברי ובפיו בשורה: "כֹּה אָמַר ה' אֱ־לֹהֵי יִשְׂרָאֵל".

בוחר בשעבוד

פרעה הראשון, זה שעמד לפני יוסף, בחר להקשיב לעצתו של הנער העברי ובכך הציל את הממלכה מקריסה. פרעה השני, זה שעומד לפני משה ואהרן, בוחר שלא להקשיב לעצת העברים אלא להקשות את הלב ולהמשיך לשעבד את עם ישראל. בחירתו זו של פרעה המקדימה את כל מסכת המכות העומדות לבוא עליו ועל עמו בהמשך הפרשה היא זו שמכריעה שאת הבשורה הזו יצטרכו המצרים ללמוד בדרך הקשה, דרך שתוביל בסופו של דבר לקריסת הממלכה המצרית.

אמנם ההבטחה הא־לוהית על הכבדת לב פרעה מופיעה בפסוקים עוד קודם למעמד זה, אך ייתכן שבשלב זה ההתנהלות עוד הייתה נתונה להכרעת פרעה (כמו שמציע הרמב"ן בדיונו על שאלת העונש על מעשה לא בחירי שרק מהמכה החמישית הכבדת הלב באה כגזרה א־לוהית). אם היה פרעה בוחר ללמוד את הלקח ההיסטורי ולנהוג כקודמו, יכול היה עם ישראל לצאת ממצרים וקריסת מצרים הייתה יכולה להתהפך לתהליך אמוני־חינוכי שהיה עובר העם המצרי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד טבת תשע"ד, 27.12.2013

פורסמה ב-1 בינואר 2014, ב-גיליון וארא תשע"ד - 855 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הפירוש הנזכר בראש המאמר הוא של האברבנאל ולא של המלבי"ם.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: