תגובות לגליונות קודמים – 854

בתגובה ל"חינוך ללא השכלה" מאת רבקה שאול בן צבי, 
גיליון פרשת מקץ

תפיסה מדכאת

היטיבה רבקה שאול בן־צבי להבחין במעמדם הנחות של לימודי ההומניסטיקה בחינוך הממלכתי־דתי. אך אבוי, דיכוי מקצועות אלו בחברה הדתית הצליח כל כך עד שבלי משים בן־צבי עצמה מאמצת את השיח ואת הנחות היסוד של אלה הרואים בהם סרח עודף שולי. לפחות בשלושה רבדים במאמרה היא מבטאת זאת:

הדוגמאות שמביאה שאול בן צבי ליצירות העשויות לעורר התפעלות והשראה לקוחות כולן מתוך היצירה היהודית המסורתית. ומפליא הדבר! כמי שרואה במקצוע הספרות פן עשיר ועמוק להבנת נפש האדם היא ודאי יודעת שאת פיתוחו העיקרי בהיקף ובעומק הוא קיבל ביצירה האוניברסלית, והצטמצמות ליוצרים יהודים מסורתיים תדכא עד מאוד את הנחלת המקצוע לתלמידים.

ההצדקה של שאול בן־צבי ללימודי ההומניסטיקה היא התועלת שלהם לממד הדתי של התלמיד. ושוב מפליא הדבר. ראשית, היושר האינטלקטואלי מחייב אותנו לפקפק בטיעון זה. שנית, זהו טיעון בעל חרב פיפיות, המצדיק דווקא את מתנגדיה היכולים ביתר קלות ובטחה להתריע על השפעה הפוכה של הומניסטיקה חילונית על נפש התלמיד הדתי. ומעבר לכך, האין היא יודעת שכל הוראה מגויסת מקלקלת את השורה?

לימודי ההומניסטיקה מתגלים בכל הדרם כשהם מתמקדים בנפש האדם באשר היא, ואינם מגבילים עצמם לדוגמה כזו או אחרת. ובכלל, השימוש בטיעון זה מדגים היטב את מעמדו הנחות של המקצוע. הרי לרוב אינך שומע את אנשי החינוך הממלכתי דתי מסתייעים בטענת חיזוק הדתיות להצדקת לימודי המתמטיקה. תודה לא־ל ברי לכולם, גם לדתיים, שהידע והחשיבה המתמטית קנו מקום מכובד בהתפתחות האנושית, המצדיק התעמקות בו בלי קשר לתועלת שיביא לתפיסתו הדתית של התלמיד. מי שלימודי הרוח חשובים לו באותה מידה, ידרוש ללמוד אותם במנותק ובמקביל להתפתחות הדתית של התלמיד.

ולבסוף, בעודה קוראת למערכת הדתית לא לפחד מהאקדמיה, בן־צבי מאמצת את הסטיגמות החלולות בדבר השנאה העצמית והפוסט־מודרניזם שכביכול מאפיינים את האוניברסיטאות. וחבל, משום שבמקום לראות באקדמיה את אחד הפיתוחים של החברה האנושית למיסוד העיסוק ברוח ובנפש, היא מאמצת קלישאות רדודות שהן פרי באושים של ניכור החברה הדתית לאקדמיה.

כמובן, אי־אפשר לחולל שינוי בלימודי ההומניסטיקה כאשר ממשיכים לאחוז בתפיסה מדכאת שלהם. יש צורך לאמץ התייחסות אחרת. דווקא הרב הירש, שבמובנים מסוימים שייך יותר לזרם החרדי מאשר לדתי הלאומי, טיפח תפיסה אמיצה יותר ללימודים הכלליים. הנה דבריו של הרב פרופסור צבי א. קורצוויל, בכתב העת סיני מה, 1959:

…מעניין לציין, שהירש העריך את הלימודים הכלליים באותה המידה כמו את המקצועות העבריים ולשניהם ניתנה אותה תשומת הלב. מנקודת ראות של שעות ההוראה עלה מספר השעות בלימודים החילוניים על זה של לימודי הקודש, הואיל ובית הספר היה מוכר על ידי הממשלה ובתור שכזה היה עליו למלא את מכסת השעות בלימודים כלליים כמו כל בית ספר ריאלי אחר במדינה…

השפעתו של הרב שמשון רפאל הירש ניכרת גם בביה"ס הדתיים בארץ, שרבים ממנהליהם חונכו על ברכי תורתו של הירש.

שתי מגמות מתרוצצות בחינוך הדתי בארץ. שורשו העיקרי הוא בחינוך של "המזרחי" במזרח אירופה (בי"ס בשם "יבנה"), המושתת על יסודות דתיים־לאומיים עם תוספת של יסוד "כללי־אנושי". המגמה האחרונה התפרשה ע"י מייסדי חינוך זה כנטייה "להכניס אל החינוך את המומנטים השימושיים האלמנטריים, שיש בהם מעין הכנה לחיים". ברור, שמטרתו של חינוך זה שונה במקצת ממטרתו המוצהרת של הירש, אשר השתית את החינוך היהודי באופן שווה ובמידה שווה על יסודות יהודיים־דתיים וכלל־אנושיים. לעומת זה ביה"ס "יבנה" רואה באלמנט הכללי־אנושי רק תוספת או גורם משלים ליסוד הלאומי־דתי המהווה את העיקר בחינוך זה.

זאת ועוד אחרת: היסוד הכללי־אנושי בהצהרותיהם הפרוגראמאטיות של מייסדי "יבנה" מקבל אינטרפרטאציה תועלתית־מקצועית, זאת אומרת: מייסדי ביה"ס אלה חייבו את החינוך הכללי רק במידה שהוא משמש "הכנה לחיים", לא כמו אצל הירש – עיקרון חינוכי טהור. במרוצת הזמן התחזקה מגמה זו בארץ עוד יותר ועדות לכך – שקיעתו של ביה"ס התיכון הדתי והפופולאריות ההולכת וגדלה של הישיבות התיכוניות, הדוחקות את ההשכלה הכללית לקרן זווית, דוחות אותה לשעות אחר הצהרים והערב ומקטינות את היקפה עד כדי המינימום הדרוש לבחינות הבגרות במגמה הספרותית התורנית. עובדה זו מצביעה על נסיגה מעמדתו של הירש ומשקפת את הנטייה להתבדלות השוררת בתוך היהדות הדתית.

נתנאל ליבוביץ

ד"ר נתנאל ליבוביץ, איש היי־טק, בוגר מכון מנדל למנהיגות חינוכית, פועל למיזוג בין מערכת החינוך הממלכתית למערכת הממלכתית־דתית

הזכות להגביל

רבקה שאול בן צבי משיבה

אינני חושבת שיש הבדל מהותי בין גישתי לגישת ליבוביץ' ללימודי ההומניסטיקה. אין במאמרי אף אותם דברים שלייבוביץ' טוען. נהפוך הוא. הדגשתי את חשיבות ההשכלה מהבחינה הרחבה, ואף ציינתי את הסתייגותי מעמדה דידקטית צרה.

ליבוביץ' שואל מדוע בחרתי יצירות מעולם המסורת. ובכן, בחרתי יצירות מופת בעלות ערך אוניברסלי כמו "י־ה, אנה אמצאך", "שברירים" ו"שני תלמידי חכמים" וכן שירי זלדה שציינתי ללא פירוט. העדפתי יצירות מוכרות לקוראים, וכאלה שניתן להכניס ללא היסוס לבתי ספר תורניים. לא היה טעם לציין יצירות של בודלר או פלובר לצורך זה. יש גם לכבד את הצורך של בתי הספר להגביל תכנים מסוימים. ובאשר לפוסט־מודרניזם, זכותי לבוא ממקום רוחני שונה, ומפאת קוצר היריעה אפנה את המחבר למאמרה של זיוה שמיר "בחסותו של החופש האקדמי מעמיקה הפוליטיזציה באוניברסיטאות" כיוונים חדשים, 26, יוני 2012.

——————————

בתגובה ל"ירושלים האוניברסלית" מאת משה מאיר, גיליון פרשת מקץ

ללא אחיזה במקורות

מסתו של משה מאיר מצריכה תגובה בשל הבעייתיות הניכרת בה, גם מבחינה אמונית. המחבר נוטל את ההזדמנות של חג החנוכה כדי לדון בדמותו של המקדש העתידי, "החדש" כפי שהוא מכנהו. הרצאת דבריו עוסקת במידה מרובה במהות העתידית של המקדש מהזווית של יחסי הגומלין שבין ישראל לעמים, אולם הוא נדרש גם לשאלת אופי ההתנהלות במקדש זה, בין היתר נוכח המרקם העדין העכשווי המצוי בין דתיים לבין חילונים. כך, המחבר תמה באשר לנוסח התפילה שייאמר שם, ותוהה מה יהיה מקומם של היהודים החילונים.

על כך יש להעיר: עצם הנחת היסוד שלפיה יימצאו בזמן המקדש העתידי יהודים חילונים מופרכת מדברי הרמב"ם. בניין המקדש הוא כידוע חלק מתהליך הגאולה העתידה. הרמב"ם בהלכות מלכים (יא, א) כותב לגבי המלך המשיח שהוא "עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה".

לא זו בלבד, המבחן לאמיתות המשיח הוא שיעמוד "מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה'. הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי. ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנאמר: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד'" (צפניה ג, ט; הלכות מלכים שם, ד).

מדברי הרמב"ם עולה כי בימי המשיח ילך עם ישראל בדרך התורה, ודבר זה יהיה קודם לבניין המקדש. איננו יודעים מה תהיה הדרך שתביא את כל ישראל לשמירת התורה, ונאמנים עלינו דברי הרמב"ם שכתב "וכל אלו הדברים וכיוצא בהן לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (שם יב, ב). בחשכת הגלות של המאה העשרים באירופה, כגון בליל הבדולח או בשנת 1943, איש לא יכול היה להעלות בדמיונו שבשנת 1967 ישתחררו המקומות הקדושים, לרבות מקום המקדש והכותל המערבי, וישובו לריבונות ישראלית שהתחדשה בשנת 1948. באותו אופן יהודי מאמין בטוח שחזיונות נביאי ישראל עתידים להתממש כדבר ה', אף כי אינו יכול לדעת באיזו דרך יתרחשו.

מדברי הרמב"ם מתברר אפוא כי החילוניות היא פאזה ואפיזודה חולפת (ואני מקווה שאני לא יותר מדי מזעזעת אושיות בכותבי זאת). לפי דברינו, ההוויה העתידית שמשה מאיר משרטט, של הימצאות חילונים במקדש העתידי, היא לא מציאות קיומית שתהיה בנמצא כלל. אם כן, הוא מציג מודל בלתי ריאלי של מקדש זה, ומשום כך גם כל בניינו בהקשר הזה נופל.

מאיר מאזכר בדיונו בעניין מקומם של הגויים במקדש החדש כתובים מתוך ספר ישעיהו, ואחד מהם מסייע לגישת הרמב"ם. ישעיהו (נז, ו) מזכיר את שמירת השבת בתור אמת מידה לבני הנכר המבקשים לשרת את ה': "וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה' לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים, כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי". אפשר לשער בדרך של קל וחומר שהנחת היסוד היא שעם ישראל עצמו ישמור שבת באותה עת.

כנגד אותן נבואות המציבות בפני הגותו בעייתיות מה – כמו זו הגורסת שהגויים לעתיד לבוא יבטלו את זהותם העצמית וילכו בעקבות ישראל – משה מאיר טוען: "צריך לוותר על חלקים בחזון ישעיהו כדי לאפשר את החלקים האחרים שהם – מנקודת מבטי – לִבו הפועם של החזון". דהיינו, צריך שלא להתייחס לכתובים מפורשים שאינם עולים בקנה אחד עם התפיסה המחודשת שאותה הגה.

אולם למודים אנו מפי חז"ל כי כל אות וכל מילה בכ"ד הספרים קדושות המה, ומעמדן של המילים "ואחות לוטן תמנע" זהה למילים "אז ישיר משה". לכן לא מתקבל על הדעת שאדם יתעלם ממילים תנ"כיות שאינן מתאימות לשיטה שיצר. ומכל מקום, שיטתו של מאיר לא רק שאינה עולה בקנה אחד עם דברי ישעיהו, אלא אף אינה תואמת את שיטת הרמב"ם. יש מקום לחדש חידושים בשעה שלא מתעוררת סתירה ביניהם לבין המקורות, אולם אין הדבר לגיטימי ליצור תזה שלא רק שאין לה אחיזה במקורות, אלא שהיא ניצבת בסתירה גלויה ומפורשת אליהם.

יעל לוין

————————-

לא לוותר לכוח

משה מאיר משיב

נקודת המחלוקת בין יעל לוין וביני היא האם תלמודה של תורה בנוי על חשיפה או על חידוש. צודקת יעל; הדברים שכתבתי אינם דברי הרמב"ם ואינם דברי ישעיהו. במאמר הצהרתי זאת, ואני חותם כאן על הצהרתי בשנית. מנקודת מבטי, זו דרכה של תורה. כך למדתי מגדול אנשי בית המדרש, רבי יהושע, שהורה: "אין בית מדרש ללא חידוש". כך למדו חכמי המשנה את התורה, וכך למדו חכמי התלמוד את הגמרא. כך גם כותב הראי"ה: "דבר שאי אפשר הוא להפסיק את היצירה ממי שנשמתו יוצרת תמיד בטבעה". את היצירה הזאת אי אפשר להפסיק. אמנם קדמו ליעל מי שהורו כי "חדש אסור מן התורה". זו מחלוקת חשובה שהיא לשם שמים. המאמר הזה לא התיימר לחשוף, הוא הודיע ברבים כי הוא יוצר. על כן אי אפשר לבקר אותו בטענה כי דבריו אינם הקיימים כבר בדברי הרמב"ם וישעיהו. אפשר כמובן להתנגד לדרך החידוש.

חמורה בעיניי מההתנגדות לחידוש היא האמירה כי החילוניות אמורה לעבור מן העולם. אינני מחוזי העתידות, ועל כן חסר טעם בעיניי הוא הוויכוח מה יהיה בעתיד. אך המשמעות היא ביחס להווה. השיטות הטוטליטריות ביותר יצאו מנקודת הנחה שדעת האחר השונה מדעתן סופה להתבטל. זו עמדה מתנשאת שאינני יכול להשלים עִמה כבסיס לחיים ביחד עם האחר, במקרה זה החיים ביחד של הדתי והחילוני. זו עמדה מסוכנת, שהמרחק בינה ובין פעולה שמטרתה לכפות על האחר את האמת שהוא עתיד לגלות – קצר. "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".

האוטופיה שפרשתי במאמרי אולי תיבחן באיזו שהיא נקודה בעתיד. משמעותה החשובה בשאלה עד כמה יש בה כדי לשמש מגדלור בים הסוער שבו אנו נתונים היום. דרכה של יעל מובילה לדעתי להתנשאות ולשנאה בין המחנות, דרכי נוסכת תקווה להשלמה ולשלום. היא דורשת מהפכה בחשיבה, מעין המהפכה הקיבוצית שדרשה מהיחיד לוותר על תשוקת הממון והכוח שלו. הניסיון הקיבוצי כשל, מה שמעמיד בספק את אפשרות מימושו של חלומי. היוכל אדם לוותר על התקווה כי פסגת ההוויה האנושית תתאים לעולם הפרטי שלו? הכוחניות היא כוח כל כך עמוק בין כוחות האדם, עד שדומני שהיא מעלה את האפשרות שצדק מי שחלק על פרויד בחושבו שהיא ולא המיניות היא ניקוד התמצית של ההוויה האנושית. יהדותי קוראת לי לא לוותר לכוח המשחית הזה, ולחפש את הדרך איך לגבור עליו מבלי לוותר על נקודת הזהות העצמית.

 ——————————–

בתגובה ל“יארצייט במצלמה דיגיטלית“ מאת מיכל שאול, גיליון פרשת ויחי

מיליוני ילדים 
וחטא הציונות

שאול מעלימה את הסיבה העיקרית להתעלמות העולם החרדי מהשואה: לדעת העולם החרדי השואה באה על ישראל בשל חטאים. לאמור, השואה זה עניין ציוני, הציונים שעלו בחומה הביאו שואה על עם ישראל; מיליון וחצי ילדים הומתו על חטאי האבות.

אינני ניצול שואה, שני הסבים שלי עזבו את פולניה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, אך אשתי ניצולת השואה ורבים במשפחתה הם ב' א' (בוגרי אושוויץ). הם זכרו והורישו לנו, כולל לי, את הזיכרון של התנהגותם המבישה של הרבנים החרדים. הם גידפו וחירפו את הציונים, אבל סרטיפיקטים ציוניים ידעו לדרוש וגם קיבלו. והכול בהכשר מהדרין מן המהדרין.
התבדלותם מעם ישראל, בשעה ששוב מרחף עלינו איום של שואה, נמשכת כפי שניתן לראות. השמטת פן זה של העובדות על ידי ד"ר שאול אומרת דרשני.

אברהם פוקס

————-

בין לימודי 
חול לחילון

בתגובה ל"למען תאמין" מאת אבי וולף גיליון פרשת ויחי

אבי וולף, במאמר ביקורת על החוברת "למען תשכיל" של נאמני תורה ועבודה, מבלבל בין לימודי חול לחילון. החוברת ממליצה על שילוב לימודי חול, לא על חילון ואפילו לא על אימוץ המודרנה. הרבנית פרידמן כתבה על החשיבות בשילוב מקצועות כגון מתמטיקה, ביולוגיה, פיזיקה, ספרות ומדעי הרוח לצד לימודי קודש. היא בכלל לא מתייחסת לשאלה אם לאמץ דרך חיים חרדית או מודרנית. כשמבינים את ההבדל המהותי בין החילון ללימודי החול ממילא נופלות רוב טענותיו של מר וולף (שתיים מתוך שלוש).

כותב המאמר אכן צודק בניתוחו: שתי רעות גורמים החילון ודרך החשיבה הפילוסופית: 1) הם הוליכו שולל הרבה מהקהילות היהודית באירופה. 2) הם בקלות יכולים להביא לאימוץ רעיון הפילוסופיה הנטורליסטית ולהוביל לתוצאות הרסניות ומרחיקות לכת. אלא שזו כלל לא כוונת החוברת הנדונה. החוברת “למען תשכיל“ מציעה תוכן לימודים, לא דרך חיים. לחששות של מר וולף אין שום קשר לתוכנית שד“ר פרידמן מציגה.

הפלא הוא שד“ר פרידמן דווקא מתייחסת לעניין הזה במפורש. היא מסבירה למה לדעתה אין קשר בין מה שהיא מציעה ובין מה שקרה ליהודים באירופה, “שנטשו את הדת המסורתית, אם לרפורמה או מה שהיה יותר מצוי – לחילוניות״. היא כותבת: ״מהפכת ההשכלה והחילון שעברה על העולם המערבי הובילה להפרדה כמעט מוחלטת בין דת לבין מדע, ובין דת לבין השכלה. אם בעבר היו התיאולוגיה והקוסמולוגיה כרוכות זו בזו, ותפיסות מדעיות ואמונות דתיות השיקו והסתמכו זו על זו, הרי שעם התפתחות עולם הלימוד וההשכלה חלה התמקצעות רבה בכל תחומי הדעת, באופן שכמעט לא שייך לדבר על מדעים ‘כפירתיים‘: מתמטיקה, פיזיקה ומחשבים, גיאוגרפיה ומדעי כדור הארץ, ביולוגיה ורפואה, לשון, כלכלה״. מסיבה כלשהי בחר כותב המאמר להתעלם מדברים מפורשים אלו. אפשר כמובן לדון ולהתווכח על הניתוח שלה, אבל הטחת האשמה גורפת של ״תיאור היסטורי סלקטיבי״ אינה במקום.

זה ביחס לתוכן. אבל גם נימת הביקורת אינה במקום ויש בה חוסר כבוד לתורה. הרבנית פרידמן היא תלמידה חכמה ומרביצת תורה ידועת־שם. היא זו שהקימה בעבר ומחזיקה בהווה את עולה של תורה, עבודה ויראת שמים בתל אביב (ביחד עם עוד כמה חלוצים), שהייתה שממה מבלי תורה עד לפני עשר שנים. אולי אני רגיש מדי, אבל ביקורת של ״אמינותה״ ושימוש במילים כמו ״שוכחת״, ״חוסר הבנה״ וכדומה נראים לי לא מתאימים ומבטאים זלזול וחוסר כבוד הראוי לתופשי התורה והוגיה. וגם יש משהו פטרנליסטי בהתבטאויות כאלו.
לימדו אותנו חז״ל: “האי צורבא מרבנן דקא רתח אוריתא דקא מרתחא ליה. מכל מקום מיבעיא למילף נפשיה בניחותא“. מר וולף הוא צעיר עם עתיד מזהיר אבל אל לו להיסחף לנימה הווכחנית של העולם האקדמי. דברי תורה בנחת נשמעים.

יששכר כ״ץ


הרב יששכר כ״ץ, ראש המחלקה לתלמוד בישיבת “חובבי תורה“, ריוורדייל, ניו יורק

——————-

בתגובה ל"חלמנו והחלל הפנוי ממנו" מאת רועי הורן, גיליון פרשת ויחי

מתוך החלל 
הלא פנוי

גם אני נולדתי מתוך האפר של בוכנוולד. כל חיי הרגשתי שבאתי משם. ובאמת כל ששת המיליונים של יהודי המדינה היום הם נשמות ששת המיליונים שהושמדו בשואה. אך טבעי הוא שהרגשות העזים האלה הם נחלת השואה לדור השני והשלישי. אך הרגשות האלה כבר היו לעולמים. מה חש הדור השני אחרי שואת מצרים? מה חש הדור השני אחרי שואת חורבן בית המקדש הראשון וגלות העם?

אפשר להתווכח אם השמדתם של ששת המיליונים בשואת אירופה דומה לשואת מצרים או לשואת חורבנות בתי המקדש והגלויות. אך אין ספק שהחלל הפנוי אינו מושג שהומצא בעקבות שואת אירופה. ר' נחמן מברסלב כבר השתמש בו לשואת מצרים, כשכתב שהחלל הפנוי מכונה בשם פרעה.

על איזה חלל פנוי חשב אברהם אבינו בדרך להר המוריה? קשה לבנות את הלקח של השואה על החלל הפנוי כדברי הרב תמיר גרנות (להלן הת"ג). דברי התורה על "הַסתר אסתיר פני ממנו ביום ההוא והיה לאכול" הם שיטה המוכתבת בתורה, המלמדת על נוכחות של הסתרה, ולא על סילוק. "לית אתר פנוי מיניה" גם "בחלל הפנוי".

את חסדו של הא־ל אנו לא יכולים להבין, ונדמה לי שדברים שאמר ולימד הרב עמיטל, שהת"ג היה תלמידו, קשים להבנה ומסובכים להוראה. משפט סתום כמו "אחרי השואה כבר לא ניתן לאחוז בתודעה שהעולם מלא בחסד האל" עלול להביא לידי אפיקורסות. לדבריו, כביכול לפני השואה ואחרי הפוגרומים בכל הדורות, ואחרי החורבנות והגלויות, ניתן היה להבין את חסד הא־ל, כי הדברים לא נגעו לנו, הם היו לפני דורות ואלפי שנים.

אמונת הרב עמיטל

הרב עמיטל העמידה על אחת: "הן יקטלני לו אייחל", במשמעות פשוטה שגם כשהקב"ה מייסר אותי עליי לקוות אליו. תורה זו עולה על ההצעה של הת"ג, שמעמידה על אחרת: "האדם דואג לקב"ה אחרי אושוויץ". איך מחנכים את בנינו ותלמידינו לאור המתודה הזאת? לא קראתי את ספריו של הרב גרנות, ומרשימה בעיתון אי אפשר להקיף את המתודה, אך המשפטים הסתומים שמפוזרים לאורך הראיון פותחים לי פתח חדש להבין את התנגדות האורתודוקסיה החרדית להלאמת השואה.

יותר מזה. המסקנה ש"אחרי אושוויץ יש לוותר על המניע של הכרת הטוב" היא בעייתית בלשון המעטה, ולא פחות מאפיקורסות בלשון רחבה. האם ערך הכרת הטוב נכון רק כשנעשה לי טוב? מה מקומה של הכרת הטוב בזמן שנעשה לי רע?

תמיד היה קשה לי מה הייתה סיבת התנגדותו העיקשת של החזון איש לנתינת ממד לאומי לשואה? כל הטיעונים וההסברים לא הניחו את דעתי. עתה, משקראתי את הראיון עם הת"ג, עלתה בי התובנה שהעיסוק בשואה באופן כזה עלול להרחיק את האדם מהאמונה. איפה היה הקב"ה בשואה? איזה חטא לאומי יכול לגרום לשואה של שישה מיליון יהודים?

על האדם היה לדאוג לקב"ה גם לפני אושוויץ. התפיסה הנאיבית של אמונה תמימה אינה עומדת בסתירה להבנה שמוטל עליי לדאוג לקב"ה ולתורתו בעולם, כפי שעל אברהם אבינו היה מוטל אותו תפקיד. יוסף ששם שמים היה שגור בפיו הבין את אותו מסר.

אמונתו של האדמו"ר מקלויזנבורג, בתוך תופת הסתרת הפנים באושוויץ, היא המתודה היהודית המלמדת דלית אתר פנוי מיניה גם בחלל פנוי. אין לנו יכולת להסביר למה, אנחנו יכולים רק ללמוד איך לצלוח זמנים של הסתרת פנים. בשנת תשנ"ה התכנסו המונים בערב שבת לתפילה ולבקשה על הצלתו של נחשון וקסמן. זכורה לי אמירתו של האבא לאחר שבנו נרצח: "לפעמים אבא אומר לא".

השטניות והבנאליות של הרוע, שאין להן אח ודוגמה בתולדות ימי האנושות, הן שאלה של נחשון וקסמן כפול שישה מיליון. מספר הנרצחים בשואה הוא שהופך אותה לבלתי נתפסת, אך השאלה שיש לשאול היא "מה זאת עשה אלוהים לנו".

צריבת האחריות

האם תפילותיהם של סבי וסבתי בתוככי הגיהינום האירופי צריכות ללוות אותי בכל תפילה ותפילה שבה אני עומד לפני בוראי? די לי שמאחורי הבמה שאני משחק עליה ניצבת התפאורה של השואה, ומנכיחה את עצמה בכל מעשיי ותפילותיי.

ניגונים מן האפר הוא פרויקט עצום, שמעלה על הבמה את השירה במחנות הכפייה. מהי מדינה יהודית לאחר השואה, מהי אחריות חברתית, מהי אנושיות, מוסריות ותפילה לאחר השואה – אלו שאלות מצוינות, כפי שמגדיר אותן הת"ג. אך את החינוך לאמונה גם בזמן של הסתרת פנים יש ללמוד מהרבי מקלויזנבורג.

הכרת הטוב, העובדה שה' אוהב אותי גם כשהוא מייסר אותי, היא לקח אמוני יומיומי. ה' נמצא איתי גם כשהוא מסתיר פניו ממני. זהו יסוד חיים בעבודת ה'. העבודה הזאת נכונה לכל אינדיבידואל, ועל אחת כמה וכמה למשפחה, לקבוצה, לחברה ולעם.

איך אפשר להבין את "התפיסה הנאיבית" של אנשי כנסת הגדולה, אחרי חורבן בית ראשון, שהחזירו לתפילת העמידה את המילים "הגיבור והנורא", לאחר שהנביאים הסירו אותן מחמת החורבן והגלות? האם חורבן הבית וחורבן העם הם גבורותיו ונוראותיו של הבורא?

צריך לדעת לבחון את הבנאליות של הרוע במשקפים של הא־ל הגדול, הגיבור והנורא. הא־ל הגדול הגיבור והנורא הכניס את בניו לאושוויץ ולמיידנק. המשפט הנורא הזה צריך תלמוד. לדעת הת"ג יש ללמוד איך צריך לדאוג לקב"ה. לדעתי יש ללמוד איך הא־ל הגדול הגיבור והנורא לא הצטמצם לא־ל הגדול, כפי שהשמיטו הנביאים, אלא "הן הן גבורותיו והן הן נוראותיו".

ייתכן שיש לבחון את השואה עם פתיחת ספר שמות כאנלוגיה לשואת מצרים. כיצד הכניס הבורא את עמו למחנות כפייה והשמדה במצרים? האם גלות מצרים הייתה עונש לעם המשועבד והנהרג? גם אם מבינים שאברהם קיבל עונש על דבריו או מעשיו כדעת חז"ל, אי אפשר לומר שהיה זה עונש לעם, שהרי העם עדיין לא נוצר.

הגזרה המוקדמת "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" הייתה ליצור עם דווקא מתוך השעבוד והכיליון, כדי שיהיה חשוף לרוע הבנאלי וייצרב בו לדורות עולם מהי אחריות חברתית, מהי אנושיות, מוסריות ועמידה לפני ה'.

לא בכדי חל יום הקדיש הכללי בכל שנה סביב אותה פרשה סתומה, שבה נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מחמת השעבוד. מתוך החושך הנורא של השעבוד והרצח יוצאת אומה עם תובנות לאומיות אחרות, ההולכת אל ארצה ובונה את מדינתה.

ישי אביעזר

ישי אביעזר לומד ומלמד בישיבה הרמה בקריות

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז טבת תשע"ד, 20.12.2013

מודעות פרסומת

פורסם ב-20 בדצמבר 2013,ב-גיליון שמות תשע"ד - 854, תגובות. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: