פוליטיקה היא המשך המלחמה | יהודה שנהב

מלחמת יום הכיפורים הייתה קרב מעצמות במסגרת "המלחמה הקרה" כשבהנהגת ישראל עמד יהודי בשם קיסינג'ר. ספר חדש מציע חשיבה אחרת על מושגי מלחמה ושלום 

הדור האבוד

סיפורה של מלחמת יום הכיפורים

אמנון לורד

ידיעות ספרים, 2013, 303 עמ'

 פנים רבות לה למלחמת יום הכיפורים. היא הפכה במשך השנים לאספקלריה שדרכה ניתן לספר סיפורים מגוונים, ואף סותרים, על עצמנו ועל עברנו. מעבר להשלכות הצבאיות, התרבותיות והפוליטיות, 73' הוא גם סיפור של שבר בעבור דור סוציולוגי שחווית המלחמה היא האירוע המכונן של חייו. אמנון לורד הוא עצם מעצמותיו של הדור הזה. הסיפור שהוא מספר מבוסס על מסמכים ארכיוניים, מהם חדשים, על מחקרים שנערכו במסגרת מחלקת ההיסטוריה של הצבא, על ראיונות עומק שערך עם אנשי מפתח ועל ניסיונו האישי כקצין מודיעין טרי בסיני. העושר, הגיוון והתזה־הלא־שגרתית הופכים אותו לספר סוחף ומסעיר.

 הדור האבוד מבקש חשבון עם "האגדה" שלפיה פרצה המלחמה בשל סרבנות ממשלת גולדה מאיר ליוזמות השלום הערביות והבינלאומיות בין השנים 1967־1973 ["אילו רק נתנה גולדה לגולדמן להיפגש עם נאצר… הכול היה אחרת" (עמ' 43)]. לורד גורס שהיא מבוססת על טיעון מעגלי, הן משום שאיש לא יודע בוודאות "מה היה קורה אילו", והן משום שהוא לא מביט אל מעבר לקצה החוטם, אל היחסים הגלובליים.

לטענתו של לורד המלחמה הייתה כמעט בלתי נמנעת והיוזמות השונות שהתרוצצו בחלל האוויר לא הציעו "שלום" אלא רפרטוארים של "הפסקת אש" שתכליתן שיפור עמדות פוליטיות בזירה הבינלאומית. ישראל מצידה סירבה להן משום שהבינה שאם תיענה היא תיחלש הן פוליטית והן צבאית. בניגוד לרוב הספרים על המלחמה, שחלקם יצא לאור בשנה האחרונה, הספר הזה מעתיק את הדיון מן ההקשר המקומי ושאלת "הכשל המודיעיני" אל ההקשר הגלובלי, ובמיוחד אל הקונטקסט של המלחמה הקרה והיחסים בין שתי המעצמות הגדולות: ארצות הברית וברית המועצות. אחת האמירות המצמררות בספר היא כי "[החיילים] היו בשר תותחים באחד הקרבות הלוהטים של המלחמה הקרה" (עמ' 201). אירונית העובדה שהטענה הזו מתקרבת לטענותיהם של אנשי ברית שלום, אשר גרסו עוד בשנות העשרים של המאה הקודמת שמדינה יהודית תצטרך להתחמש ולהפוך למיליטריסטית כדי לעמוד באש הקרבות של האימפריאליזם המערבי.

התזה העיקרית של הדור האבוד היא שארצות הברית לא פעלה תמיד לטובת ישראל, למעט כאשר זו האחרונה יצרה איום על אינטרס סובייטי. ישראל, לעומת זאת, נכנסה לחוב מוסרי מדיני הולך וגדל כלפי ארצות הברית הן בשל הפלת המטוס הלובי בסיני והן בשל העימות סביב תיקון ג'קסון שעסק בהטלת סנקציות על ברית המועצות בגלל סירובה לאפשר ליהודים להגר מתוכה. לורד גורס שעקב החוב המוסרי הזה לא פתחה ישראל במכת מנע מקדימה ולא גייסה מילואים. הוא מגדיל וטוען שקיסינג'ר שלט בצורה מוחלטת בהנהגת ישראל וטיפח את התחושה שהוא פועל לבד למענה בתוך ממשל אמריקני עוין. עד כדי כך שקיסינג'ר הפך "למפקח הכללי הכול יכול של צה"ל…" (עמ' 229), וההנהגה הישראלית פחדה מארצות הברית יותר מאשר מארצות ערב.

טשטוש גבולות

העתקת נקודת המבט והניתוח המרתק הנלווה אליה מאפשרים לנו להיחלץ מן העיסוק בתפקוד הלקוי של זרועות המודיעין והצבא אל דיון אמיץ בסוגיית הריבונות של ישראל. על פי תורת המדינה המודרנית, ריבונות הינה אחידה, לא ניתנת לפיצול, ומבוססת על אוטונומיה פוליטית (אוטו־נומוס). לורד מראה עד כמה הריבונות הייתה חלקית ולא אוטונומית. מסתבר שהריבון האמיתי אינו ההנהגה הפוליטית שמסוגלת להכריז על מצב החירום, וגם לא מערכת החוק והמשפט של המדינה. הריבונות היא עמדת ההתמקמות במערכת הכוח הגלובלי והאימפריאלי. יכולת ההכרעה הריבונית של ישראל לא הייתה אוטונומית אז, כפי שאינה אוטונומית היום. העימותים התכופים בין ממשלת ישראל וארצות הברית בשנים האחרונות מלמדים עד כמה הריבונות הישראלית מחוררת וחלקית.

אולם הטענה החשובה והמעמיקה ביותר של הדור האבוד הינה ש"מלחמה" ו"שלום" הינם מושגים מתעתעים. שניתן להבין מלחמה ושלום לא כהפכים אלא כהכלאה שלא תמיד ניתנת להתרה. שכל מלחמה היא התחלה של פוליטיקה חדשה והפוליטיקה היא המשך המלחמה בדרכים אחרות. כותב לורד: "כשם שמלחמת ההתשה הייתה מלחמה שהולידה אפקטים מדיניים ויצרה גם התרחשות מדינית, כך ההתרחשות המדינית של 1973 יכלה להוליד מתוכה גם מלחמה" (עמ' 63). גם אלי זעירא אומר דברים דומים: "כאשר מדברים על פתיחה באש, אין כוונתם לכבוש את סיני או לנצח את ישראל, אלא ליצור מצב כזה בעולם אשר יכריח אותו לטפל בבעיה באורח פוליטי…" (עמ' 68). הדברים נאמרו שוב בדיון מטכ"לי ב־9 באוקטובר: "המטרה העיקרית אפוא של כל ההרפתקה הצבאית היא פוליטית, ליצור מצב גיאו־אסטרטגי חדש…" (עמ' 194).

לא מן הנמנע שזעירא, אלעזר והגנרלים האחרים התוודעו לאסטרטגיית "המלחמה כפוליטיקה" בספרו של המצביא הפרוסי קרל פון קלאוזוביץ' "על המלחמה". ייתכן שהם עיינו בשמונת הכרכים של הספר, אשר התפרסם לאחר מותו בשנת 1831, כשלמדו במכללה לביטחון לאומי. קלאוזוביץ' מתמקד במדינה המודרנית, שבידיה הופקד המונופול על אמצעי האלימות, ומצביע על היחסים בין מלחמה ושלום לא כשבר אלא כמעשה של השלמה.

המשפט המצוטט ביותר מן הספר, "המלחמה היא המשך הפוליטיקה בדרכים אחרות", מתכוון לומר שלכל מלחמה יש תכלית מדינית וכי הפוליטיקה אינה ההיפוך של המלחמה, כפי שהמלחמה אינה ההיפוך של הפוליטיקה. הוא חושף בכך את הפוליטיקה הכפולה של המדינה, של כל מדינה, הרואה במלחמה סוג הכרחי של פוליטיקה. כך למשל, צליחת התעלה על ידי המצרים לא כוונה להבסת ישראל אלא להתנעת התערבות מדינית בינלאומית, שהרי הסובייטים ביקשו למנף את מלחמת יום הכיפורים כדי להשיג הסדר כולל שבמסגרתו ישראל תיסוג לקווי 67'.

הפוליטיקה הכפולה הזאת באה לידי ביטוי בישראל בכך שהרמטכ"ל דוד אלעזר תפקד, לטענתו של לורד, הן כמצביא והן וכמדינאי בעת ובעונה אחת. הטשטוש הזה בין הספירות מזכיר את המעורבות העמוקה של הגנרלים הישראלים בהסכמי אוסלו. קלאוזוביץ' לא היה רואה בזה פתולוגיה, מפני שהגבול בין צבא ומדיניות מטושטש, כפי שהגבול בין מלחמה ושלום מטושטש. אלו הן לדעתי המסקנות המרכזיות בספר על מלחמת יום הכיפורים.

מלחמה כמעט בלתי נמנעת. משה דיין, חיים בר לב ודב תמרי, מלחמת יום הכיפורים  באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

מלחמה כמעט בלתי נמנעת. משה דיין, חיים בר לב ודב תמרי, מלחמת יום הכיפורים
באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון

כנות ויושרה

אין ספק שאמנון לורד צודק בטענותיו על הקשר המשלים וההפכפך שבין מלחמה ושלום. אבל למטבע יש שני צדדים. משום כך היו גם מי שהיפכו את האמירה של קלאוזוביץ' וטענו כי גם "הפוליטיקה היא המשך המלחמה בדרכים אחרות". "המשך" במובן של השלמה, אבל גם במובן של "תחליף" ו"הסוואה". הפוליטיקה היא מלחמה המוסווית כמדיניות. להיפוך הזה יש משמעויות מעניינות. זוהי הרי טענת הימין ביחס לתהליך השלום, המוגדר על ידו כהמשך המלחמה בדרכים אחרות. משום כך גם כינה הימין את הניסיון של אבו מאזן להכריז על מדינה פלשתינית באו"ם "שיח מלחמה".

הטענה שהפוליטיקה היא המשך המלחמה מאפשרת לנו להתבונן גם במדיניות ובחקיקה פנימה בתוך החברה עצמה כפרקטיקה של מלחמה. בניגוד לאלו הרואים את היחסים בין יהודים וערבים כמי שמתקיימים בתוך מסגרת ליברלית של אזרחות, יש הרואים בהם יחסים של מלחמה, המבחינים לא בין אזרח לאזרח אלא בין ידיד לאויב. הפוליטיקה כמלחמה באה לידי ביטוי למשל בחקיקה נגד הנכבה, בתיקון לחוק האזרחות או בפרויקט הדמוגרפיה היהודי (בתוך הקו הירוק או מחוץ לו). בכל אלו האלימות של המלחמה נמצאת בפוליטיקה, בחוק, במנגנונים של המדינה ובמצב החירום שהיא מפעילה.

המסקנות הללו חשובות לאופנים שבהם אנחנו חושבים כאן ועכשיו. שכן תוך כדי כתיבה וקריאה של השורות הללו עדיין מתגבשות בישראל קונספציות נפרדות על מלחמה ועל שלום. האם באמת ניתן להפריד ביניהן? הספר של לורד עונה על השאלה הזאת לא רק ביחס לעבר אלא גם ביחס להווה.

זהו ספר כן וישר. הוא חושף פרטים חשובים, ומגיע למסקנות חשובות, גם אם הללו אינן תואמות את עמדותיו הפוליטיות של המחבר. למשל, למרות שהוא אינו מקבל את ההגדרה של "שלום", הוא מעיד ביושר על כך שישראל הייתה "סרבנית שלום". היושרה הזאת ראויה לציון והיא ניכרת מעל כל דפי הספר. זהו ספר חובה לכל מי שרוצה להתעמק בקשר בין צבא ופוליטיקה בישראל ובשאלות של שמאל וימין, מלחמה ושלום. הוא בעל ערך מיוחד לבני הדור הסוציולוגי המכונה "הדור האבוד".

פרופ' יהודה שנהב מלמד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב. ספרו "במלכודת הקו הירוק: מסה פוליטית יהודית" יצא בהוצאת עם עובד, 2010

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז טבת תשע"ד, 20.12.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 בדצמבר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון שמות תשע"ד - 854, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: