יציאה בשפה אלילית | חנה גודינגר (דרייפוס)

בקשתם הכפולה של משה ואהרן מפרעה לשחרר את עם ישראל נובעת מהצורך של המנהיגים לתרגם את הבקשה לתפיסת עולמו של העומד מולם. האלילות איננה יודעת מהי עבודה לשמה

ספר שמות שאותו אנחנו מתחילים לקרוא השבת מעביר את עם ישראל ממציאות של שבטים יחידים אל מציאות של אומה, אומה נבחרת שאליה בוחר הקב"ה להתגלות ושבפיה בשורה וחזון לעולם כולו. לאחר שבמהלך הפרשה ערכה לנו התורה היכרות עם דמותו של משה רבנו וסיפרה על נבואת ההקדשה שלו שבסופה מקבל גם אהרן תפקיד בהנהגת העם, מסתיימת הפרשה במפגש הפסגה המתרחש בין מנהיגי העם המצרי ועם ישראל, בתיאור הגעתם של משה ואהרן אל פרעה עִם הבקשה שישחרר את עם ישראל מהעבדות.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

א־לוהי העברים

עיון בתהליך המתרחש במפגש זה מעלה שאלות עמוקות שמקבלות משמעות ורלוונטיות גם בעולם שלנו. משה ואהרן מגיעים אל פרעה ובפיהם דבר ה': "כֹּה אָמַר ה' אֱ־לֹהי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיָחֹגּוּ לִי בַּמִּדְבָּר". בתגובה לדברים אלה אומר פרעה: "מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה' וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ". במילים אחרות אומר להם פרעה: אין לי מושג על מה אתם מדברים, אינני מכיר את ה' וגם אינני יודע מי זה ישראל. הפסוק הבא מתאר את תגובת משה ואהרן לדברי פרעה, וכך נאמר בו: "וַיֹּאמְרוּ אֱ־לֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה' אֱ־לֹהינוּ פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב". על פניו לא ברור מה מחדשים משה ואהרן בדברים אלו. לכאורה תוכן פסוק זה חוזר בדיוק על תוכן הבקשה שנאמרה קודם לכן אך במילים אחרות. האם משה ואהרן מתבצרים בדבריהם ויש כאן דו שיח של חירשים שאינם מבינים זה את זה? האם יש פה דו שיח שאין בו התפתחות ותגובה במעבר מדובר לדובר?

נדמה לי שניתוח והשוואה של שני הפסוקים שאומרים משה ואהרן לפרעה מגלים דבר מה מעניין: משה ואהרן אכן חוזרים שוב על בקשתם במילים אחרות, אך השינוי במילים איננו שינוי סתמי. הוא איננו חיפוש תמים אחר מילים נרדפות שיאמרו שוב בדיוק את אותו דבר, אלא הוא תגובה עמוקה לדברי פרעה. משה ואהרן קולטים שפרעה איננו מבין את השפה, את הסגנון, את המונחים ואת תפיסת העולם שאיתה הם מגיעים ועל כן הם מחפשים דרך לתרגם את הבקשה לשפתו ולעולמו של פרעה מלך מצרים כך שהוא יוכל להבין את בקשתם.

אם בהתחלה דיברו משה ואהרן בשם "ה' אֱ־לֹהי יִשְׂרָאֵל", מתרגמים הם את שמו של ה' לכינוי "אֱ־לֹהֵי הָעִבְרִים". התואר עברי הוא התואר שבו משתמשים המצרים לתיאור עם ישראל – כך אצל אשת פוטיפר שאומרת: "הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ"; כך בדברי שר המשקים שאומר לפרעה: "וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים"; כך בדברי פרעה למיילדות: "וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם", וכך לאורך כל הפרשיות שבהן שוהים משפחת יעקב ולאחר מכן עם ישראל במצרים (אגב, האזכורים היחידים הנוספים לתיאור עם ישראל כ"עברים" הם אצל אברהם אבינו במלחמת המלכים ובפרשיות עבד עברי בתורה. לפחות לגבי פרשיות עבד עברי אפשר להסביר שהאסוציאציה לעולם המצרי משמעותית שהרי כל דיני עבד עברי הם נגזרת מהעובדה שעם ישראל היה עבד במצרים ועל כן יש להתייחס לעבד עברי באופן שונה לחלוטין: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם").

אם בהתחלה נימקו משה ואהרן את הרצון שלהם ללכת למדבר כרצון לשמוע בקול ה' הדובר אליהם, כעת הם מתרגמים את הרצון לשפתו של פרעה מלך מצרים ואומרים: "פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב". התפיסה האלילית שבה החזיקו פרעה ומצרים היא תפיסה שבה היחסים בין האדם לא־ל הם יחסי "קח ותן". המושג "עבודה לשמה" איננו קיים, אלא תמיד צריכה להיות סיבה לעבודת הא־ל, עבודה שתוביל לקבלת שפע או עבודה שתוביל להגנה מפני המזיקים. שינוי המניע משמיעה בקול הא־ל אל "פֶּן יִפְגָּעֵנוּ בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב" מהווה לאור זאת תרגום משפתם ועולמם של משה ואהרן אל הלשון שפרעה האלילי מבין אותה.

חג של חוק

הלאה. אם בהתחלה סיפרו משה ואהרן שמטרת ההליכה למדבר היא לחוג לה' הרי שבהמשך הם מתרגמים את החגיגה הזו למונח "נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לה'". באופן פשוט הבקשה ללכת שלושה ימים במדבר הייתה בקשת רמייה כי הרי לא היה בכוונתם לשוב למצרים אחרי שלושה ימים. שאלה זו הטרידה לא מעט מהפרשנים. ראב"ע בפירושו הארוך לתורה עונה שהבקשה לפרעה איננה מכילה התחייבות שיחזרו לאחר שלושה ימים ולכן אין פער אמיתי בין הבקשה לתכלית היציאה. שד"ל תירץ קושיה זו באמירה שבמשא ומתן עם עיקש יש צורך להתפתל ולהתחכם. האברבנאל ביקש להסביר שהבקשה המועטה הייתה מעין ניסיון לפרעה ובחינה האם לחופשה מועטת מוכן הוא לשחרר את עם העבדים שלו, והתוצאה הוכיחה שלבו של 
פרעה כבד והוא ממאן לשלח את העם לזמן קצר או ארוך. המשותף לכל הפרשנויות הנ"ל הוא שבכולן הביטוי "שלושה ימים" איננו נתפס כבקשה אמיתית של משה ואהרן.

אך קריאה בהמשך הפרשות יכולה אולי לתת פשר אחר לדברים. בפרשת בשלח, מיד לאחר קריעת ים סוף המסמלת את יציאת עם ישראל ממצרים באופן סופי, אנחנו מוצאים שוב, והפעם בהקשר אחר, את הביטוי "שלושה ימים במדבר". כך נאמר שם: "וַיַּסַּע משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר". על פניו נראה שבפסוק זה מתקיימים דברי הקב"ה – עם ישראל יוצא ממצרים והולך שלושה ימים במדבר. על פי הדיבור הא־להי אמור להתרחש בסיומם של שלושה ימים אלה חג לה', אלא שכל מי שקורא את המשך הפסוק מגלה ששלושת הימים במדבר מסתיימים באירוע חגיגי פחות: "ולֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה".

חג במובנו הרגיל אמנם לא מתרחש במרה, אך מפגש ראשוני עוצמתי של עם ישראל עִם הקב"ה דווקא מתרחש. ביום השלישי מגיעים ישראל למרה ושם לאחר נס המתקת המים הם מקבלים חוק ומשפט. נדמה לי שהחג לה' שאותו מזכירים משה ואהרן בדבריהם הראשונים שולח אותנו לאותו אירוע במרה שבו מקבל עם ישראל עולם של חוק והלכה שהם הביטוי לקשר של האדם עם א־לוהים בתורת ישראל. את הביטוי הזה, שפרעה המגיע מתוך תפיסת העולם המצרית־אלילית איננו מכיר, בוחרים משה ואהרן לתרגם לביטוי: "וְנִזְבְּחָה לה' אֱ־לֹהינוּ". שני הביטויים מבקשים לתאר את עבודת הא־ל שלה נתבע האדם, אלא שהניסוח הראשוני, התואם את תורת ישראל, מדבר על חג שמתברר למפרע שהוא אירוע של קבלת חוק, ואילו הניסוח השני, התואם את תפיסת העולם של פרעה מלך מצרים, מדבר על זבח לא־ל.

אם נכונים דברינו הרי שהשיח בין משה ואהרן לפרעה איננו שיח חירשים. משה ואהרן מבינים היטב שפרעה לא יכול להבין את שפתם ועל כן הם מתרגמים את הבקשה שלהם לשפתו ולתפיסת עולמו.

*

ניתוח זה של הפסוקים מציב לפנינו שאלה גדולה וחשובה: מתי נכון לחפש "תרגום" לעולם הערכים שלנו על מנת להפוך אותו להיות בהיר ונגיש יותר לאוכלוסיות שונות החיות לצידנו ומתי התרגום חוטא לכוונה המקורית, מרדד ומשטיח את העומק והמסר הפנימי של עולם הערכים שלנו? האם אדם המדבר עם ציבור שאיננו מכיר בא־להיות שבטקסט המקראי או להבדיל עם תלמידים צעירים צריך לחשוב איך לתרגם את התוכן שבפיו לשפה קלילה ומובנת או שתרגום זה הופך את העומק שבתוכן לשטוח ובכך מחטיא את הכוונה?

רק לפני כשבוע חל ח' בטבת, שבו על פי המסורת תורגמה התורה ליוונית: יום זה מכיל גם הוא בתוכו את השאלה הגדולה הזו – האם תרגום התורה והנגשתה לעולם היו נס גדול ופתח להבאת הבשורה והחזון של העם היהודי לעולם הגדול או שמא היה זה יום שחור שבו התורה הפכה לפסל מאובן של מילים החסר את העומק והמשמעויות האינסופיות המתחבאות בתוכה?

חנה גודינגר (דרייפוס) היא ראש בית המדרש במדרשת לינדנבאום ומשמשת בתפקיד "רב" בתיכון פלך

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז טבת תשע"ד, 20.12.2013

פורסמה ב-20 בדצמבר 2013, ב-גיליון שמות תשע"ד - 854 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: