שלושה מאבקים מרכזיים מלווים את האדם בחייו: מול הספק, הפיתוי והייאוש. האחרון קשה מכולם

אוהב אני לתאר את היהדות כמשולש בעל שלושה קודקודים: אמונה, מצווה, תקווה. שלוש אידיאות אלו מקבילות לשלושת הממדים של הקיום האנושי. מבלי להיכנס לפרטים אומר שאמונה (בממד הקוגניטיבי) היא הסתכלות על העולם תוך חיפוש טביעות אצבעו של הא־לוהים, הישות הנעלמת המצויה מעבר לקוסמוס. המצווה (בממד המעשי והפרגמטי) היא הקביעה שיש הבדל בין טוב לרע, ואנו מחויבים לטוב. התקווה (בממד האמוציונלי) היא הרגש והחלום – שלמרות הכול, העולם יזכה לתיקון: "וּמָחָה ה' א־להים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים" (ישעיהו כח, ח).

משולש האידיאלים האלה נוכח בחיים היהודיים בכל ביוגרפיה אישית ובהיסטוריה של האנושות כולה. הוא מצוי במאבק מתמיד נגד המשולש הנגדי, המאחד את מה שאני בוחר לקרוא שלוש המסכות של הסטרא אחרא, שלוש האידיאות שהשטן תפס: ספק, פיתוי, ייאוש. אלו הם שלושת המאבקים הגדולים של חיינו: פיתוי כנגד מצווה, ספק כנגד אמונה וייאוש כנגד תקווה. המאבק הזה הוא לדעתי המוקד של הגותו של רבי נחמן מברסלב, ועל כך אעיר בהמשך.

ביוגרפיה אנושית

במבט ראשון שלושת המאבקים הללו תלויים בגיל, ומלווים את ההתפתחות הביוגרפית של האדם. הם אורבים לו כדי ליצור, האחד אחר השני, משבר בעקבות משבר. מתוך כך הם מבטאים לכאורה את הביוגרפיה האנושית. כבר חז"ל הצביעו על כך ששלושת הספרים הקלאסיים שב"כתובים" – שיר השירים, משלי וקהלת – מצביעים על סולם בסדר הזמנים. גם כאן, כבשיר השירים, כשהאדם צעיר הוא אומר שירה אך חייב להילחם נגד הפיתוי. כשהוא מתבגר ואומר דברי חכמה, כבספר משלי, הוא נאבק בספק. כשהוא מזדקן הוא מרגיש את ההבל־הבלים שבחיים וחייב להיאבק נגד הייאוש.

אך תהליך זה אינו בלעדי. שלושת האתגרים לא מתחשבים בגיל האדם, וההוכחה הטרגית ביותר היא אותם צעירים המתייאשים מן החיים, והשטן מנצח אותם מבפנים. הם נכשלו במאבקה של התקווה נגד הייאוש, ובזה חטאו נגד אחד העקרונות שביהדות, המצווה לא להתייאש. וכך אמרו חז"ל (ברכות י, א): "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". המלחמה נגד הפיתוי והספק היא קשה, לפעמים קשה מנשוא. ולמרות זאת, המלחמה נגד הייאוש היא הקשה ביותר בחיינו, והיא מלווה אותנו בחיינו הפרטיים והציבוריים.

בעזרת ה' מבקש אני לעמוד ברשימות הבאות על שלושת הקדקודים, אולם כאן מבקש אני להוסיף דברים מספר על המלחמה נגד הייאוש. אמרו חז"ל (שבת ל, ב) "שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש… אלא מתוך דבר שמחה של מצווה". הצמד השני, שחוק וקלות ראש, מתאר את הציניות, חוסר האחריות שבו פועלים פעמים רבות בני האדם, עד כדי מחדלים ופשעים, כשהם נופלים ברשת הייאוש. הצמד הראשון, "עצבות ועצלות", הוא ביטוי המצוי בספרים לא מועטים. בביטוי זה הביעו מחברים רבים, לדעתי, את הדיכאון, על הרגשות שהוא מייצר – העצבות – ועל השיתוק שהוא גורם – העצלות. בגבולו האחרון הופך מצב זה למחלת נפש; כאן מדובר במושג רחב יותר, בעמדה קיומית, ביחס קיומי אל המציאות.

מצווה גדולה

החסידות עשתה מהמאבק כנגד העצלות והעצבות את אחד ממוקדיה. העיקרון שעליו מושתת מאבק זה נוסח בחריפות על ידי רבי נחמן מברסלב (ליקוטי עצות – ערך שמחה כג): "צריך ליזהר מאוד מעצבות ועצלות כי עיקר נשיכת הנחש היא עצבות ועצלות, רחמנא ליצלן". ייאוש זה הוא מורשת הנחש, שלא הסתפק בפיתוי אלא הוסיף עליו את הייאוש השטני. ואכן, מצווה גדולה להיות בשמחה.

דברים אלה מקבילים לדברי הראי"ה שכתב על כך משפטים מופלאים (אורות הקודש, ח"ג רמג): "כל המדות אפשר להעלותן, מפני שיש להן שורש בקדושה, חוץ מהעצבות שאין לה שורש כלל, כי 'עז וחדווה במקומו'". אין לה שורש בתחום הא־להי. הדרך היהודית חייבת להיות מלווה לא בעצבות – מזוכיזם, וגם לא בציניות או בסדיזם, אלא בשמחה טהורה, אחד מתאריו של הקב"ה. אנו חייבים להילחם נגד הייאוש, אף אם נצטרך להחליש במידת מה את רגש האשמה, שלפעמים מביא לידי דיכאון!

ניט מיאש!

על סכנת הייאוש דיבר רבי נחמן ב"קיבוץ", "בשבת נחמו באומאן סמוך להסתלקותו" (שיחות מוהר"ן, קנג): "ובליל שבת קדש נכנס מחדרו לבית שהיה העולם מקובצים שם. והיה חלוש מאוד מאוד כמעט לא היה לו כח לדבר. ותכף קידש על הכוס… ואחר כך בא בשמחה גדולה וציווה לזמר 'אזמר בשבחין' תיכף קודם נטילת ידים לסעודה (מה שדרכו היה תמיד לזמר אחר ברכת 'המוציא')… וגם בעתים הללו שהיה חלוש מאד על פי רוב לא היו מזמרים כלל, אך עכשיו מגודל השמחה ציווה לזמר תיכף. וגם הוא בעצמו היה מזמר עמנו יחד. ואחר כך היה מדבר ומשיח עמנו הרבה בשמחה גדולה ובחן אמתי נפלא ונורא מאוד מאוד… ואז צועק מעומק הלב: "גיוואלד זייט אייך ניט מיאש!" (אהה! אל תייאשו את עצמכם!) ואמר בזה הלשון: "קיין יאוש איז גאר ניט פאר האנדין! – (אין ייאוש בכל)". השמחה ניצחה את הייאוש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז טבת תשע"ד, 20.12.2013