אגדות – גרסת האסלאם | נַחֵם אילן

חווה הודרה מתפילת יום שישי, המן ואהרן שרי פרעה ואיזבל חזרה בתשובה מוסלמית. ספר קדמון מאפשר השוואה מעניינת בין המדרש המוסלמי ליהודי

583-58bסיפורי הנביאים

מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִי

מערבית, הקדמה, הערות ומפתח: אביבה שוסמן

אוניברסיטת תל־אביב, תשע"ג, 439 עמ'

 בהזדמנויות מגוונות נידונה הפריחה הספרותית שהתרחשה בקרב המוסלמים מהמאה השמינית, ובייחוד מהמאה התשיעית עד המאה השלוש עשרה, וכן השפעתה על מיטב היצירה היהודית בחכמת הלשון, בפרשנות המקרא, בגיבוש ההלכה ובעיון המופשט בה, ביצירה ההגותית ובהיבטים שונים של הפיוט, שראשיתו עוד קודם להופעת האסלאם. כל אלה הם עיונים חשובים ונחוצים להבנת ההתפתחות העצומה של התרבות היהודית בימי הביניים והיווצרות יצירות מופת בתחומי הדעת שמניתי, בייחוד מפני שברוב התקופה חיו כתשעים וחמישה אחוזים (כן, 95%!) מן העם היהודי תחת שלטון האסלאם. חלק נכבד מהיצירות הללו נחשבות מופת עד היום, ובדין.

בה בעת יש לזכור כי ספרות עילית היא רק חלק מהיצירה התרבותית, חשובה ככל שתהיה, ואין בכוחה לאתגר את הציבור כולו ולא להתמודד עם כל צרכיו. חוליה חיונית בתיווך התרבותי בין העילית האינטלקטואלית, שלעתים הייתה גם המנהיגה, לבין המוני העם, היא הספרות העממית. "סיפורי הנביאים" הוא שם של סוגה ספרותית אשר פרחה במזרח המוסלמי מהמאה התשיעית עד המאה האחת עשרה, היינו בשנות הפריחה והשיא של התרבות המוסלמית. "הסוגה עוסקת בעיקר בבריאת העולם והאדם ובבני ישראל ונביאיהם, בדומה למקרא ולאגדות חז"ל, ומעט גם בישוע ובאבות הנצרות, בדומה לברית החדשה ולחיבורי אבות הכנסייה" (עמ' 9). "סיפורי הנביאים" הוא גם שמו של חיבור קונקרטי באותה סוגה, מאת מוחמד בן עבד אללה אלכִּסַאאִי, דמות עלומה מהמאה התשיעית או האחת עשרה (ראו עמ' 20 הערה 22).

ד"ר אביבה שוסמן השלימה לפני יותר משלושים שנה (1981) עבודת דוקטור מלומדת ופורצת דרך על החיבור הזה בהנחיית פרופ' חוה לצרוס־יפה המנוחה (1930–1998), מגדולי חוקרי תרבות האסלאם בדורנו וכלת פרס ישראל (תשנ"ג). אחד ההיבטים המרתקים שליבנה היה הרקע היהודי של חלק מ"סיפורי הנביאים" (ראו מאמרה "מקורו היהודי ומגמתו של סיפור ביקורי אברהם אצל ישמעאל", תרביץ מט [תש"ם], עמ' 325–345). הספר שלפנינו הוא אחד הפֵּרות הבשלים של מחקרה. אומַר משהו על טיב הספר ואעיר על כמה עניינים בו.

עשיתני לקוית שכל

זהו תרגום מופתי לטקסט המציב אתגרים נכבדים בפני המתרגם, בייחוד מפני שרבו בו ביטויים וצירופי לשון הנטועים עמוק בתרבות האסלאם. שוסמן העמידה תרגום רהוט ומוקפד בעברית גבוהה, נהירה וקולחת. הספר נפתח ב"הקדמת המחברת" (עמ' 9–29), ובו רקע מועיל להבנת מקום החיבור במכלול היצירה המוסלמית. במקומות רבים הוסיפה שוסמן הערות לתרגומה, ורובן קצרות, מבארות מונחים חיוניים ומפנות לספרות המחקר. בסוף הספר יש רשימה ביבליוגרפית עשירה ומפתח משוכלל ומועיל.

אפשר ללמוד ממנו כי אברהם נזכר ב"סיפורי הנביאים" של כִּסַאאִי יותר ממשה, הגר באה בשני מקומות וקטורה באחד בלבד, לעומת ישמעאל הנזכר עשרות פעמים, ולצד דמויות מוכרות יותר ופחות נזכרו בספר או נדונו בהערות גם מושגים ותופעות כגאולת דם, כוזרים (!), כישוף/כשפים/מכשף, דרשות ומדרשים, מלאכים לסוגיהם, למשימותיהם ולשמותם, עברית, קברים למיניהם, ואלה הם מעט מהרבה.

בדומה למדרש היהודי גם המדרש המוסלמי הוא א־היסטורי ואנכרוניסטי, שהרי לא בא לתעד היסטוריה אלא לעצב תודעה ולחנך ציבור רחב ומגוון. ממילא אין להתפלא שהעולם מתואר כמוסלמי מראשיתו, ושדמויות המופת בעיני המחבר מימשו באורחות חייהן את האסלאם ומצוותיו, ממש כפי שבמדרש היהודי הקדום מתוארים האבות וצאצאיהם כמי שקיימו מצוות, ואפילו תרי"ג, מניין המופיע לראשונה רק אצל ר' שמלאי האמורא בשלהי מסכת מכות בתלמוד הבבלי.

ישמעאל נזכר ביצירה המוסלמית עשרות פעמים.  הגר וישמעאל במדבר, פרנסואה ג'וזף נאבז, 1820

ישמעאל נזכר ביצירה המוסלמית עשרות פעמים.
הגר וישמעאל במדבר, פרנסואה ג'וזף נאבז, 1820

הקובץ העשיר שלפנינו יכול לשמש תשתית מועילה למחקר משווה בין המדרש היהודי והמוסלמי למי שאין הערבית שגורה בפיו. הנה דוגמה לטקסט היכול לפרנס מחקר חשוב על היחס אל האישה בשתי התרבויות, ועל ערכיהן המכוננים. בעת הגירוש מגן עדן אמר האל לחווה: "'צאי עתה מגן עדן מודחת לנצח, וכבר עשיתיך לקוית שכל ודת ונחותה לעדות ולירושה, הפכפכת מזג ולטושת עין. אסירה תהיי כל ימי חייך, ומונע אני ממך את הטובים שבדברים: התפילה ביום שישי, ההתכנסות בחברותא וברכת השלום. גוזר אני עלייך טומאה, שהיא אורח הנשים, ועצב ההיריון וצירי הלידה, כי לא תלדי עד שתטעמי עם זאת את טעם המוות'. ואכן, [הנשים] עצובות הן, בוכיות ומעוטות אורך רוח יותר [מגברים], ואלוהים לא שת [שום אישה] מהן לא לנביאה ולא לשופטת" (עמ' 85). ובהמשך: "אז ביקשה חוה לאמור: 'אלוהיי, בראתני מצלע עקומה ועשיתני לקוית שכל ונחותה לעדות ולירושה; הכיתני בטומאה ומנעתני מבוא בקהל, ועוד כיוצא באלה, כגון היריון וצירי לידה. אבקשך אפוא, ריבוני, לתת לי כאשר נתת להם'. אמר לה: 'מעניק אני לך חיים, רחמים ורעות, ורושם לזכותך – בעת ההיטהרות מאורח הנשים ומהלידה – גמול אשר לו יכול לראותו [עתה], כי אז רווית נחת. ואם תמות אישה בלידתה, אאספנה אל קהל הנופלים במלחמת מצווה'" (עמ' 95).

קורא כתב מחוק

החברה הערבית שלפני האסלאם הייתה אוראלית מובהקת, היינו חברה המנחילה את מורשתה באמצעות ההבעה על פה. תוך פחות ממאתיים שנה ספג האסלאם מהתרבויות שכבש את המרכיב הליטרלי, הספרותי, הפנימוֹ ואימצוֹ בהתלהבות רבה. התרבות המוסלמית נעשתה מהמאה התשיעית ואילך (ניצנים בקעו כבר במחצית השנייה של המאה השמינית) תרבות ליטרלית מובהקת. התהליך העמוק הזה השפיע גם על היהודים במרחב המוסלמי, ובמחצית הראשונה של המאה העשירית חולל רב סעדיה גאון (רס"ג) את מהפכת הספר בתרבות היהודית.

מאלף להיווכח עד כמה חדרה תרבות הספר אל תודעת כִּסַאאִי, והיא מהדהדת בהרבה מקומות בלתי צפויים. הנה כמה דוגמאות. אחרי גירושו מגן עדן הוטלה על אדם שליחות לעולם. בהקשר זה סיפר כַּעְבּ אלְאַחְבַּאר (מלומד יהודי ידוע שהתאסלם בימי מוחמד. ייתכן ששמו היהודי היה עקיבא): "אחר זאת הוריד אלוהים לאדם עשרים ושניים גווילים, בלילה הראשון לחודש רמצ'אן, ובהם פרשות שמילותיהן מקוטעות ואין אות אחת בהן נקשרת אל רעותה. זהו הספר הראשון שהוריד אלוהים יתעלה לאדם, והוא באלף שפות, ובו מצוות, מנהגים, חוקים, הבטחות [לשכר], אזהרות [מפני עונש] וסיפורי העולם הזה. […] אחרי כן ציווהו אלוהים לכתוב זאת בקולמוס" (עמ' 119).

המרכיב הליטרלי נכח גם בדורות הבאים: "ואלוהים הוריד לשת חמישים גווילים, היו [הוא וילדיו] קוראים בהם ונוהגים לפיהם בלא איבה, בלא שנאה, בלא קנאה ובלא שחיתות ביניהם" (עמ' 136). בעת מכירת יוסף נכתב מסמך ובו סוכם ש"שום צד לא יחזור בו מן העסקה" (עמ' 226). באחד המפגשים בין יוסף לאחיו, טרם שהתוודע אליהם, שאלם: '"היש ביניכם מי שיודע קרוא וכתוב?". אמרו: "כולנו יודעים קרוא וכתוב, ואָחִינו זה, ראובן, קורא אף כתב יד שנמחק" (עמ' 238).

ראשון הפרעונים היה סַנְגַ'אבּ, "הוא כיבד את בני ישראל יען כי עבדו את אלוהים בסתר ובגלוי וקראו בגווילי תורתם בפומבי" (עמ' 264). גבריאל ירד לבשר לפרעה מה עונשו בדרך מתוחכמת, המזכירה את משל כבשת הרש, ובין השאר אמר לו "'כתוב לי זאת בידך'. נתן לו דף כתוב על כך" (עמ' 287). קורח הטיח במשה "במה עדיף אתה עליי, משה? הרי גם אני קורא בתורה כמוך" (עמ' 301).

הבחירה בשלמה שונה מהמתואר במקרא. בין השאר הביא כִּסַאאִי כי כשהיה בן שתים עשרה הלבישוֹ דוד "את לבוש הנביאים מצמר לבן", העמידוֹ לדרוש, והנער "קרא באוזניהם מספר אדם ומגווילי שת, חנוך, אברהם ומשה" (עמ' 351). תחילת המגעים בין שלמה למלכת שבא, שידעה היטב קרוא וכתוב (עמ' 374), הייתה באמצעות חילופי מכתבים (עמ' 372). המעמד המכונן של הקריאה והכתיבה מעוצב בביטוי ספרותי נהדר בדרשה על אותיות הא"ב שדרש ישוע בפני מורו (עמ' 392–393).

נמרוד ואדיפוס

אין זה המקום לעיונים ספרותיים מפורטים, ולכן אומַר בקצרה שקריאה משווה שיטתית בין סיפורי המקרא לאלה של כִּסַאאִי מלמדת על מגמת פישוט ברורה אצל האחרון, וחלק נכבד מהתחכום שבסיפור המקראי אבד אצלו. דוגמאות חזקות יש באופן שבו הביא את סיפורי העקדה, את מעשה המרמה של רבקה ויעקב, את סיפורי יוסף ואחיו ואת מעשה איוב.

מ"סיפורי הנביאים" של כִּסַאאִי משתמעות תפיסות ותובנות מאלפות: בני חם הם תוצאה של גילוי עריות (עמ' 162), נמרוד הוא בבואה של אדיפוס, שהרי "נלחם בכנען, הביסו, התיז את ראשו בלא שידע כי הוא אביו" (עמ' 185), המן היה משרי פרעה (עמ' 270 ועוד) וכמוהו אהרן (עמ' 280). ראשיתה של איזבל בחטא וסופה בתשובה, כמובן כמוסלמית, שהצטרפה לאליהו בשליחותו "והייתה מן הנשים ישרות הדרך" (עמ' 323). הכינוי "ישרות הדרך" הוא מחמאה גדולה, שכן מלכתחילה שימש תואר לארבעת הח'ליפים הראשונים (אלרַּאשִדוּן). הארון שגלה לפלשת "הונח בתוך בית כנסת" במצוות גוליית (עמ' 328)!

אביבה שוסמן הוציאה אפוא מתחת ידיה תרגום נהדר לחיבור חשוב, הפותח צוהר בפני קוראי העברית שאינם בקיאים בערבית. "סיפורי הנביאים" של כִּסַאאִי הוא חיבור עשיר ומרתק, המלמד לא רק על עולמו ועל עולמם של קוראיו המשוערים, אלא מזמן כלי מועיל ופרספקטיבה ייחודית לכל המבקש להתחקות על יחסי הגומלין המורכבים והמרתקים בין היהדות לאסלאם בימי הביניים. שוסמן הראתה בהערותיה בחריפות רבה ומתוך למדנות שמדובר בהשפעות דו כיווניות.

בעידן שבו השיקול הכלכלי הוא מכריע במקרים רבים, רבים מדי, ראויות אוניברסיטת תל־אביב והוצאת הספרים שלה להערכה ולהכרת טובה על שהפיקו את הספר במהדורה נאה ואיכותית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז טבת תשע"ד, 20.12.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 בדצמבר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון שמות תשע"ד - 854, עיון ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. מן הידועות שמי שכתב את הקוראן היה יהודי שהתבקש ע"י מוחמד לתרגם עבורו את התורה כדי שיוכל להקים דת חדשה. אותו יהודי חכם תרגם את התורה בצורה מגוחכת וכל מי שמכיר את התורה יבחין שאלו אוסף של שטויות והבלים וזאת בכדי למנוע מיהודים לחשוב שיש איזו אמת במוחמד ובקוראן.

  2. מכיוון שאתה אומר "מי שכתב את הקוראן היה יהודי שהתבקש ע"י מוחמד לתרגם עבורו את התורה" אז בבקשה ממך להסביר את שמו של היהודי הזה ואיפה הוא חי ואיזה פסוקים הוא כתב ,ומי היה עד לזה ואפילו עצם הטענה איפה המקור שלה ……?!!!!!!
    מוחמד נביא אמת ואחרון הנביאים זו האמת זו הברור שהוא אחרון הנביאים כי הנבואות שלו התגשמו בצורה ברורה לעיין תבדוק בפיסבוק האסלאם האמיתי

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: