החופש להיות כבול | בן־ציון אחיה עובדיה

האדם, טוען המדע, הוא יצור ביולוגי הכפוף לחוקי הטבע. איה אפוא המקום לבחירה, לחופש רצון, לאחריות אישית? ספר חדש מציע חקירה יסודית בשפה נגישה לכול 

רצון, חירות והכרח

אליעזר מלכיאל

אוניברסיטת בר־אילן, 2013, 290 עמ"

אחת האמונות, התחושות, המשותפת לנו כבני אנוש היא שניחנו בכושר לרצות, לבחור ולפעול מתוך חופש. למרות זאת, מן הסתם רק מעטים מאיתנו חשבו באופן שיטתי על פשרם הפילוסופי של מושגים אלה. האם אנחנו באמת בעלי חופש רצון, ומהו בכלל חופש רצון? מה היחס בין הטלת אחריות על פלוני לבין חופש הרצון שלו? מה פשרו של חופש זה בתוך תמונת עולם מדעית־אובייקטיבית שבה נשקף האדם כיצור פיזיקלי או ביולוגי?

ספרו החדש של אליעזר מלכיאל מתייחס לשאלות אלה ועוד, ומטרתו היא הבהרה פילוסופית של מושג חופש הרצון ומושגים נוספים השזורים בו, כגון "אחריות" ו"בחירה". על אף כובדה של הסוגיה, הספר אינו דורש רקע פילוסופי קודם ואינו כתוב בצופן השמור ליודעי חן, אלא בהיר, נגיש ובגובה העיניים. נגישות ובהירות זו אינן ממעטות מתובעניות הקריאה; המעקב אחר קו הטיעון דורש ריכוז, והפנמת התזה הלא־קלה־לעיכול שנוקט המחבר מצריכה התמודדות של ממש. אך בין היתר דווקא בשל כך, מסע פילוסופי זה, לטעמי, שווה כל פסיעה. מעבר לשלל התובנות וההבחנות מאירות העיניים המוגשות בעברית נהדרת, הספר הוא מופת של חקירה פילוסופית יסודית ובעלת מעוף שמי ייתן וירבו כמותה במחוזותינו.

הבהרת מושגי החופש בספר מסתעפת וצוברת משמעויות תוך כדי תנועה, באפיק דיון פילוסופי הממוקד בשאלה האם מושגי חופש הרצון שלנו מתיישבים עם העיקרון הדטרמיניסטי, הקובע כי לכל אירוע יש סיבה שחוללה אותו. האם רצונותיו והכרעותיו של האדם כפופים לסדר הטבע ולחוקיותו? ואם התשובה היא כן, מה פשרו של המושג "חופש רצון"?

במבט ראשון נראה כי קבלת העיקרון הדטרמיניסטי מציגה את מושג חופש הרצון כעורבא פרח. אך באופן שנראה מנוגד לאינטואיציה הפילוסופית של רובנו, העמדה שמלכיאל משמש לה שופר וחותר לביסוסה היא דווקא העמדה המכונה בז'רגון הפילוסופי "קומפיטיביליזם" (compatible – “מתיישב“, “הולם“). זו עמדתם של לא מעט פילוסופים הסבורים שמושג “חופש הרצון“ מתיישב בהחלט עם דטרמיניזם, ואף יתרה מזו, שמושגי החופש שלנו מקבלים פשר ומובן דווקא במסגרת דטרמיניסטית. היריב הפילוסופי המרכזי שכנגדו נרקמת העמדה שמלכיאל מצדד בה הוא האינקומפיטיבליסט המכונה ליברטן. הליברטן טוען כי ככל שמדובר באדם, קיומו של חופש רצון מחייב להניח שקיימות “פרצות“ בסדר הסיבתי שבו ארוג הרצון האנושי, שכן אחרת לא היה רצון זה ראוי להיקרא חופשי.

הרוצה, מצליח לעשות את מה שהוא רוצה. תומאס הובס, המאה ה-17

הרוצה, מצליח לעשות את מה שהוא רוצה. תומאס הובס, המאה ה-17

בריאות או קצפת

כיצד נדע אפוא מה מובנם של מושגי החופש, והאם הם אכן מתיישבים עם דטרמיניזם? "נוסחת היסוד" הקומפיטיביליסטית מקורה בדברי הפילוסוף האנגלי בן המאה ה־17, תומס הובס. לטענת הובס, להיות בעל חופש רצון פירושו בפשטות להיות בעל רצון אפקטיבי – הרוצה, מצליח לעשות את מה שהוא רוצה. הובס מציין למשל את המשפט "המים זרמו באופן חופשי במורד ההר"; במילה "חופש" במשפט זה כוונתנו היא ששום מעצור חיצוני לא הפריע למים לזרום. נקל לראות שמשמעות המושג "חופש" כאן אינה סותרת את עובדת היקבעותם של אירועים תחת חוקיות טבעית, שכן תנועתם החופשית של המים מגולמת באי הפרעה להתממשותו של כוח הכבידה המופעל עליהם. התנגדותו של הליברטן צפויה כמובן: האם מושג החופש האנושי כמוהו כ"חופש" של מים? האם גם בעלי חיים שעושים כרצונם נהנים באמת מחופש רצון?

כחלק מאסטרטגיה כללית שננקטת בספר, מלכיאל משמיע "כאבי בטן" ליברטניים בקול צלול, תוך שהוא ממנף אותם לשכלול עמדתו שלו. אכן, הובס אינו לוכד בדבריו את מלוא המשמעות של המושג "חופש רצון", שכן, טוען מלכיאל, "חופש רצון" מהסוג האנושי המבוקש "נוגע לאיכות רצונו של הפועל, למקורו ולא רק לתוצאותיו; נוגע לטיב יחסיו של הפועל עם רצונותיו וחודר לאישיותו עמוק יותר מאשר המושג המינימליסטי של הובס". אך שלא כליברטן, מלכיאל אינו מתנער מהנוסחה של הובס המזהה רצון חופשי כרצון אפקטיבי, אלא "משדרג" אותה בעזרת תיאוריה אחרת – תיאוריית "העצמי העמוק" של הפילוסוף האמריקני הארי פרנקפורט.

בראייתו של פרנקפורט, מותר האדם מן הבהמה הוא בהיות האדם בעל "רצון עמוק" ולא רק בעל רצונות שטחיים־מיידיים. אדם שניחן ברצון עמוק חופשי הוא אדם שיש בכוח רצונו לעצב ולהטות את רצונותיו השטחיים כרצונו העמוק. לדוגמה, אם נטוע בי רצון עמוק לשמור על בריאותי, ורצון זה הינו חופשי, יעלה בידו "למנוע" מרצוני המיידי לפתוח את המקרר ולאכול את עוגת הקצפת המונחת בתוכו. מדובר במהלך קומפיטיביליסטי אלגנטי במיוחד; רעיון האפקטיביות של הרצון של הובס "מטפס קומה" ומתיישב ביחס שבין שני סדרי רצוני – העמוק והמיידי.

תיאור זה של רצון חופשי אינו סותר דטרמיניזם, שכן רצוני מהווה חלק משרשרת הסיבות הדטרמיניסטית (קביעה בהחלט לא טריוויאלית בהתחשב בטיבה הפסיכולוגי של רצייה, והמחבר מתייחס לכך בקצרה) ורצוני הוא נפעל אך גם פועל, נקבע אך גם קובע. אחת ההבחנות המעניינות המועלות בספר היא ההבחנה בין "פטליזם", המניח את קיומה של גזרת גורל שתתממש ללא קשר למידת מעורבותי בתהליך, לבין "דטרמיניזם", שהרצון מתפקד בו כחלק מסדר סיבתי שלכל חוליה בו יש השפעה ומשקל.

התנגדות ליברטנית נוספת עולה סביב המושג "יכול אחרת". כיצד ניתן להבין מושג זה, מקשה הליברטן, במשפט כמו "למדתי פילוסופיה, אך הייתי יכול ללמוד רפואה", מבלי להניח שבהינתן אותן נסיבות עבר היו פתוחות בפניי – ובאופן אקטואלי – אפשרויות פעולה שונות? תיאור מצב זה הרי הוא היפוכו של דטרמיניזם! הקומפיטיבילסט יטען לעומתו כי האזנה רגישה להקשרי השימוש של המושג "יכול אחרת" בשפתנו מובילה להבנה של המושג שאינה סותרת דטרמיניזם.

את תוכן ההצעה ימצא המתעניין בספר עצמו, אך מתודת החקירה – פנייה להקשרי לשון והבהרתם – מעניינת בפני עצמה. בעיני פילוסופים שונים, ובראשם הפילוסוף האוסטרי לודוויג ויטגנשטיין, מקורן של מבוכות פילוסופיות הוא בבלבול מושגי הנובע מחוסר ערנות ורגישות למגוון שימושי השפה. ממילא הדרך לפתרונן של המבוכות היא הבהרה של שימושי לשון אלה. מתודה זו אינה מובנת מאליה והיה כדאי בעיניי להציגה בספר באופן מפורש יותר.

לא מנוכרים לחיים

אך זוהי רק חלק מהתמונה. הקומפיטיביליסט טוען כאמור שמושגי חופש הרצון שלנו לא רק שמתיישבים עם דטרמיניזם, אלא שמשמעותם מתקבלת דווקא במסגרתו. טענה חזקה זו יונקת את עיקר כוחה מקושי פילוסופי המכונה “האתגר הליברטני“, המגולגל לפתחו של המחנה היריב. ניסוח ראשון של האתגר מצוי בדברי הפילוסוף הסקוטי בן המאה ה־18 דויד יום, שטען שעל מנת שנוכל לראות אדם כאחראי למעשיו – לזקוף את מעשיו לחובתו או לזכותו – עלינו להניח שאלו משתלשלים מאופיו או מהווים לו ביטוי.

תפיסת הליברטן, כלשונו של מלכיאל, “תוקעת טריז בין הפועל לבין פעולתו“ ומערערת על תפיסת השכל הישר, שאופיו ואישיותו של האדם מגולמים בשקיפות במעשיו. בניסוח אחר של האתגר, תפיסת הליברטן הגורסת כי מאותו שיקול דעת תיתכן באופן אקטואלי יותר מהחלטה אחת או פעולה אחת מתנקשת במעמדו של שיקול הדעת משום שהיא מציגה את ההחלטות הנעשות מכוחו כאקראיות ושרירותיות.

קריאת התיגר על תפיסת הליברטן מתגלה כציר רעיוני קיומי־אתי מרכזי הפושט ולובש צורה בתחנות שונות לאורך הספר. ישנה נטייה דומיננטית בספרות הפילוסופית (ולא רק בה) לראות במושגים “כבדים“ כמו “חירות“ או “מוסר“ מושגים שלצורך הבנתם או מימושם יש לקפוץ לעבר ספרה השוכנת “מעל ומעבר“ לאנושיות וסדריה הטבעיים. מלכיאל חותר בהתמדה לכיוון המנוגד, ודומני שבנקודה זו נעוצה גם המוטיבציה הפילוסופית העמוקה שלו.

ביטוי קיצוני למגמה זו עולה בספר בפולמוס נוקב שעורך המחבר מול הפילוסוף הצרפתי ז‘אן פול סארטר. כליברטן מושבע, סארטר טוען כי המכשלה היסודית להיותנו חופשיים היא לא אחרת מאשר ה“עצמי“ שלנו, שכן זה מכתיב לנו מראש כיצד לנהוג ומורה לנו את הדרך בצומתי חיינו. השתחררות מכבלי ה“עצמי“ נעשית, לדברי סארטר, דרך רפלקסיה מתמדת שדרכה נשקפים בחירותיי ומחויבויותיי וכל מה שכולל “עצמי“ זה כ“פרשנות גרידא“, כחסרי תוקף ממשי.

מלכיאל לעומת זאת טוען כי על אף שאידיאל החירות הסארטרי חזק ומטלטל, לאמתו של דבר הוא חסר אחיזה ממשית במציאות ואף לוקה בחוסר קוהרנטיות. איננו בוחרים את בחירותינו יש מאין, הוא טוען. את רקמת חיינו אנו טווים ומעצבים בתוך מסכת נתונה, ואף שמדי פעם אנו פוסעים צעד אחורה כדי לבקר את מעשינו, אנו שבים ומשליכים את עצמנו אל החיים, מעורבים ומתערבים, ולא עומדים נכחם כצופים מנוכרים.

הפרספקטיבה האנושית

קשה לטשטש את הזרות הקיימת בין תפיסה דטרמיניסטית המנוסחת במונחים מדעיים־אובייקטיביים של סיבה ומסובב לבין הפרספקטיבה שמתוכה אנו רגילים לפעול ולחיות. זרות זו, שמוצנעת מדי לדעתי בחלקו הראשון של הספר, תופסת מקום נרחב בחלקו השני. חשבו למשל על השאלה הבאה שמעלה הפילוסופית הילארי בוק: האם לפני ביצוע החלטה כלשהי יש באפשרותנו לאמץ את הפרספקטיבה של הסוציולוג או הסטטיסטיקאי המתיימרים לחזות את החלטתנו מראש ולדעת לפני שהחלטנו מה נחליט?

בעקבות בוק, תשובתו של מלכיאל לשאלה זו היא שלילית. הטיעון המבסס טענה זו מורכב ועדין, אך העיקרון ברור: שהייה בתוך פרספקטיבה מסוימת מחייבת לעתים, באופן פרקטי, השעיה של פרספקטיבות אחרות. בעיני מלכיאל, זרות זו שבין הפרספקטיבות אין פירושה שהן לא מתיישבות זו עם זו, אלא שהפרספקטיבה הדטרמיניסטית־מדעית אינה רלוונטית לפרספקטיבה האנושית שמתוכה אנו רגילים לפעול. יחסן העקרוני של פרספקטיבות אלה, הוא מדגיש, אינו סתירתי ולכל אחת מהן הזכות להתקיים. להוציא אולי ענקי רוח, שמבחינתם קבלת קיומה של פרספקטיבה סיבתית־טבעית מקצצת בכנפי בשורתם, יש להחזיק בהשקפה הדוגלת ב"פלורליזם של פרספקטיבות": על עולמנו האחד ניתן להביט מפריזמות שונות המגלות בו פנים שונות.

ובחזרה לסוגיית מושגי החופש, מושבם האותנטי של אלו – טוען מלכיאל בעקבות הפילוסוף האמריקני פיטר סטרוסון – אינו תיאורטי ומופשט, אלא שוכן ב"מעבי היחסים הבינאישיים שנרקמים מתוך מעורבות וזיקה", במרחב הציפיות ובעמדות התגובה הרגשיות הכרוכות ביחסינו עם זולת אנושי. אנושיות כאן היא מילת מפתח; לא יותר, אך גם לא סנטימטר אחד פחות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד טבת תשע"ד, 27.12.2013

פורסמה ב-1 בינואר 2014, ב-ביקורת ספרים, גיליון וארא תשע"ד - 855, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: