המרדף אחר התכלת | ברוך סטרמן וגו'די טאובס סטרמן

הוא למד באוניברסיטת סורבון בפריז, דיבר גאלית ופרסם מאמרים סוציאליסטים באירלנד. מאה למחקרו פורץ הדרך של הרב יצחק הרצוג בנושא התכלת  

סלוֹנים שברוסיה הלבנה הייתה עיירה קטנה עם קהילה יהודית גדולה. רבה נודע בשערים כלמדן וכפוסק דגול, ועל כן נשלחו אליו מרחוק ומקרוב שאלות הלכתיות בשלל נושאים. אך איגרת אחת שקיבל הותירה אותו נבוך וסקרן. לא הייתה בה שאלה הלכתית או משפטית מהסוג הרגיל – כי אם מאמר פרשני מפולפל על סוגיות מכּתביו שלו עצמו. ותמוה מכך: הכותב, שניכר בו היטב שהיה בעל מוח מבריק וידע מקיף בחדריה של התורה ובחדרי חדריה, לא הזדהה.

האיגרת הגיעה מלִידְס שבצפון אנגליה, הרחוקה מילין רבים, ומילין תודעתיים רבים עוד יותר, ממרכזי התורה והחיים היהודיים של מזרח אירופה. אך היא הייתה כתובה עברית רבנית מסורתית. הרבי מסלונים שמע את שמעם של כל גדולי התורה בימיו, ולא הצליח להעלות בדעתו שום יהודי מלידס המסוגל לבטא למדנות תורנית מעמיקה, מקיפה ומקורית כמו זו שזהרה מן הנייר שבידו. כשהצליח לבסוף לחלץ מהכותב את זהותו, נדהם: זה היה בחור בשנות העשרה לחייו שמעולם לא למד בישיבה ושענוותנותו מנעה בעדו לחתום בשמו.

רומל, רוזוולט וגלות נוספת

יצחק אייזיק הלוי הרצוג נולד בפולין ב־1888, והיגר עם משפחתו לאנגליה כשהיה בן תשע. אביו שימש רב בלידס, ובחר לטפח את השכלתו התורנית של בנו בעצמו, בבית, במקום לשלוח אותו לבית הספר. הוא הוסמך לרבנות בידי הרידב"ז (הרב יעקב דוד וילובסקי) והרבי מסלונים. השכלתו חרגה הרבה מעבר לארבע אמות של תורה והלכה. הוא למד בסורבון בפריז, וקיבל תואר בלשונות המזרח. הוא המשיך לתארים מתקדמים בלימודים קלאסיים ובמתמטיקה באוניברסיטת לונדון, ושם, בהיותו בן 25, זכה גם בתואר דוקטור. תחום המחקר שלו נתכנה בפיו פורפירולוגיה, וכותרת הדיסרטציה הייתה "הצביעה בפורפיר בישראל הקדומה".

שלוש שנים לאחר מכן, ב־1916, נתמנה לרב העיר בלפסט. בשנה זו אירע שם מרד הפסחא, אבן דרך במאבקם של האירים הקתולים לעצמאות אירלנד. הוא שימש שם ברבנות שלוש שנים, ואז עבר לדבלין. לבסוף מונה לרבה הראשי של אירלנד, ובתפקיד זה כיהן עד 1937. בשני העשורים שבילה באירלנד ידע האי זעזועים מרחיקי לכת: מלחמת העצמאות האירית, מלחמת האזרחים ויצירתה של מדינת אירלנד החופשית. הרב הרצוג מצא דמיון בין מאבקה של התנועה הלאומנית האירית לשלטון עצמי ותחייתה של הלשון הגאלית העתיקה לבין הציונות ותחיית השפה העברית. אהדתו הייתה נתונה לתנועה זו במאבקה בבריטים, והוא פיתח ידידות קרובה עם אֵמוֹן דה־וָאלֵירָה, מנהיגה הפוליטי של מפלגת ה"שִין פֵיין" הלאומית, ולימים ראש ממשלת אירלנד ונשיאהּ.

בעידוד דה־ואלירה למד הרב הרצוג את השפה הגאלית עד כדי יכולת דיבור שוטף. שנותיו ברפובליקה האירית הצעירה השפיעו על השקפותיו החברתיות. כל ימיו עמד לצדם של החלשים והמוחלשים. בעיתונות האירית פרסם מאמרים שקראו לייזום תוכניות סוציאליות להקלת מצוקתם של תושביה מוכי העוני של דבלין.

אך כמובן, גם ללימוד ולמחקר הוא מצא זמן באירלנד. הוא פרסם מאמרי מחקר במגוון רחב של נושאים, מהלכה עד פילוסופיה ומחשבת ישראל. כשנפטר הרב הראשי לארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, נבחר למלא את מקומו למרות התנגדותם התקיפה של קנאי ירושלים. הוא כיהן בתפקיד עד פטירתו ב־1959.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התמקד הרב הרצוג במיצוי כוח השפעתו למען הצלת יהודי אירופה. ב־1941 נסע לארצות הברית ונפגש עם הנשיא רוזוולט כדי להפציר בו שארצו תפעל באופן ישיר יותר נגד טבח היהודים. הוא יצא מהפגישה מאוכזב, ובכל זאת הותיר רושם אישי עז על הנשיא רוזוולט. הלה אף התקשר לאחר מכן לרב כדי לנסות לשכנעו לא לחזור לארץ ישראל מפאת הסכנה. כוחות גרמניה בפיקוד פילדמרשל רומל עמדו אז בשערה של הארץ. הרב הרצוג השיב שהוא מוקיר את דאגתו של הנשיא, אך אינו רואה סיבה לדאגה: לא תהיה גלות נוספת, ולכן צבא רומל לא יגיע לארץ ישראל.

מסעם הארוך של בני הזוג הרצוג בחזרה לארץ ישראל החל בשיט בין טילי טורפדו ששוגרו מצוללות גרמניות, שעבר איכשהו ללא פגע, ובהפלגה באונייה האזרחית האחרונה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי במהלך המלחמה. הם הגיעו ליוהנסבורג שבדרום אפריקה, ומשם יצאו צפונה למסע לאורך היבשת השחורה, בהרפתקה הראויה לשמש תסריט הוליוודי. אחרי המלחמה נסע הרב הרצוג ברחבי אירופה וחיפש יתומים יהודים שהוסתרו וניצלו. לשם כך גייס את עזרתם של האפיפיור פיוס השנים־עשר ושורה של ראשי ממשלות אירופים. גם למאבק להקמת המדינה היה הרב הרצוג שותף.

מדינאי לאומי, גדול בתורה, לוחם חברתי. הרב יצחק הרצוג  באדיבות מכללת הרצוג

מדינאי לאומי, גדול בתורה, לוחם חברתי. הרב יצחק הרצוג
באדיבות מכללת הרצוג

תריסר שפות

מדינאי לאומי, גדול בתורה, לוחם חברתי: הרב הרצוג היה כל אלה. אך כל ימי חייו נמשך לבו לנושא אחד, אותו נושא שהקדיש לו את עבודת הדוקטורט שלו. האמת היא שהוא התוודע אליו כבר בבית: צַבּעי התכלת מחסידות ראדזין יצרו קשר עם אביו, יואל. הם שלחו לרבה הנערץ של לידס פרטים על תהליך הצביעה שלהם, בתקווה שהוא יסמוך את ידיו על המיזם ויסייע לו.

בעבודת הדוקטורט של הרב הרצוג ניכרת שליטתו בשלל תחומי ידע, כגון כימיה, ארכיאולוגיה, פילולוגיה, ספרות יוונית ורומית וים התלמוד והמדרש, ויש בה אזכורים ללשונות שמיות, לסנסקריט ולסינית. בנו, חיים הרצוג, סיפר שידע היטב כתריסר שפות. כאשר ביקר בישראל אוּ נוּ, ראש ממשלתה הראשון של בורמה (הקרויה היום מיאנמר), נמצאה אישיות רשמית ישראלית אחת ויחידה שידעה לקדם את פני האורח בשפתו שלו: הרב הרצוג. חלק הארי של הדיסרטציה של הרב הרצוג מוקדש לבחינת האפשרות שה"חילזון" התלמודי הוא אכן חילזון ימי. אולם פרק מרתק מוקדש לעבודתו של האדמו"ר מראדזין, שזיהה את ה"חילזון" המסתורי, הנזכר בספרות התלמודית כמקור התכלת, דווקא עם דיונון הרוקחים. הרב גרשון הניך ליינר מראדזין חיפש אחר החילזון בשנת 1889 והגיע עד לגן החיות הימי בנאפולי שבאיטליה. שם הוא קבע שהדיונון sepia officinalis הוא החילזון האמיתי. הוא חזר לראדזין והקים מפעל לייצור תכלת.

חקירותיו של הרב הרצוג, ומה שלמד מהמקורות הקלאסיים העוסקים בשיטות הצביעה הקדומות, העלו בבירור כי התיאוריה של הראדזינר שגויה; אבל חשוב היה לו, לפני שיחרוץ דין, למצוא גם ראיות אמפיריות. הוא השיג פתילי תכלת שנצבעו בשיטת ראדזין ושלח אותם לאנליזה אצל הכימאי הגרמני פאול פרידלנדר, שנודע במחקרו על האינדיגו. קודם לכן, בשנת 1909, מיצה פרידלנדר ארגמן צוֹרי טהור מחילזון הארגמון חד הקוצים, ותיאר את מבנה מולקולת הפיגמנט, הצִבען, שיש בו. לא היה מתאים למלאכה מפרידלנדר.

תוצאות האנליזה שלו היו מרעישות:

לדאבוני מנעה ממני עד כה מחלה ממושכת לענות למכתבך המעניין עד מאוד. אשר לתהליך הצביעה של ראדזין, חסר בתיאורו דבר אחד, והוא הדבר העיקרי: חומר הצבע שפתיל הצמר צבוע בו. חומר זה הוא צבע על בסיס זפת מודרנית רגילה לחלוטין. הפרטים בדבר שימוש בדיונון הרוקחים הם מוליכי שולל. מחומר זה אי אפשר בשום אופן להגיע לידי הצביעה שלפנינו. נוסף על כך, נראה לי בלתי אפשרי לייצר צבע כחול טהור מהחלזונות מפיקי הארגמן הידועים לי.

התבערה בוערת חוצה

התשובה הדהימה את הרב הרצוג. שיפוטו המקצועי של פרידלנדר היה חד־משמעי: לא ייתכן שצבע התכלת שהרב ליינר הכין בקפדנות כה רבה מדיו הדיונון אכן בא מן היצור הימי הזה. ההערה הנוספת של הכימאי הבכיר, על אי־האפשרות של קבלת צבע כחול מחלזונות ארגמון, עתידה הייתה אף היא להשפיע רבות על מסקנותיו הסופיות של הרב הרצוג.

אך קודם לכן רצה הרב לקבל חוות דעת שנייה. הוא שלח פתילים למדעני Manufacture des Gobelins, בית החרושת הצרפתי שייצר את שטיחי הגובלן המפורסמים. התשובה הייתה דומה במהותה:

לבקשתך בדקתי את דוגמת הכחול ששלחת אליי. אינני מכיר שום צבע כחול טבעי, לבד מן האינדיגו, שאפשר לצבוע בו סיבי טקסטיל באופן שיחזיק מעמד. בכל הקשור לדיונון הסֶפְּיָה, הוא מניב צבע חום ולא כחול, מה עוד שצבע חום זה אינו מתקבע בסיבים הנצבעים בו. הכחול בדוגמה ששלחת אליי עונה על כל מאפייניו של הכחול הפרוסי המיוצר בעיבוד מלחי ברזל ואשלגן.

שתי סדרות אלו של בדיקות הוכיחו בבירור שהצבע הראדזיני היה אי־אורגני. הוא היה לאמתו של דבר, כפי שהראו הבדיקות הצרפתיות, צבע סינתטי המוכר בשם כחול פרוסי. אף על פי שגם עיוניו של הרב הרצוג עצמו הראו שה"חילזון" התלמודי הוא, במידה רבה של ודאות, סוג של חילזון ימי ולא דיונון, הוא עמד עתה נבוך. ברור שהאדמו"ר הגדול מראדזין ראה את עבודתו כעבודת קודש ולא העלה בדעתו להציג לחסידיו במתכוון מוצר מלאכותי מזויף. מה אם כן קרה פה? נחוש לגלות את העובדות שלח הרב הרצוג לאמני הצבע בראדזין בקשה לקבל את המרשם המדויק המשמש אותם בייצור הצבע.

הרב גרשון הניך ליינר, האדמו"ר בעל התכלת מראדזין, נפטר עשרים שנה קודם לכן, אך החסידים שמרו בנאמנות על מסורת צביעת התכלת וענידת פתיליה. התשובה שקיבל הרב הרצוג פתחה בהבהרה נמרצת כי צבע התכלת המיוצר בראדזין מקורו אך ורק בדיו הדיונון, מפני שכל שאר הרכיבים המוספים בתהליך הצביעה "משוללי כל צבע, ומראה כולם לבן, ומהם כמראה מים בעלמא" – בעוד "דם החלזון הנמצא בתוך השלחופית מראהו שחור כדיו". את ה"דם" הזה היו שמים ב"יורָה עבה מאוד, ומטרפים בה שחיקת ברזל היוצא מתחת המוריגה וגם סם לבן כשלג הנקרא Potasz“, כלומר אשלג. על להבה גדולה היו מרתיחים את התערובת למשך ארבע־חמש שעות “עד כי התבערה בוערת חוצה ופנימה כאשה של גיהנם“ ומתיכה יחדיו את ה“דם“, הברזל ושאר הכימיקלים. התוצר הסופי היה הצבע הכחול של ראדזין.

לקיים במלואה את מצוות ציצית. החילזון שממנו מופק התכלת באדיבות עמותת פתיל תכלת

לקיים במלואה את מצוות ציצית. החילזון שממנו מופק התכלת באדיבות עמותת פתיל תכלת

איננו החילזון החז"לי

חסידי הרבי מראדזין ידעו למלא אחר המרשם שלו – אך לא היה להם מושג בכימיה, ולא שמץ של ידע על התהליכים שהתרחשו בקלחתם. בניגוד למה שהם חשבו, הצבע הכחול שנוצר לא היה קשור כלל לדיו שהופק מהדיונון, אלא אך ורק לשבבי הברזל. למעשה, מבלי שידעו זאת, הצבע שהצַבּעים החסידים ייצרו היה כחול פּרוּסי. כחול ברלין, כפי שנקרא הכחול הפרוסי בראשיתו, היה הפיגמנט הסינתטי הכחול הראשון. היינריך דיסבאך, צייר ויצרן צבעים גרמני, ניסה בשנת 1704 לייצר פיגמנט צבע מלאכותי בגון השָני במעבדתו של האלכימאי יוהן דִיפֶּל. הוא השתמש במקרה באשלג מזוהם, ובמקום האדום שציפה לו קיבל, להפתעתו הרבה ולשמחתו שבדיעבד, צבע כחול עמוק ומרהיב.

החומר המזהם שגרם לתוצאה היה נוזל שנקרא "שמן החיות של דיפל": שיקוי מבאיש שהאלכימאי המארח שיווק כסם חיים. אבל דיפל לא היה רוכל תרופות־אליל מן המניין. הוא היה תיאולוג, מחבר פורה של כתבי פולמוס דתיים, רופא מצליח ואלכימאי מעשי, וקנה לו שֵם גם כמי שניתח חיות וערך ניסויים בגוויות כדי לחקור את גלגול הנשמות. את שמן החיות שלו, שזכה להצלחה מסחרית עצומה, רקח מדם, בשר, עצמות ומבחר כימיקלים. הוא אף הציע לבעליה של מצודת פרנקנשטיין, הסמוכה לעיר הגרמנית דרמשטט, לקנות את המרשם הסודי של שיקוי זה בגרסה משופרת תמורת המצודה עצמה – הצעה שבעל המצודה דחה בתבונתו כי רבה.

דיפל נולד במצודת פרנקנשטיין, וצירוף המקרים של שם המצודה, ניסוייו של דיפל וטיול שמֶרי גודווין, לימים מרי שֶלי, ערכה לעיירה הסמוכה גֶרְנְסְהַיים עורר באופן בלתי נמנע את ההשערה שהסופרת הידועה בת המאה ה־19, מחברת רומן האימים "פרנקנשטיין", שמעה את שמעו של דיפל. השמועות על דיפל אינן עומדות על קרקע יציבה, וכמוהן גם ההשערות הללו בדבר מקורות ההשראה של מרי שלי – אך בכל מקרה לתגליתו של דיסבאך הייתה השפעה רבתי על אמנות הציור.

הכחול הפרוסי משמש אמנם בעיקר כחומר צבע, אך יש לו עוד כמה שימושים מפתיעים. המרכז לבקרת מחלות ומניעתן (CDC), סוכנות של הממשל האמריקני, מספר באתר המרשתת שלו שהכחול הפרוסי נכלל ב“מצבור האסטרטגי הלאומי“, שהוא “אוסף מיוחד של תרופות וציוד רפואי שהמרכז לבקרת מחלות ומניעתן שומר לצורך טיפול באנשים במצבי חירום“. החומר, כך מסופר שם, מונֵע מהמעיים לספוג צזיום ותליום רדיואקטיביים, וכך ניצל הגוף מעיכול החומרים המסוכנים הללו ומפריש אותם בצואה (המקבלת, כצפוי, צבע כחול).

הגילוי שהתכלת של ראדזין אינה אלא כחול פרוסי סינתטי גרם לרב הרצוג להסיק באופן סופי שתכלת זו איננה התכלת המקראית והדיונון איננו החילזון החז“לי. אין זה מתקבל על הדעת, טען הרב, שהתלמוד מתעקש כל כך שה“חילזון“ הא המקור הכשר היחיד לתכלת, אם בעל חיים ימי זה ממלא רק תפקיד לא מהותי בייצור הצבע. למה לדרוש דיו של דיונון ולא דם של שור אם שניהם – וכמוהם עוד חומרים לאינספור שגם בהם יש פחמן וחנקן – יוצרים, בעזרת שביבי ברזל, תוצאה זהה?

אירוניה היסטורית גרמה לכך שהרב הרצוג, שהוכיח שהתכלת הראדזינית איננה התכלת המקורית ופסל אותה – הוא גם זה שהציל את סודות הייצור שלה מסכנת שִכחה ואפשר את המשכו. בית החרושת בראדזין, וכמוהו רוב רובה של הקהילה, אבדו בשואה – ואיתם גם הידע היקר והשנוי במחלוקת. כאשר עלו שרידי החסידים ארצה, אחרי המלחמה, הם ביקשו מהרב הראשי הרצוג את המכתבים שקיבל אביו בזמנו מצַבּעי ראדזין. הפרטים שנשמרו בהם אפשרו לחסידים להקים מחדש בישראל את בית החרושת הראדזיני לתכלת, והוא פועל עד עצם היום הזה.

דומה לים

בעבודת הדוקטור שלו ביסס הרב הרצוג בשפע ראיות את ההתאמה בין הארגמון קהה הקוצים לבין החילזון שתואר בתלמוד. הוא ידע על המשלחות הארכיאולוגיות הרבות שחפרו במהלך המאה התשע־עשרה בחופי הים התיכון מיפו עד צור, ואשר חשפו מצבורי קונכיות ארגמונים שבורות באתרים שונים. הוא גם ידע שמשלחות אלו גילו תמיד שני תלים נפרדים של קונכיות: אחד של ארגמון חד קוצים וארגמונית אדומת פה, והשני של ארגמון קהה קוצים.

הוא קרא את כתבי אריסטו ופליניוס הזקן במקורם היווני והלטיני, וזיהה את הארגמון בתיאורי החלזונות מפיקי הארגמן המצויים שם. הוא התוודע גם לעבודתו החלוצית של הזואולוג הצרפתי אנרי דה לָקָז־דִיתְיֶיה, וידע היטב שהקהילה המדעית הכריזה על התיק כסגור ועל חידת צביעת החלזונות העתיקה כפתורה: הארגמן הצורי, הסגול־אדום, בא מהארגמון חד הקוצים ומהארגמונית אדומת הפה, ואילו התכלת, ארגמן הנוטה אל הכחול, באה מהארגמון קהה הקוצים.

ובכל זאת היו לרב הרצוג כמה השגות על החכמה המקובלת הזו, והוא חשש שיהיה זה מעשה חובבני מצדו אם יאמץ אותה כפי שהיא ויכריז על בסיסה שהארגמון קהה הקוצים הוא החילזון האותנטי. הקושי שניצב בפניו נבע מהתעקשותו לפתור את החידה מהזווית הדתית־הלכתית, ולא רק מזו ההיסטורית והמדעית; היה עליו, משום כך, לעבוד בתוך גבולות המערכת הזו, ולהתחשב במקורותיה ובתקדימיה המצויים בעיקר בתלמוד. אלא שהתיאורים שהתלמוד מספק הם מעורפלים ונוטים להגזמה.

כך, למשל, התקשה הרב הרצוג כבר בתחילת הדרך ליישב עם זיהוי החילזון כארגמון את דברי התלמוד שהחילזון "דומה לים". מה בעצם פירוש הדבר? על איזו תכונה של בעל החיים אמור הדמיון הזה לחוּל? הרב הרצוג לא החשיב מאפיין זה כמוחלט ובל־יעבור, אך עדיין הותיר אותו על הפרק, משום שהפריטים היחידים של ארגמון שראה היו כאלה שנוקו והוברקו לאחר שנִשלו מהים. הללו לא דמו לים בשום אופן, אולם בסביבתן הטבעית דבק בקונכיות מעטה של יצורים וצמחים זעירים ואיתו גם כיסוי ירקרק, המשווה להן מראה זהה לזה של האבנים ושאר העצמים המצויים בקרקעית הים.

קשה מזה אמירתו של התלמוד כי היצור "עולה אחד לשבעים שנה". שום חיה הידועה למדע, גם לא הארגמון, אינה עונה לתיאור זה. הכימאים בני הזמן אף סברו כי הצבע הממוצה מן הארגמון אינו יציב ועמיד. מאוחר יותר הפריך המחקר את הטענה הזו. הוכח כי הצבעים ילידי הארגמון הם מן הצבעים העמידים ביותר הקיימים בטבע, והם לבטח החזקים והיציבים מכל הצבעים הטבעיים שנודעו בעולם העתיק.

אלא שהטיעון המרכזי נגד הארגמון קהה הקוצים נגע לגוון שלו. התכלת צריכה להיות כחולה כשמים. זו מסורת יהודית עתיקת יומין שהרב הרצוג לא יכול היה להפנות לה עורף. הצבע שהופק מארגמון הקוצים, לעומת זאת, היה כאמור סגול־כחלחל. בזאת היו תמימי דעים כל המלומדים והחוקרים הגדולים, מגנזיוס שכתב על כך במילון העברי שלו בראשית המאה התשע־עשרה ועד פרידלנדר שגילה את מולקולת הארגמן. מסקנתו של הרב הרצוג הייתה עגומה. "אם נניח בהחלט כי מראה התכלת לא היה פתוך או שום גוון ויולט, יש בהנחה זו כדי להזיז ממקומה את האומדנה הנ"ל" כי הארגמון קהה הקוצים הוא ה"חילזון".

אבל גם תימוכין יש בתלמוד לזיהוי החילזון כארגמון. למשל, נאמר בו כי ציידי החילזון פועלים "מסולמות של צור ועד חיפה" (תלמוד בבלי, שבת כו ע"א), אזור מובהק של נוכחות ארגמונית. או דוגמה נוספת – "כל זמן שהוא גדל נרתיקו גדל עמו", אומר מדרש שיר השירים רבה (ד, כג) על ה"חילזון", והארגמון בעל הקונכייה עונה היטב לדרישה הזו. הימצאותם של תיאורים התומכים בַּזיהוי ותיאורים הסותרים אותו, וקיומן של התנגשויות בין מימרות תלמודיות שונות על החילזון, גרמו לרב הרצוג להתלבט. הוא השתעשע במחשבה שאולי ה"חילזון" הוא מין אחר של חילזון ימי. רכיכה יפה ועדינה ושמה סגולית (Janthina) הייתה בין המועמדות, אבל שום ארכיאולוג לא מצא מעולם סימן לכך שבני אדם אספו את הרכיכות הללו בעת העתיקה, ושום כימאי לא הצליח אי פעם להפיק מהן צבע. ההצעה הייתה בגדר ספקולציה מעוררת תקוות ותו לא. בעיית זיהוי החילזון הוסיפה להציק לרב הרצוג כל ימי חייו.

חלומו של הרב האדוק והמודרני, החריף והמתוחכם, דמה לזה של הצדיק החסידי רבי גרשון הניך ליינר לפניו: להשיב את האפשרות לקיים את מצוות ציצית. באשר היה איש מדע חד מחשבה, הרב ד“ר הרצוג צפה בעיניים כלות בעדויות הנערמות לטובת הארגמון. המדענים החילונים לא הוטרדו מגון הסיגלית הסגול־כחלחל של הצבע שהתקבל ממנו, אלא פשוט הגדירו את צבע התכלת הקדומה כצבע הסיגלית. אלא שהרב הרצוג נשאר נאמן למסורת, ולא רק למדע, וההתנגשות בין שתי הנאמנויות הללו לא אפשרה לו לאמץ את פסק הדין שנתנו, פה אחד, ההיסטוריונים, הכימאים והארכיאולוגים. עד אחרון ימיו לא יכול ליישר את ההדורים בין העמדה המדעית החילונית לעמדה המסורתית, ועל כן נשאר מסויג באשר לזהות ה“חילזון“. ההדורים הללו היו עתידים להתיישר רק לאחר פטירתו.

ד“ר ברוך סטרמן הוא פיזיקאי ואיש היי־טק שפיתח טכניקות מודרניות לשחזור הצביעה העתיקה בתכלת. הוא בין מייסדי עמותת “פתיל תכלת“, ונחשב מומחה עולמי להפקת צבעים מחלזונות ים. רעייתו, ג‘ודי טאובס סטרמן, היא שותפה לכתיבת הספר “לטעום מהשמים“ בתרגומו של צור ארליך ובהוצאת “ידיעות ספרים“. המאמר המתפרסם כאן הוא עיבוד לקטע מתוך הספר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד טבת תשע"ד, 27.12.2013

פורסמה ב-1 בינואר 2014, ב-גיליון וארא תשע"ד - 855 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. קצת לא הגון לא להזכיר בכתבה כזו את הכרעתו כי החלזון הוא הינטינה, גם אם המחברים סבורים שהיא התבררה כשגויה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: