הארת החיים כולם | איתמר אלדר

חשיפת המגמה הפנימית של הסוגיה התלמודית היא מטרת מפעלו של מחבר הספר, שראשיתו במדור במוסף זה. לצד הקסם והחשיבה המרעננת שבדרך הלימוד, עליה להיזהר ממוקשים

הדף הקיומי
תובנות לחיים בסוגיות התלמוד
מועד (יומא – חגיגה)
הרב דוב ברקוביץ
מגיד, 2013, 485 עמ'

"במחשכים הושיבני כמתי עולם. אמר רבי ירמיה זה תלמודה של בבל" (סנהדרין כד, א). ר' ירמיה מתאר את תלמודה של בבל כימי חושך. העיסוק האינסופי בעולם המעשה, בפרטיו, בגדריו, חילוקיו ותולדותיו, על פי הראי"ה קוק זצ"ל, הוא פועל יוצא של "שקיעת הרוח וחדלון האפשרות לשוט במרחבים טהורים של אצילות הרוח ומושגי החיים העצמיים בעז טהרתם". אך על פי תפיסתו ההיסטוריוסופית של הרב, אין לך דבר, ובוודאי שלא יצירה רוחנית–תורנית נעלה שכזו, שנעשה לשווא, והיות שאף הוא הינו פרי ובן של כנסת ישראל, גם אם לידה זו באה מתוך קושי ודחיקת הרוח, "גם זה לך בן", וגם לו יהיה תפקיד משמעותי באוצר הרוחני–תרבותי של כנסת ישראל.

במקומות רבים אחרים מתאר הרב את גאולתו השלמה של התלמוד הבבלי בזיווג המחודש של האגדה וההלכה.

לא רק האגדה לבדה תואר מאור הרעיון הבהיר של תורת ארץ ישראל, כי אם גם ההלכה… ולא רק התורה במובנה הלמודי, המצוי בד' אמות של הלכה, כי אם הארת החיים כולם… מעומק התחיה הרוחנית, המוכנת לתורת ארץ ישראל, הגבולים וקירות הברזל שבין ענין לענין, בין מקצע למקצע, ילכו ויקטנו… (אורות התורה, יב, ד).

החיבור שבין הלכה לאגדה, בין המרחבים הטהורים של אצילות הרוח לבין הסעיפים המוגדרים של המעשה, יביא להשפעה הדדית. רעיונות הרוח לא יישארו עוד מרחפים ממעל למציאות, נוגעים לא נוגעים בה, וסובבים אותה ערטילאיים ולעתים אף חסרי ממשות. יש בכוח המעשה כשהוא מחובר אל הרוח להעניק לה כלים, ממשות, ובכך להקנות חיי נצח לרעיון ולדעה. לתת להם בית. מאידך, האגדה תגאל את ההלכה מחשכתה, מהיותה חונקת, סתמית, פרטית ובלתי מקושרת אל הרוח והנשמה.

סכנות הזיווג

המתודה הלימודית השזורה במאמרי הספר "הדף הקיומי" מאת הרב דוב ברקוביץ הינה חלק ממהלך ההולך ומתרחב בלא מעט בתי מדרש ומבקש להאיר את לימוד הגמרא באור מחשבתי–הגותי–קיומי. מהלך זה, כפי שמנתח באופן מדויק הרב ברקוביץ בהקדמתו, איננו פשוט כלל ועיקר.

ראשית, קפיצה מהירה מדי והטיית כובד המשקל בלימוד אל הצד המחשבתי של הסוגיה או לחלופין לצד הרלוונטי־קיומי של הסוגיה עלולות לבנות מגדלים פורחים באוויר שאינם מבוססים על תשתית הסוגיה הלמדנית, ובלשונו של הרב ברקוביץ: "יש להיזהר מפיתיון ה'רלוונטיות', שעלול להקהות את חדות ההיגיון התלמודי ואת מורכבותו של הבירור הנוקב; להחליש את עוצמת ההתמסרות והמחויבות הנדרשת לשם פענוח הסוגיות התלמודיות עד תום" (הקדמה, עמ' 10).

סכנה נוספת היא העמדת האדם, חייו, השקפתו ותחושותיו במרכז ההתרחשות הלימודית, ובכך עלול התהליך הלימודי להיות מוסט מבקשת דבר ה' וההתעלות אל מה שהוא מעבר להתרחשות הקיומית האנושית – אל האדם הסגור בתוך עצמו. נצחיות התורה מתממשת גם במובן היותה משמעותית ורלוונטית בכל דור ובכל מצב, אך מאידך גם בהיותה מעל ומעבר לכל הלך רוח תרבותי, שעל אף שהינו משמעותי ככל שיהיה, בר חלוף הוא.

גם על כך נותן הרב ברקוביץ את דעתו ונשען על תפיסה עמוקה ומשוכללת של הרב שג"ר: "הרב שג"ר מציע עמדה חלופית, 'חסידית' יותר, שבה הקדושה חייבת לבוא יחד עם הענווה, מסירות הנפש וביטול האני במפגש אישי עם הקדוש ברוך הוא, ואלה מתרחשים בלימוד רק אם הלומד מוזמן למפגש מתוך כל חיוניות קיומו" (הקדמה, עמ' 14).

סכנה שלישית בשיטת לימוד זו נוגעת לעיסוק ברובד ההשקפתי–קיומי–אקטואלי כשלעצמו. הריחוף בעולם הרוח יכול לחטוא בספקולטיביות יתר, ואז הוא כבר עובר אל הדרשנות החסידית, שיש לה מקום מצד עצמה אך לא בהאי עסקינן. על כך כותב הרב ברקוביץ בהקדמתו: "גם במאמץ שלי להפיק יסודות בדעת האדם ובתודעה של תרבות יוצרת מסוגיות שעליהן כתבתי פעלתי מתוך היצמדות להנחות יסוד ולשיטות מקובלות של עיון ודקדוק בלשון חכמי התלמוד" (הקדמה, עמ' 31).

הסתייגות רביעית ואחרונה ביחס לשיטת לימוד זו, שגם אליה מתייחס הרב ברקוביץ, נוגעת להלבשת תפיסת עולם אקטואלית בת המאה העשרים ואחת על דמויות בנות אלפיים שנה. האמנם הניסיון לפענח את מעמד האישה, הזוגיות, המוסר וכדומה של התנאים והאמוראים על פי אמות המידה שלנו הוא נכון ולגיטימי?

על כך משיב הרב ברקוביץ, ושוב תוך הישענות על דברי הרב שג"ר, כי על פי הגישה הפוסט מודרנית מונח ספק גדול על עצם יכולתו של האדם לפענח את זולתו, קל וחומר זולתו הרחוק ממנו אלפיים שנה. האם גם בדרכי המחקר האובייקטיביות כביכול אין הנחות יסוד שנקבעו על רקע נורמות מקודשות בתרבות מסוימת? מתוך כך, אל לנו להימנע מלנסות לטפל בסוגיות של תוכן ומהות, תוך מודעות למגבלות של ניסיון זה.

נראה אם כן שהרב ברקוביץ ניגש למלאכתו – חשיפת המגמה הפנימית של הסוגיה התלמודית – בזהירות ובמודעות רבה למוקשים החבויים למהלך בדרך זו.

"דילוג" הנוגע בצדדים הפנימיים העמוקים של הסוגיה. לימוד הדף היומי  צילום: יוסי זליגר

"דילוג" הנוגע בצדדים הפנימיים העמוקים של הסוגיה. לימוד הדף היומי
צילום: יוסי זליגר

מהו בית?

בפרק השני של הספר מתייחס הרב ברקוביץ למשנה הראשונה של מסכת יומא העוסקת בהפרשת הכהן הגדול מביתו שבעה ימים קודם יום הכיפורים, ולהערתו של ר' יהודה שיש להתקין לכהן הגדול אישה אחרת, שמא תמות אשתו ולא יתקיים "וכפר בעדו ובעד ביתו", וביתו היא אשתו.

המחבר עומד על כך שבדף י' של המסכת ישנה "סטייה" די שכיחה בגמרא, העוסקת בדין מזוזה לאור השאלה האם בלשכת פרהדרין שאליה מופרש הכהן הגדול צריך לקבוע מזוזה או לא. המחבר מבקש לטעון כי גם הדיון במזוזה נוגע להגדרת המושג בית, ומשמעותו מתוך הקשר זה: מבנה פיזי – חלל מגורים. במובן זה, משיק הדיון במזוזה לדרשת ר' יהודה מהמשנה הקובעת כי ביתו של הכהן הגדול הוא אשתו, ועל כן כדי שיהיה לכהן "בית" בשעת הכפרה כדי שיוכל לקיים "וכפר בעדו ובעד ביתו", חייבת להיות לו אישה בשעה זו. בהקשר להלכה זו, ממילא, ביתו של האדם הינו "המרחב האישי", הקשור "בעצם אישיותו, בצרכיו היסודיים ביותר לאינטימיות ולהמשכיות" (עמ' 10). בצעד הבא מבקש המחבר לזהות את שתי הפרשנויות ל"בית" כבר במשנה עצמה.

בהמשך מרחיב המחבר בדבר המתח שבין החובה של הכהן הגדול מצד אחד לפרוש מביתו במובן של החלל הגיאוגרפי לבין החובה לקיים את "אשתו", כלומר ביתו במובן האישי–אינטימי. ממילא שאלה זו פותחת בירור, שאותו מזהה המחבר בהמשך הגמרא, על היחס שבין בית ה' לביתו של האדם בכלל והכהן הגדול בפרט.

בפרק השלושים ושבע עוסק המחבר בתחילתה של מסכת חגיגה ובמצוות ראייה – עליה לרגל. הוא מביא את מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש האם מדובר ב"ראיית פנים בעזרה", כדעת ר' יוחנן, או ב"ראיית פנים בקרבן", כדעת ריש לקיש. המחבר עומד על כך שר' יוחנן מכוון למפגש הבלתי אמצעי בין אדם לשכינה, בעוד ריש לקיש מדגיש את חובת ההכנעה בבוא העולה לרגל למקדש – בקרבן.

בהמשך, יוצר המחבר זיקה בין החילוק הנ"ל לבין הרגל והעין, כאיברים המהווים פרמטר לחובה או פטור מן המצווה. החיגר והסומא פטורים ממצוות עלייה לרגל. "הרגל מדגישה את השאיפה והמאמץ, את הדרך העולה; העין הרואה מדגישה את המפגש הבלתי אמצעי, בבחינת פנים אל פנים" (עמ' 355).

אין ספק שבשתי דוגמאות אלו, כמו ברבות אחרות בספר זה, נפתח פתח מסקרן ומרענן להתבוננות מעמיקה יותר, רלוונטית יותר וקיומית יותר בלימוד הגמרא.

מתנה ללומדים

הספר הוא פרי עבודה מאומצת של שנים רבות, שתועדה במוסף זה עצמו, במדור הדף היומי. לכך ישנן שתי השלכות מרכזיות. האחת נוגעת לקצב הכתיבה – הצורך לייצר בכל שבוע התייחסות לסוגיה ספציפית או סוגיית רוחב מתוך שבעה דפים (!). והשנייה להיקף המאמר – צמצום הרעיונות למעט יותר מאלף מילים. ראשית אעיר שהמחבר ראוי להערכה רבה על יכולת זו הן בממד הקצב והן בממד הצמצום. אולם לעניות דעתי יש לכך גם מחיר.

ככלל, הרב דוב ברקוביץ עומד באתגר שהציב לעצמו בהקדמה לספר שלא ליפול (או לפחות בדרך כלל לא ליפול) לפחי היוקשים שיש בדרך לימוד זו. אולם מקריאת ספר זה, בעיקר בשל האילוץ והסד הבלתי אפשרי שהמחבר נתון בו, ייתכן שקשה יהיה לשכנע בכך את הרבים.

ראשית, אין במאמרי ספר זה עיון תלמודי מקיף ויסודי לסוגיה הנלמדת: דרשות הפסוקים, מדרשי ההלכה, המשניות, הסוגיות השונות, מחלוקות ראשונים וכו'. שנית, פעמים רבות ישנו דילוג על שלבי ההתפתחות מן המחלוקת ההלכתית ועד למשמעות הרוחנית–קיומית שלה. חסר תיאור של סולם מדורג המראה את ההתפתחות של הרעיון המחשבתי. שלישית, גם הרעיון המחשבתי עצמו הוא בעיקר פתיחת שער ואיננו מתפתח לבירור ולדיוק רוחני מלא.

בטוחני שאין זאת אלא בשל האילוץ של הקצב וההיקף, וייתכן שאף לכתחילה לא זו מטרת הספר. אולם צריך לומר שבשונה מקורא שבוי ומאמין לכתחילה בדרך הלימוד כמוני, הספקן המבקש להשתכנע ולראות שאכן היא איננה כושלת בכל מה שהמחבר עצמו בהקדמתו מזהיר מפניו, עלול שלא להשתכנע בפורמט זה.

מאידך גיסא, צריך לומר שככל הנראה לא את הקורא הספקן שם המחבר לנגד עיניו בכתיבת המאמרים כי אם את לומדי הדף היומי כשמו – הדף הקיומי. לימוד הדף היומי עצמו הינו סוג של "דילוג" בבחינת "ודילוגו עליי אהבה". בדרך כלל אין בו עיון והשתהות יתרה בסוגיה הנלמדת, והוא בבחינת "מרפרף", "נוגע לא נוגע". להעניק ל"מדלג" כזה "דילוג" הנוגע בצדדים הפנימיים העמוקים של הסוגיה, הרי זו מתנה גדולה, וזו ברכתו העיקרית של הספר.

עבור אלו המבקשים יותר, אני תקווה שהספר יהיה בבחינת "פיתיון" שיביאם להיפתח אל הדרך ולהעמיק בה, בשביל לקיים את חזונו של הרב קוק: להסיר את קירות הברזל שבין עניין לעניין ומקצוע למקצוע.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז טבת תשע"ד, 20.12.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 בדצמבר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון שמות תשע"ד - 854, יהדות ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. לא קראתי את הספר, אך עקבתי אחר הדף היומי במוסף זה. היה מאיר עיניים ונפש.
    הזכרת את הרבנים קוק ושג"ר, אך שכחת עוד הוגה שמן הסתם השפיע על הרב דב ברקוביץ. הרב אליעזר ברקוביץ, אביו, היה מההוגים הבולטים שטענו והציגו את הערכים והמוסר שיש בבסיס ההלכה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: