ערפל מוחי | חבצלת פרבר

גמלאי נתקף בשיטיון המידרדר במהירות ומתואר באמצעות מחשבותיו ההולכות ומתפוררות, בכתיבה מדויקת, משכנעת ומעוררת השתאות

עטיפה_-_חזיונות_שווא(3)חזיונות שווא

ברנלף

מהולנדית: רן הכהן

עם עובד, 2013, 166 עמ'

ב גיל 47 מחליף הנדריק יאן מרסמן (או בשם העט שלו: ברנלף), את זהותו ואישיותו, ובמחי מקלדת הופך לגמלאי זקן ונתקף בשיטיון.

לא, לא צריך להיבהל. זה לא באמת, זה רק בדמיונו של הסופר, על גבי הנייר. אבל היכולת של ברנלף הצעיר להיכנס לראשו של זקן חולה שיטיון, ולראשה של אשתו שרואה איך בעלה זה למעלה מחמישים שנה מתפורר מול עיניה בעוד היא חסרת אונים לעצור את התהליך – היכולת הזאת גאונית ומשכנעת ביותר.

"חזיונות שווא" הוא סיפורו של מארטן, זקן ממוצא הולנדי ובעלה של וֶרה. בני הזוג, הורים לבן ובת שגרים הרחק, היגרו לפני עשרות שנים מהולנד לארצות הברית. הם גרים בבית עץ שׂכור, השייך למקום עבודתו לשעבר של מארטן, לא רחוק משפת האוקיינוס האטלנטי צפונה מבוסטון, מחוץ לבית חורף צפוני. רוחות עזות, שלגים וערפל. ימים קודרים שבהם השמש זורחת מאוחר ושוקעת מוקדם. מארטן מתבונן החוצה, שונא את מזג האוויר ומאבד בהדרגה את אחיזתו במציאות. האנשים קוראים לזה שיטיון, לפעמים מדובר באלצהיימר. אבל מבחינתו של מארטן ראשו כאילו הולך ומתרוקן, נעשה גדול וחסר משקל.

ברנלף מתאר בדייקנות רבה, בתשומת לב לפרטים הקטנים ביותר, את המהלך האיטי, ההדרגתי, של המחלה. אנחנו מלווים את התהליך החל ברמזים הראשונים, שכחות פעוטות, שנדמה שקורות לכל אחד. זה לא קורה ביום אחד. זה לוקח זמן, מתחיל קטן ומתגבר. בתחילה יש לו תירוץ לכל תקלה: "הזיכרון שלי אף פעם לא היה משהו מיוחד", "הערפל בלבל אותי". אבל בהדרגה התירוצים לא משכנעים אפילו אותו. הוא מבין שמשהו לא בסדר, אבל אינו מבין מה. "לאחרונה חסר משהו בחשיבה שלי", הוא מרגיש ומנסה לחפש הסבר. הוא שוכח מילים באנגלית – אולי זה בגלל שכבר אינו עובד עם אמריקנים, אלא נמצא רוב הזמן עם אשתו והם מדברים ביניהם הולנדית? אבל השכחות הללו הולכות ומתרבות והבלבול גדל.

תיאור דייקני של המהלך האיטי וההדרגתי של המחלה  צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

תיאור דייקני של המהלך האיטי וההדרגתי של המחלה
צילום אילוסטרציה: שאטרסטוק

סיפור אהבה

תחילה ורה אינה מבחינה בתקלות, או שהיא משכנעת את עצמה שזה חד־פעמי: שכחה מקרית, טעות, לא כלום. אבל לאחר זמן גם היא מתחילה להיות מודאגת. הסופר מציג יפה את הקצר בתקשורת שמאפיין מצבים כאלה. ורה מנסה לתחקר את מארטן, אבל הוא מנסה להסתיר מאשתו את מה שקורה לו, מושך זמן עד שימצא הסבר ובינתיים אינו רוצה לדבר איתה גלויות – חבל להדאיג אותה, הוא מתבייש במה שקורה לו, זה מביך אותו.

בינתיים הוא ממשיך לנסות למלא תשבצים. "denial“ היא מילה שהוא מחפש ואינו מוצא כדי להשלים את התשבץ שלו. התכחשות קוראים לזה המומחים: “אתה נעשה שכחן, זה חלק מהגיל. בכל שנה קורה משהו בגוף… שטות לחשוב שמשהו לא בסדר…“. ובכל זאת, משהו בהחלט לא בסדר: “איך החשיך ככה פתאום. תחושת הפחד חזרה…“.

הפחדים, תחושת הבלבול, הבושה, מתוארים מפי הגיבור באופן מושלם. רגשות פשוטים, בסיסיים, כאלה שכל קורא יכול להזדהות איתם. “הכול מתחיל ברגשות מבולבלים מאוד“, אומר מארטן, והתחושה של “רגשות מבולבלים“ עוברת מן הספר אל הקורא.

בשעות הבדידות מארטן שב אל הזיכרונות, והזיכרונות עוברים ממקום למקום ומתקופה לתקופה. אנחנו לומדים על חייו ומזהים את כל הדברים שמרכיבים את חייו של זקן רגיל, שרוצה להביא תועלת לחברה, אדם ידידותי שאוהב אוכל טוב ולשתות מדי פעם. אדם מן הסוג שכל קורא מכיר ויכול להזדהות איתו, וגם לכאוב את מה שקורה לו. תחילה הזיכרונות ברורים, צלולים, אחר כך הם הופכים לערבוביה של זמנים ואנשים.

בתוך ההתפרקות, ישנם שני עוגנים בחייו. הראשון הוא אשתו, שכמעט כל חייהם הבוגרים עברו עליהם ביחד והם עדיין אוהבים זה את זה ותומכים זה בזה. יש לוורה עיניים ירוקות לגלגניות, ומארטן מכיר כל תנועה שלה. הוא “היחידי שיכול לראות בה את כל הנשים שהיתה. לפעמים אני נוגע בה, ובד בבד נוגע ברוך בכולן. זאת הרגשה שרק היא יכולה לעורר בי; היא ולא אף אחד אחר“. נדיר למצוא תיאור יפה ומדויק כזה לקשר האינטימי ולאהבה בין בני זוג.

העוגן השני הוא הכלב רוברט. מארטן אחראי עליו והם יוצאים תכופות לטייל ביחד. אבל גם הכלב מתחיל להכזיב: כשמארטן יוצא מהבית עם הכלב אבל הולך לאיבוד בלעדיו – זה עוד סימן מדאיג: “האם רוברט הריח בי משהו? משהו שהביא אותו להחלטה לפנות לאחור ולחזור הביתה לבד?“.

ריכוז מושלם

הניגוד הזה, בין אדם שכאילו מהרהר בהיגיון ומסביר לעצמו דברים לבין הבלבול הטרגי של ההסבר ושל המציאות, מצליח להעביר את הסיטואציות הקשות בצורה רגישה ומלאת חמלה ויחד עם זאת מדויקת מאוד וכמעט אכזרית בחדותה. הסבריו המבולבלים של מארטן מתחזים לפעמים לחשיבה עמוקה ומנוסחים בלשון מלומדת, הפורצת ממעמקי מוחו ההולך ומתפורר.

מדי פעם משחיל ברנלף גם סיטואציות בעלות גוון הומוריסטי, שמזכירות לקורא את הרב־ממדיות של המציאות. בכולן הוא משקף בנאמנות את האמת על מצבו הנורא של הגיבור. עצוב לקרוא את הספר ואפילו מפחיד. אבל מבקר הספרות שיושב בירכתי ראשי שורק מדי פעם בהתפעלות: איך הוא יודע את זה? איך הוא מסוגל לתאר את זה בדייקנות כזאת!

הספר מסתיים בכמה עמודים שקשה למצוא להם הגדרה: דיבורים מרוסקים, משפטים ללא הקשר והיגיון, אובדן החשיבה לצד מילוליות רבה חסרת לכידות ומשמעות. לטעמי, החלק הזה קצת ארוך מדי. אבל מצד אחר, הוא בהחלט מעביר את הריק וההתפוררות של מוחו של האיש שפעם היה מארטן, בעלה של ורה.

הספר כולו מחזיק כ־160 עמוד, אבל ממדיו הצנומים נובעים דווקא מאיכותו הגבוהה. ברנלף לא מצטעצע במילים, לא מאריך במקום שאפשר לקצר – ומוציא מתחת ידיו יצירה מהודקת ותמציתית, כמו רוטב שצומצם עד לריכוז מושלם של תוכנו וטעמיו. זה ספר עצוב אבל לא מדכא, ספר בעל איכויות נדירות, שמועברות אלינו בתרגומו המעולה כתמיד של רן הכהן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז טבת תשע"ד, 20.12.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 בדצמבר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון שמות תשע"ד - 854, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: