אבן שואבת לחסד | אביבית לוי

עובדת סוציאלית ופסיכולוגית, אשת עסקים ומנהלת כוח אדם והשמה, מפיקת אירועים וגזברית. קווים לדמותה הייחודית של סבתי, הרבנית ברכה קאפח, במלאת שלושים לפטירתה

כמה מילים נשפכו על המושג “צדק חברתי“ ו“מחאה חברתית“, והנה לפני כחודש הלכה מאיתנו סבתי, הרבנית ברכה קאפח ז“ל, מופת של חסד, שמפעל הצדקה שהקימה היה מהפכה חברתית בחייהם של אלפים רבים שהמילים “צדק חברתי“ אולי מדברות עליהם אבל לא הגיעו אליהם. הם לא שמעו עליהן ואין להם מושג מי ומה הן, אבל את הרבנית ברכה קאפח הם הכירו באופן אישי והיא הפכה את חייהם לאחרים. בפשטות, בצניעות, בשמחה, בחריצות ללא־גבולות ובאהבה גדולה הניעה את מפעלה הכביר למען החברה בהתמדה ולאורך שנים רבות. סבתא הייתה אשת מעשה בכל רמ“ח איבריה והחסד היה ה“עבודה שלה“ – כך כינתה את מפעלה, שעליו קיבלה את פרס ישראל.

תתפרי אותה שוב

הרבנית קאפח נולדה בעיר צנעא שבתימן בשנת 1921 לאביה יוסף צדוק ולאמה נעמי. אביה עסק במסחר והמשפחה בת אחת עשרה הנפשות חיה ברווחה כלכלית. עם זאת חונכו הבנות שלא לשבת בטל, אלא תמיד לעסוק במלאכה או בעבודה. סבתא מספרת כי אביהן נהג לומר: "אם יש לך זמן פנוי, תפרמי את השמלה שלך ותתפרי אותה שוב". היא מעידה על עצמה שהייתה תוססת ואהבה כבר אז לארגן פעילויות חברתיות ו"חאפלות". החינוך לעשייה בשילוב תכונות אופייה וכישוריה הצטרפו גם לנסיבות חיים מיוחדות שהובילו אותה בדרכה המופלאה.

בגיל 11 נישאה לבן־דודה יוסף קאפח, לימים רב ותלמיד חכם ששמו נישא בפי כול הן בעולם התורני והן בעולם האקדמי, ואף זכה בפרס ישראל על תרומתו. יוסף הצעיר היה יתום מאב עוד בטרם הוציא את שנתו הראשונה. מאמו התייתם לפני שמלאו לו שש שנים, ומאז איימה עליו "גזרת היתומים" שחייבה כל יתום להתאסלם. הוא גדל והתחנך בבית סבו מארי יחיא קאפח, שהיה מגדולי רבני תימן בדורות האחרונים ומכובד היה גם בקרב שליטי תימן. כל עוד היה סבו בחיים העלימו עין השלטונות מיתמותו, אולם כשנפטר הסב ויוסף היה בגיל בר־מצווה לערך, הנישואין היו המוצא להצילו מן הגזרה.

בנם הבכור, דוד, נולד כשהייתה ברכה כבת 16 בלבד. בתימן נולדו גם הבת נעמי והבן יחיא, וזה נפטר בגיל שלוש, בעת מסעה של משפחת קאפח הצעירה לארץ ישראל בשנת 1943. תחילה הגיעו לעיר תל־אביב, שם נולד בשנת 1945 הבן אריה, ה"צבר" של המשפחה. רק לקראת סוף שנת 1946 העתיקה המשפחה את מקום מושבה לעיר ירושלים, שם למד הרב קאפח באותה שנה בישיבת "מרכז הרב" ובה אף התגוררו בני משפחתה של הרבנית ואמה נעמי. הם קבעו את מושבם בשכונת נחלאות ובה התגוררו מאז ועד פטירתם.

בשכונת נחלת אחים הקימה את בית המלאכה שלה, שהתמחה בעבודות רקמה אמנותית תימנית. את מלאכת הרקמה למדה בתימן והייתה זריזה, דייקנית ובעלת כושר המצאה. את מיומנות התפירה רכשה בעצמה: הייתה פורמת בגד, משרטטת את צורתו על עיתון, גוזרת את הבד ואחר תופרת. את הבגדים שתפרה עיטרו דוגמאות הרקמה הייחודיות שלה. היא החלה לעבוד עם תופרת אחת בביתה ועד מהרה העסק התפתח והעסיק למעלה מחמישים רוקמות. בלילות נהגה הרבנית לשרטט את הדוגמאות על גבי עיתונים ובבוקר הייתה מחלקת אותן לרוקמות. עבודותיה קנו לה שם אף מעבר לגבולות הארץ, והיא החלה לקבל הזמנות להציג תערוכות של לבוש מסורתי במקומות רבים בארץ ובעולם.

החסד היה העבודה שלה. הרבנית ברכה קאפח  צילום: מרים צחי

החסד היה העבודה שלה. הרבנית ברכה קאפח
צילום: מרים צחי

24 שעות ביממה

למרות שעיסוק זה הביא לה פרנסה בשפע, סיפוק יצירתי ואף שם טוב, היא החליטה לסגור את בית המלאכה המשגשג לטובת פעילות צדקה בהתנדבות אבל "במשרה מלאה". זר אולי לא יבין זאת, אבל סבתא קודם כול אהבה אנשים – פשוטו כמשמעו. היא הייתה אישיות חברתית מטבעה גם לפני שהפכה את פעילות הצדקה לדרך חייה באופן טוטאלי ומתמסר. כשסבא, אז צעיר שקיבל תעודת כושר לדיינות, קיבל הצעה למשרת דיין בעיר צפת, הוא שמח להצעה, כי ידע שאין שם ציבור של תימנים ולכן לא יצטרך לעסוק בצורכי ציבור ויהיה פנוי לעבודתו התורנית. אולם סבתא "הטילה וטו" על ההצעה בדיוק מאותה הסיבה – החיים בבידוד חברתי לא היו מתאימים לאופייה. בעזרה לנזקקים מצאה סיפוק שכמותו לא היה לה בפעילות אחרת. היא ראתה בכך זכות והתפללה לריבונו של עולם שימשיך ויזכה אותה בעבודה זו.

באהבת הזולת שבה וביכולת להבין ולהקשיב הצליחה לחדור ללבו של כל אדם ואף למצוא את הדרך להחזיר נוער עבריין למוטב. אנשים קיבלו ממנה תוכחה וביקורת כי ידעו שבאה מאהבה ומרצון להיטיב עמם. הם ידעו שהיא שם עבורם עשרים וארבע שעות ביממה ולא "סוגרת את המשרד" אף פעם. היא הייתה עובדת סוציאלית, פסיכולוגית, אשת עסקים, יזמית, מנהלת לוגיסטית, מנהלת כוח אדם והשמה, מפיקת אירועים, גזברית ועוד עשרות תפקידים. למרות שלא הייתה לה השכלה פורמלית באף אחד מהתחומים, את כולם ביצעה בצורה מעוררת השתאות.

היא הייתה אבן שואבת לחסד. כל מי שנקלע לסביבתה נדבק בפעילות שלה. נשים רבות מאלה שבאו להיעזר על־ידה מצאו את עצמן שותפות למפעלה והפכו מנתמכות לתומכות. עבורנו כולן היו "החברות של סבתא". הן היו שותפות בשמחות המשפחתיות וחלק בלתי נפרד מביתה של סבתא. אי אפשר היה לסרב לה ומעולם לא היה איש שהתחרט על כך שנענה לה.

גם שיעורי תורה ופרשת שבוע נתנה באופן קבוע. על אף שבתימן לא לימדו נשים לקרוא ולכתוב, אביה דאג ללמד את בנותיו ברכות, תפילות ודרך ארץ. כשהגיעו לארץ בני הזוג קאפח, ומצאו מציאות שונה לחלוטין ממה שהכירו, החליטה הרבנית שלא טוב שרק הרב ילמד, כפי שניסחה בלשונה המיוחדת: "הכיס שלו מלא והכיס שלי נשאר ריק". בחריצות ובנחישות למדה את מלאכת הקריאה והכתיבה, ומאז בהתמדה קראה תנ"ך, מפרשים ואף מספריו של סבא, וה"כיס שלה" גדל והלך והתמלא. היא שיתפה את קהל חברותיה־תלמידותיה במה שלמדה בחדווה ובהתפעלות של מי שמגלה עולמות כאילו לראשונה, והתלהבותה הייתה מדבקת.

הייתה לה אמונה בלתי מעורערת, והתפילות שלה היו שיחות נפש אישיות וקרובות עם הקדוש ברוך הוא. פעמים רבות התבדחנו על כך שיש לה "קו טלפון ישיר" לריבונו של עולם, והוא נענה למה שהיא מבקשת ממנו. פעם שאל אותה אבי כיצד אינה חוששת להתחייב לספקי מזון בסכומי כסף גדולים כל כך עבור מפעל "קמחא דפסחא" שייסדה. בביטחון גמור ענתה לו כי הקב"ה יודע שאינה עושה זאת למען עצמה והוא ישלח לה את הכסף להחזיר את החוב. לא עברו רגעים אחדים והנה דופק בדלת נדבן שרוצה לתת תרומה נכבדה. כשהלך הנדבן אמרה סבתי לאבי: "אתה רואה, ה' שלח לי".

ללכת עם הטיפות

הרבנית ברכה קאפח אמנם הייתה מוסד בפני עצמו, אבל לא הייתה אישה של נאומים רשמיים. מעולם לא הרגישה בנוח בכך. היא הייתה חברה של מילים כמו שהייתה חברה של אנשים, ואהבה לדבר באופן טבעי ואמיתי "בגובה העיניים" ולא בצורה רשמית. קרה שהייתה צריכה לשאת דברים לרגל קבלת פרס כלשהו, וביקשה מבני המשפחה שיכתבו עבורה נאום רשמי שיהלום את המעמד. אולם לאחר הנאום הצטערה על־כך וחשה שקריאה מן הדף של מילים שנכתבו בידי אחר אינה מתאימה לטבעה, ומאז לא הכינה עוד נאומים.

כשנתבקשה לומר כמה מילים בטקס או באירוע אמרה את הדברים שיצאו מלבה באותו הרגע, ושפתיה הפיקו פנינים קולעות. פעם נשאלה בראיון כיצד רואה הרב את פעילותה הענפה שבעקבותיה היא נעדרת פעמים רבות מן הבית. היא ענתה בפשטות: תראה, הרב כותב הרבה ספרים ואני רק עושה מה שכתוב בספרים.

סבא, הרב יוסף קאפח, ייעץ בצוואתו לבניו: "ללכת בין הטיפות ולא להירטב". זו הייתה דרכו מאז ומתמיד. אולם דרכה של סבתא הייתה אחרת. נדמה לי שסבתא הייתה מייעצת לנו לא לפחד ללכת עם הטיפות גם אם נירטב. כך היא נהגה בעצמה, ו"עם ישראל" על כל גווניו היה בן בית אצלה. לפי סבתא, "הירטבות" עם "כל־עם ישראל" יכולה רק לגרום לנו להיות יותר נקיים.

 ——————-

אביבית לוי

זיכרון לברכה

לסבתא ז“ל

כְּשֶׁבִּרְכָתֵךְ מִסְתַּיֶּמֶת

מְהַבְהֲבוֹת בִּי עֵינַיִם שֶׁל שַׁבָּת

וְזִכְרוֹן הַמִּלִּים:

“יִגְ‘בֵּר גַלְבֵּק, יַא בִּנְתִי“ (*),

מַעֲלֶה לְחִישַׁת אָמֵן

יְתוֹמָה עַל שְׂפָתַי

הֵן לִבִּי כֹהֵן עַל דוּכָנֵךְ

כָּאן בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה

לֹא יָעֵז לְהַפֵר מִצְוַתֵךְ,

יִתְגַּבֵּר וְיֵלֵךְ,

אִם כְּאָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר

או כְּהולֵךְ שְׁבִי אַחֲרַיִךְ

כָּךְ או כָּךְ לֹא יַעֲשֶׂה

תְּפִלַּתֵךְ מֵאֶמֶשׁ

בְּרָכָה לְבַטָּלָה.


(*) יחזק לבך, בתי.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ז טבת תשע"ד, 20.12.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 בדצמבר 2013, ב-גיליון שמות תשע"ד - 854 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: