קדיש | אברהם בנמלך

סיפור

מאז עברו השוטרים בין בתי העיירה והביאו ליהודים את פקודת הגירוש עלה בדעתו של הצדיק רב אייזיק שאם אמנם נגזר דינו למיתה עליו לקדש שם שמים ברבים. דורות של יהודים קידשו את השם במותם. למות על קידוש השם אינו עניין של מה בכך, ולא כל אדם זוכה למיתה שכזאת. רבים מתים ומותם אינו עושה רושם כלל. כשם שחיו ללא תוחלת ותכלית, כך גם נסתלקו מן העולם. ואולם קידוש השם במיתה הוא מעשה שבוקע את כל הרקיעים ומזעזע את כל היקום. אפילו מלאכי השרת אינם יכולים לקדש את השם. עכשיו יוכל לקיים את המצווה הקדושה של "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

*

במוצאי אותה שבת ראשונה בחודש תמוז תש"ד לבש הצדיק בגדי לבן. אשתו סייעה לו להוציא מארון הבגדים את מלבושי יום הכיפורים שלו: את הקיטל הלבן שלבש גם בליל הסדר ובתפילות ראש השנה, וביום הושענא רבה. את גרבי הצמר הלבנים, התחתונים הלבנים הארוכים, הירמולקה הלבנה שלו ונעלי הבד. הוא ביקש שתיתן לו "ארבע כנפות" נקיים ולבנים כשלג ואת השטריימלהמיוחד לימים הנוראים.

איש קטן קומה היה הרב רבי אייזיק הצדיק מגרוסברגן בצפון טרנסילבניה, קרקפתו מגולחת עד דק אבל זקנו מגודל ופרקו נאה. גון עורו הכהה, מורשת אבות אבותיו מגולי ספרד שהגיעו לפני מאות שנים להונגריה, הדגיש את לובן זקנו ופאותיו, ומתחת לגבינים לבנים בהקו עיניים חומות ומלאות חיות.

על גופו עטה כמנהג זקני החסידים מין מעיל – חלוק צהוב ומבהיק – ומעליו התעטף בטלית צמר, שהשנים הרבות הצהיבו את פניה ועטרת כסף חפפה עליה מלמעלה. את מותניו אזר באבנט שחור וזה, המכונה גארטל, חצץ בין שני חלקי הגוף, התחתון שהוא משכב היצר והעליון שהוא מקדש הלב והמוח. על קודקודו הלבינה כיפה גדולה ומצויצת, ומתחת למכנסי "שלושת רבעי" בצבצו גרבי צמר לבנים מעל מוקסינים שחורים

ועכשיו, במוצאי השבת מיד אחרי ההבדלה, הזקן החליף את בגדיו.

זה יום הדין שלנו – אמר ר' אייזיק לאשתו. היא לא שאלה אותו איזה מין יום דין חל פתאום בחודש תמוז ועוד לפני ימי "בין המצרים". הזקן רצה להניח את דעתה, שלא תדאג לפשר החלטתו הפתאומית להחליף את בגדי השבת בבגדי לבן. הוא סבר כי זוגתו תסתפק בהסבר הזה, שכן הימים היו ימי גזרות קשות ומוטב שתדמה שהוא מתכוון לפעול להמתקת הדין, כפי שלמד מרבותיו, שגם הם עטו על עצמם בגדי לבן כאשר נשקפה סכנה לבית ישראל.

אבל האישה החכמה ידעה את הסיבה האמיתית. אין זאת סתם גזרה. זאת הפורענות הנוראה – אמרה בלבה ושתקה.

איור: גונן מעתוק

איור: גונן מעתוק

חמישה שוטרים מקומיים עברו בין בתי היהודים בגרוסברגן והביאו להם את הפקודה. "הגיע הזמן לצאת לדרך. לארוז פריטים הכרחיים בלבד ולהתרכז בבית החרושת ללבנים שבקצה העיירה".

בית החרושת ללבנים, קראו השוטרים הקשישים עד שגרונם ניחר, יהיה נקודת הריכוז שלכם עד להודעה חדשה.

עוד קודם לכן, בהינתן פקודת הגירוש, הורו ראשי הקהל לאנשים לציית לפקודה.

כמה מן היהודים הלכו להתייעץ עם הצדיק והוא ניסה להרגיע אותם באומרו "עם ישראל עבר צרות רבות בגלותו הארוכה. צריך לחזור בתשובה ולהרבות בתפילות אולי יחוס הקדוש ברוך הוא על עמו".

ואם לא יחוס הוא יקיים את המצווה הקדושה "ונקדשתי בתוך בני ישראל".

וכיוון שמצווה היא יש לברך עליה, אך מה מברכים? בביתו עיין רב אייזיק בספרים ומצא כי שני מקובלים גדולים הורו לומר: ברוך אתה ה' א־לוהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וצוונו לקדש שמו ברבים.

אחר כך גילה כי הפוסקים חולקים על שני המקובלים והורו שאין לברך ברכה זאת כל עיקר. וטעמיהם עמם. ראשית, אין לברכה הזאת רמז בתורה שבעל פה ואין רשות לאיש להתקין ברכות חדשות. ושנית, והוא הטעם המכריע, מברכים ברכה רק על מצווה שיש בה מעשה ואין מברכים ברכה על מצוות עשה שאין בה מעשה.

התלבט רב אייזיק בשאלה קשה זאת, היאך ימצא צד היתר לברך את הברכה על קידוש שמו יתברך. והרי אינו מוכן חלילה לחטוא בברכה לבטלה. ולא מצא מנוח לנפשו.

*

כשיצאו הצדיק וזוגתו מביתם הותירו בין הכתלים את הספרייה הגדולה, את מנורת השבת שקיבלה אמה של האישה מן המגיד המפורסם, את מנורת החנוכה שירש מזקנו הצדיק ואת גביעי הקידוש, והלכו אל מקום איסוף היהודים.

גם בלכתם לא הסכימה האישה עם בעלה כי זהו יום הדין. היא ידעה כי הדין כבר נחתם. היא פגשה פליטים שהצליחו לחמוק מפולין וברחו להונגריה. אחד מהם הזהיר אותה כי הגרמנים רוצחים בשיטתיות את כל היהודים, בעיירות או במקומות ריכוז מיוחדים בפולין. כולנו הולכים לקראת מותנו. היא ניסתה לספר לרב אייזיק את מה שאמר לה הפולני, אבל הוא ביטל את פחדיה ואמר "לב מלכים ושרים ביד ה'".

דומם הלכו האישה והזקן. צועדים בשקט. רוח קלה נשבה בעצים. הירח של תחילת החודש האיר בקושי את דרכם. הם יצאו מן השטח הבנוי של העיירה, שמעו את נביחות הכלבים. הזקן ידע שאשתו יודעת ובכל זאת לא רצה שתאבד תקווה. הרי הקדוש ברוך הוא דן את הבריות ולא שום חייל או שוטר.

אל לנו להתייאש, אמר כמדבר אל עצמו ובעצם רצה לעודד את רוחה – צריך להתפלל לרחמים.

האישה הזקנה והחכמה ידעה שעכשיו אין זאת שעת רחמים, ולא שעת רצון, ושום תשובה לא תעזור. היא לא התפללה. לחיות כל כך הרבה שנים ולעשות מצוות ולגמול חסד ולעזור לצדיק ולחנך את הילדים ולעמוד בפרץ בפני ההשפעות המזיקות שנשבו בעיירה ואחרי כל זה למות כמו כלב חולה. מה כבר יכולה לחולל תפילה אחת? שערי השמים ננעלו.

והיא התבוננה בשמים זרועי הכוכבים. בנפשה שכנה מאפליה והיא לא ראתה את אורם. הם פסעו והתקדמו לאטם אל בית החרושת ללבנים. רק שלושה שוטרים פיקחו עליהם. שניים נשארו בעיירה המתרחקת מהם ורק בכי חרישי של ילדים נשמע.

הם עברו בינות לשדרה רחבה של עצי צפצפה־מכסיפה גבוהים וזקופים. כאילו האדמה הטובה מתקשה להיפרד מהם והיא מעמידה עבורם משמר כבוד שבין אילנותיו הם הולכים למותם. הם עברו בינות לגזעים העירומים והלבנים של עצי הצפצפה המכסיפים והאור המועט שהם החזירו אליהם מגרמי השמים האיר במקצת את דרכם.

מתוך האפלה הגיח הונגרי מבני העיירה. רבין, אמר, קח כסף ותחתום לי שמכרת לי את הבית שלך. אולי בכסף הזה תצליח להינצל. אומרים שלוקחים אתכם לאושוויץ ושם שורפים את כל היהודים. וזה אמת. אבל… אבל הגרמנים מבינים שהם מפסידים את המלחמה ואולי ירצו בכסף הזה. תחתום לי רבין. רב אייזיק הדף את ההונגרי ולא הביט בו. הרבנית ייבבה חרש. מי זה מוכר בית בפרוטות?

לאטם נפרדו בתי העיירה מן ההולכים. נגוזים בחשכה. איש לא יצא להיפרד מהם ואלה שהציצו בעד לעציצי הגרניום והווילונות לא ידעו אם להצטער או לשמוח. בעלי החוב שמחו להיפטר מן היהודים. אחדים מאנשי העיירה מיהרו לפלוש לבתיהם, מתלבטים מה ייקחו לעצמם ומה ישאירו לאחרים. ומי שהצטער על צאת היהודים חשש לומר את הדברים בגלוי. איכר אחד אמר לבנו: היהודים באמת לא שייכים בכלל למקום הזה. תראה איך הם עוזבים את הבתים שלהם ולא מתנגדים. אתה מאמין שאני ואתה היינו מוכנים להישמע לפקודה שכזאת?

והבן ענה – אתה צודק אבא. אנחנו היינו נלחמים על הבתים שלנו עד טיפת הדם האחרונה. הם באמת לא שייכים לכאן.

השניים נותרו לעמוד ליד החלון עד ששוב לא נראה איש על הדרך לבית החרושת ללבנים.

 הרוח הנושבת ערבלה את העלים ואת הפירות על העצים בבוסתנים. עוד מעט והצוף העולה בפירות האפילים יבשיל, הקליפות יתעדנו ויסמיקו והסוכר יזרום בנימיהם. אבל היהודים האלה לא יאכלו מן הפירות.

והם הלכו נושאים עִמם את אוושת הרוח בעצים, רשרוש העלים בצפצפות, תנועת הפירות ונגינתם ברוח ואת רסיסי הניחוח המבשיל בהם. אבל לבם בל עִמם, עד שהגיעו למקום שנקבע להם.

הם נשארו חמישה ימים בבית החרושת ומסביב לו. איש לא השגיח עליהם שלא יברחו. אבל הם המתינו.

כעבור חמישה ימים הורו להם השוטרים לגשת לתחנת הרכבת. והם הלכו. אחר כך עלו ללא התנגדות על רכבת נוסעים נקייה של רשות הרכבות ההונגרית. ובגבול עם פולין הועמסו על רכבות בקר של פולניה.

*

… ברכבת, בעודה מאיטה את מהירותה והקטר צופר ומבשר כי עוד משלוח של בשר יהודי קרב ובא, מצא הצדיק את הפתרון. הוא יברך ועוד איך יברך על מצוות קידוש השם.

רב אייזיק ירד מן הרכבת ולמרבה הפלא הצליח לאחוז ביד אשתו. בגדי הלבן של הזקן כבר לא היו לבנים. גם כובע השטריימל שלו נעלם באחת העצירות החורקות והפתאומיות. אבל ירמולקת הצמר שלו נותרה דבוקה לפדחתו, ופאותיו נצמדו לרקותיו המיוזעות.

מאז ירדו מן החופה בחתונתם, לפני כמעט שבעים שנה, לא הלכו רב אייזיק ואשתו יד ביד. עתה לחץ בעוצמה את ידה. אבל הצורר הפריד בין בעלים לנשותיהם, בין ילדים לאמותיהם וילדות לאבותיהן.

ואז נשמעה הצרחה.

 – להתפשט. יהודים מלוכלכים. ללכת להתרחץ. מהר. מהר.

האנשים התפשטו מכל בגדיהם. עמדו רועדים מקור הבוקר ומטללי השחר. אבל רב אייזיק לא פשט את הבגדים הלבנים. הוא ימות בתכריכיו. קצין אס.אס התקרב אל הישיש בלבן והצליף בו במגלב שבידו. להתפשט, להתפשט.

רב אייזיק זעק – ניין, ניין, רוששע אורור. ובירך בקול רם את הברכה כמונה מעות: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וצוונו לקדש שמו ברבים.

פיו היה יבש וצחיח. ובכל זאת אסף קצת מרוקו הצמיג והניחר וסימן לקצין במצחייה הנוקשה להתקרב אליו. היה משהו מהפנט בעיניו של הישיש והקצין קרב ובא. הם עמדו בלא ניע. עיניים כחולות חופרות בעיניים כחולות. פנים אדמדמות חלקות ומבריקות בפנים קמוטות וצהובות כמו גוויל עתיק. הקצין מצמץ ורב אייזיק ירק בעיניו.

והגרמני ירה.

את רב אייזיק הובילו ארבעה יהודים בפיג'מות מפוספסות מוכתמות אל המשרפה. הוא נשרף בבגדי הלבן שלו. מתחת לקיטל בצבצו ארבע ציציות הצמר הצהובות של הטלית.

עהר איז גיווען א גרויסער צדיק [הוא היה צדיק גדול] אמר אחד מאלה שהשליכו אותו למקום שריפתו ושום קמט לא זע בפניו הצהובים. פתאום עלה בו רצון להגיד קדישעל זקן אמיץ זה, אך לחרדתו גילה שהוא שכח מה אומרים בתחילת הקדיש. וכל מה שיצא מפיו היה "יהא שמיה רבא מברך".

אברהם בנמלך שימש ככתב ועורך ב"קול ישראל" משך קרוב לארבעה עשורים. הסיפור המובא כאן הוא פרק מסיפור שבכתובים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' טבת תשע"ד, 13.12.2013

פורסם ב-13 בדצמבר 2013,ב-גיליון ויחי תשע"ד - 853, סיפורים. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: