ניסיון האימוץ של יעקב | יואב שורק

יעקב מאמץ אל משפחתו את אפרים ומנשה, מתוך הבנה שהוא מגשים בכך ציווי ונבואה ישנה שקיבל בלוז. התוצאה העיקרית היא נחלה רחבת ידיים

"פרשה זו סתומה", פותח רש"י את פירושו לפרשתנו, "לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם; דבר אחר – שביקש לגלות את הקץ ונסתם ממנו. בבראשית רבה". ואכן, רוח עגומה מרחפת על הפרשה החותמת את ספר בראשית. הספר שראשיתו בגן עדן מסתיים במלה "במצרים", ובמציאות של שעבוד – גם הרבה לפני שקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף. עמדנו על כך בשבוע שעבר, ודברי חז"ל שהבאנו כעת תומכים בעמדה זו במפורש; הקושי הגדול שעמד בפני יוסף, המשביר לכל עם הארץ, בקיום צוואת הקבורה בכנען של אביו מעיד על כך בבהירות. רק חזון העתיד, המצוי בברכות, מאיר את הפרשה.

שני מפגשים יש ליעקב עם יוסף. במוקדם שבהם הוא מושבע לעשות עם אביו חסד ואמת ולא לקברו במצרים. במפגש המאוחר, הנעשה כאשר יעקב כבר חולה, הנושא הוא אחר: מנשה ואפרים. שני בני יוסף אלה עומדים במרכז המפגש, אך בשתי צורות שונות. בחלק השני, הארוך והמפורסם, נוכחותם מפורשת (יוסף נשאל "מי אלה" ומשיב) והם מקבלים ברכה מן הסבא, תוך שיכול הידיים; אך בחלקו הראשון של המפגש, מנשה ואפרים "נוכחים" הן מצד יוסף והן מצד יעקב, אך במין חוסר תיאום: יוסף מגיע לשמע מחלת אביו, ומביא עמו, מיוזמתו, את שני בניו. ואילו יעקב, שאינו יודע על נוכחות הבנים (אין מודיעים ליעקב אלא ש"בנך יוסף בא אליך"), מדבר מיוזמתו עליהם דווקא ומסביר ליוסף כיצד הוא מאמץ אותם:

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף: אֵל שַׁ־דַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי.וַיֹּאמֶר אֵלַי: "הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ, וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים, וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם".

וְעַתָּה, שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִםעַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָהלִי הֵםאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי.

וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם לְךָ יִהְיוּ, עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ בְּנַחֲלָתָם.

וַאֲנִי, בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם.

במרכזם של דברי יעקב נמצאת הקביעה כי מעתה מנשה ואפרים ייראו כאילו הם בני יעקב עצמו, "כראובן ושמעון יהיו לי". הקביעה הזו "עטופה" בתיאור של שתי התרחשויות מלפני עשרות שנים, שאותן אנו מכירים מסוף פרשת וישלח: התגלות ה' ליעקב בלוז, ופטירתה של רחל וקבורתה. שני האירועים הללו, שהתרחשו בשלב האחרון של מסע החזרה של יעקב אל בית אביו שבקרית הארבע, אחרי שעזב את שכם, מסבירים את המניע של יעקב לקביעה שלו כי מנשה ואפרים יהיו מעתה לבניו.

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

שנים עשר או יותר?

נשוב אפוא אל פרשת וישלח, שם הדברים מופיעים מעט יותר בהרחבה.

וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים: "אֲנִי אֵל שַׁ־דַּי, פְּרֵה וּרְבֵה, גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ, וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ.וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ".

יעקב, המתקרב אל בית אביו עם ארבע נשיו ואחד עשר ילדיו, מצטווה כאן לפרות ולרבות (או לפחות מתברך בכך, כפי שנראה מהאופן שבו יעקב מספר על כך בפרשתנו), ומבושר שיצאו ממנו "גוי וקהל גויים", ומחלציו "מלכים". אך ברכה זו אינה מתממשת, לכאורה: ליעקב לא נולדים ילדים נוספים. בנימין אמנם עוד לא נולד, אך רחל כבר מצויה בשעה זו בסוף ההיריון; כאשר אומרים לגבר בשלב כזה "פרה ורבה" אין מתכוונים לתינוק שכבר נמצא ברחם.

הסיבה לאי המימוש היא לכאורה זו המתוארת בפסוקים הבאים:

[…]  וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל, וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה, וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ.[…] וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם.[…] וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו, וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵלוַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר.

רחל, האישה האהובה ומעוטת הבנים, שעליה חשב יעקב שתחול ברכת הפריון הארצישראלי החדש, מתה. ואם שפחתה באה בחשבון, הרי שמיד אחר כך שוכב אותה ראובן, ומעמיד באור בעייתי העמדת צאצאים נוספים באגף ה"רחלי" של המשפחה. משכך קרה, וכיוון שכנראה ברור לכול שהתוספת אינה צריכה או אינה יכולה לבוא מהאגף של לאה, נסתם הגולל על הולדת ילדים נוספים בבית יעקב. "ויהיו בני יעקב שנים עשר", מעיד הכתוב, ומכריז בכך שלא ייוולדו עוד.

מה יהיה אפוא עם הברכה של "פרה ורבה"? ומהיכן יקומו המלכים ויצאו קהל הגויים? יש שישיבו שהכול מתקיים בבנימין; אך נראה שלא כך ראה את הדברים יעקב. בעיניו, העניין נשאר פתוח ומחכה למענה, ואשר על כן הוא מאמץ אליו את מנשה ואת אפרים להיות לו כבנים, ולהגדיל בכך את בני רחל לשלושה שבטים: מנשה, אפרים ובנימין. ואפשר שהדברים משתלבים עם מטרה נוספת, כפי שהציע הרב יואל בן נון נר"ו: בניו של יוסף הם בניה של אסנת המצרית. יעקב, החרד לשייכותם לבית ישראל, מבקש "להעלים" את נישואי התערובת הללו באמצעות הסגתם של בני יוסף דור אחד אחורה, אל דורו שלו, ולעשותם כבני רחל ממש. לכן הוא שב ומזכיר את מות רחל אחרי ה"אימוץ" הזה, ואכמ"ל.

הצלחה חלקית

אך מעמדם של אפרים ומנשה נותר לא לגמרי ברור. בהמשך הפרשה מברך יעקב את בניו, ושם לא נכללים אפרים ומנשה. אמנם אלה נתברכו לכאורה כבר במפגש הזה, אך זאת ברכה שכלל אינה דומה לברכת האחים. למעשה, המעיין יתקשה להבין במה בורכו אפרים ומנשה. הברכה לנערים אינה אלא שיברכו בהם (כלומר שיאמרו לדורות "ישימך א־לוהים כאפרים וכמנשה"), ולא ברור מהו תוכנה. ואילו הברכה הנודעת שא־לוהים "אשר התהלכו אבותיי לפניו אברהם ויצחק, הא־לוהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, המלאך הגואל אותי מכל רע – יברך את הנערים… וידגו לרוב בקרב הארץ" עוסקת אמנם בנערים, אבל היא מוגדרת כברכה ליוסף ("ויברך את יוסף ויאמר"). נוסף על כך, אם אכן הוחלף יוסף באפרים ובמנשה, כי אז לא היינו מוצאים את יוסף כאחד ממקבלי הברכה של יעקב בסוף הפרשה. עניין זה חוזר גם בברכת משה לשבטים: אף ששבטי אפרים ומנשה הם כבר מציאות מובהקת בסוף ימי המדבר, משה מתעקש בברכתו לדבר על יוסף. "וליוסף אמר: מבורכת ה' ארצו" וכן הלאה והלאה; רק בסוף הברכה מוזכר כי שורו של יוסף עשוי שני קרניים, "והם רבבות אפרים והם אלפי מנשה".

אפרים ומנשה שבים אל הבמה כאשר מסודר מחנה ישראל במדבר. כאן, לראשונה, אנו מוצאים את בני רחל כשלושה ולא כשניים, ובכך הם מהווים "דגל" לעצמם: דגל מחנה אפרים, שעל צבאו מנשה ובנימין. אמנם, דגל זה הוא השלישי בסדר המסעות – כלומר הוא נע רק לאחר שכל בני לאה (אלה שבדגל מחנה יהודה, אלה שבדגל מחנה ראובן, ואפילו הלווים שבתווך!) נסעו. לאפרים ולמנשה יש נשיאים משלהם (ומרגלים משלהם), ואולי החשוב ביותר – נחלה משלהם, נחלה נרחבת בלב הארץ, שקשה להעלות על הדעת שהייתה ניתנת לשבט אחד. ובעוד בתורה כמעט תמיד נזכרים אפרים ומנשה כבני יוסף ("לבני יוסף לבני אפרים", "ממשפחות מנשה בן יוסף" וכן הלאה), בספרי נביאים ראשונים אנו כבר מוצאים שאפרים הוא "מותג" לעצמו, ויוסף מאן דכר שמיה. אפרים הפך בפי הנביאים לסמל של ממלכת ישראל כולה – "אפרים מה לי עוד לעצבים", "הבן יקיר לי אפרים", "עץ יהודה ועץ אפרים".

אך ממלכה זו אבדה ואיננה. וממילא שבה ועולה השאלה האם פירש יעקב נכון את הנבואה. האמנם ברכתו וציוויו של ה' אליו בלוז נועדו לחול על מנשה ועל אפרים? הדבר רחוק מלהיות ברור. רש"י, בעקבות דברי חז"ל, ורבים מהמפרשים בעקבותיו, לא ראו קושי בייחוס הברכות הללו לבנימין, אף שכאמור נראה שכבר כמעט נולד אז. אם לא נחשיב את יהושע כמלך, ואם לא נמנה את ירבעם בן־נבט ושושלתו, שמלכו על ממלכת ישראל, אזי נראה שה"מלכים" שהובטח יעקב שיֵצאו מחלציו הם שני המלכים מבנימין, שאול ואיש בושת, שמלכו על כל ישראל לפני מלכות דוד. פירוש זה הוא כמובן "חכמה שלאחר מעשה" – לאחר שאנו יודעים שעשרת השבטים גלו ואבדו מישראל, ולמעשה מבני יוסף לא נותר דבר. היצמדותו ההיסטורית והגיאוגרפית של שבט בנימין ליהודה, היצמדות שכמו מהדהדת את הערבות שגילה יהודה כלפיו בשעת המבחן ההיא, הותירה את בנימין כנציגם של בני רחל – לצד יהודה, ממנו לא יסור שבט ומחוקק.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' טבת תשע"ד, 13.12.2013

פורסמה ב-13 בדצמבר 2013, ב-גיליון ויחי תשע"ד - 853 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: