יארצייט במצלמה דיגיטלית | מיכל שאול

לאורך שנים התייחסה החברה החרדית בביטול לאמצעי הזיכרון הממלכתיים לשואה והתמקדה בהנצחה אישית־מסורתית. התמעטות דור הניצולים 
גורמת לאחרונה לשינוי בגישה

"זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים כה, יז) ציוותה התורה אך לא פירטה כיצד. עוד בשלהי מלחמת העולם השנייה התגלעה מחלוקת בין הממסד החילוני לרבנים אורתודוקסיים בדבר הדרך הראויה להנצחת מאורעות השואה וקרבנותיה. השאלות בנוגע לאופיים האידיאולוגי והדתי של ימי הזיכרון, טיב "מורשתם" של הקרבנות והדרך הראויה להנצחתם היו עם השנים לאחד מ"שדות הקרב" במאבק על הזהות היהודית בישראל.

ניסיונה הנחשוני של הרבנות הראשית לישראל במחצית השנייה של שנות הארבעים לקבוע יום זיכרון לנספים בשואה לא יצא אל הפועל ותחת זאת נקבע צום עשרה בטבת כ"יום הקדיש הכללי". לעומת הרעיונות הגרנדיוזיים שעלו בדבר כינון "תשעה באב" חדש היה כאן צמצום גדול. מבחינה הלכתית, קביעה זו איננה לדורות, שכן היא רלוונטית רק לגבי קרוביהם הישירים של הנספים (הורים, בני זוג, אחים וילדים), המחויבים על פי ההלכה באמירת קדיש על יקיריהם. וגם מבחינה ציבורית, כידוע, את יום עשרה בטבת כיום זיכרון לשואת יהודי אירופה מציין כיום בעיקר הציבור הדתי־לאומי והוא לא התקבל על־ידי יתר חלקי החברה הישראלית. ה"רווח" היחיד מהכפילות שבקיומם בפועל של שני ימי זיכרון, אחד שקבעה הרבנות הראשית והאחר שקבעה הכנסת, הוא העובדה שמערכת החינוך והתקשורת הדתית־לאומית עוסקות בנושא השואה פעמיים בשנה.

מצבות חיות

בחברה החרדית לא מקדישים כיום יום מסוים לזיכרון חורבן יהדות אירופה, זאת בשל העובדה שהנהגתה של היהדות החרדית לא קבעה יום כזה בעצמה ואף לא יכלה לקבל את סמכותה של הרבנות הראשית הציונית שקבעה לכך את עשרה בטבת או את הסמכות החילונית של הכנסת שקבעה את יום כ"ז בניסן. לא זו אף זו; במקרים רבים ביטאו דוברים חרדים בוז להנצחה באמצעות ספרי זיכרון ואנדרטות והן הוצגו כ"מצבות אבן מתות", בעוד דרך ההנצחה החרדית הוצגה כחיה, אותנטית ודינמית.

לפי תפיסתה העצמית החברה החרדית היא ההמשך האותנטי ביותר לעולם שחרב, ועצם קיומה ושגשוגה הוא צורת ההנצחה הראויה והמשמעותית ביותר לקרבנות השואה. המשנה החרדית בעניין זה סדורה: אם השואה היא גלגול היסטורי נוסף של מלחמה בתורת ישראל ובמקימיה ועיקר החורבן הוא בהעלאתם למוקד של רבנים ובני ישיבות ובחורבן בתי מדרשות ובתי כנסיות, הרי שהנקמה המשמעותית בנאצים והנצחת "מורשת" הקרבנות הן בחיזוקו של עולם התורה.

מלבד העניין הפולמוסי ביקשו הרבנים האורתודוקסים להמעיט ככל האפשר בטקסיות הקשורה בשואה, בין השאר בשל דבקותם במסורת ההלכתית ורצונם לא לפגוע בה או לשנותה בעיקר לנוכח "מצבה הרגיש" אחרי השואה. רבנים חרדים יצאו נגד דרכי הנצחה מקובלות בעולם המערבי כמו בניית אנדרטות לזכר קדושי השואה ומאוחר יותר נגד עמידה בצפירת הזיכרון משום "אבק עבודה זרה", או משום האיסור ללכת בחוקות הגויים. ההנהגה הרבנית התקשתה למסד אמירת תפילות לזכר הרוגי השואה והוספתן לסידור התפילה. רבים מן הרבנים (ובראשם הרבי מקלויזנבורג, האדמו"ר מסלונים והרבי מלובביץ') התנגדו לחיבורן של קינות מיוחדות על השואה.

החזון איש, האישיות ההלכתית הדומיננטית ביותר בעולם החרדי בארץ ישראל לאחר השואה, דחה כל רעיון לקביעת סדרי אבל כלל־לאומיים, כמו למשל הרעיון לישיבת שבעה קולקטיבית, בטענה כי השואה לא יצרה צורך לאבלות קולקטיבית; איש באבלו הפרטי יתאבל. במקום להתאבל על העבר המליצה המנהיגות הרבנית לפעול למען חיזוקו של עולם התורה כתשובה ניצחת לגזרת הכיליון שגזרו הנאצים על היהודים.

ימים קבועים להתייחדות עם הנספים. מוזיאון יד ושם  צילום: פלאש 90

ימים קבועים להתייחדות עם הנספים. מוזיאון יד ושם
צילום: פלאש 90

יוזמות פרטיות

האם סיפקה את הציבור החרדי הטענה כי ההנצחה האמיתית היא השמירה על "מורשתם התורנית" של הנספים? האם התנגדותם או התמהמהותם של הרבנים מנעו את כינונם של סדרי אבל והנצחה בחברה הדתית?

מבין השיטין של הדיונים בנוגע לסרבול ולגמגום שבתהליך מיסוד הנצחת השואה בחברה הדתית ומעדויות רבות נוספות אנו למדים על דחף עצום שהביא ליוזמות רבות של ניצולים ואחרים לקבוע ולסדר דרכים להנצחת הנספים בשואה. עבור השרידים היה הרצון לזכור ולהזכיר את שאירע, לעסוק בעבר ולא רק בעתיד, כמעט צורך קיומי, ועבור המאמינים היה זה אף צורך דתי, להנציח את מקדשי השם ולפאר את מורשתם.

הנוהג הדתי הרווח הוא שכל אדם שיש לו קרוב שנספה בשואה פונה אל רב שאת סמכותו הוא מקבל ומבקש כי יקבע עבורו יום זיכרון אישי לקרוביו. הקהילה כולה נחשפה לאותם ימי זיכרון בבתי הכנסת. בפרוכת שבמרכז בית הכנסת, על לוחות הזיכרון שנתלו על קירותיו ובגופי התאורה המשתלשלים מתקרתו הנציחו בני הקהילה את שמות הנספים בשואה. זכות מיוחדת חש מי שלא רק השתתף בתפילות אזכרה בבית הכנסת אלא גם תרם לבנייתו ובכך הנציח את קרוביו. מלבד בבתי הכנסת הונצחו שמות הנספים בבנייני ישיבות, בבתי מדרש, בכוללים, בספריות תורניות, בגמ"חים ובמפעלי צדקה. רבים לקחו איתם את זכר קרוביהם המתים אל הקבר, כפשוטו – על מצבתם נחקקו שמותיהם של קרובי משפחתם שנספו בשואה ולא זכו להגיע לקבר ישראל.

מפעל חשוב להתייחדות עם יהדות אירופה שראשיתו בין כותלי בית הכנסת הוא מנהג ההקפה המיוחדת שעורכים לכבודה ב"הקפות שניות", מנהג שאותו יסד הרב יצחק ידידיה פרנקל בעת שכיהן כרב בית הכנסת "אהבת חסד" בשכונת פלורנטין בתל אביב. המנהג הונהג לראשונה על ידו במוצאי שמחת תורה תש"ג (1942), בשל העובדה כי עקב התנתקות התקשורת עם הקהילות היהודיות באירופה לא היה ידוע אם הן יכולות לחגוג את שמחת התורה. עם השנים נשמר המנהג אך נשכח מקורו, ובדרך כלל אין מזכירים את השואה בהקשר זה מלבד בחסידות מודז'יץ המקדישה את ההקפה השישית בליל זה להתייחדות עם זכר השואה.

יוזמת הנצחה אחרת שראשיתה בבתי הכנסת היא לימוד משניות על בסיס יומי לעילוי נשמתם של הנספים ("משנה אותיות נשמה"). הרבנים יונה שטנצל (1904־1968) ופינחס קהתי (1910־1976) ניסו, כל אחד בנפרד, לקבוע מנהג זה, אולם המשנה, שהייתה מקופחת בכל הדורות, לא חדרה באופן מסודר לעבודת בית הכנסת, לא למרכזי התורה ואף לא לרוב רובו של עולם הישיבות, גם לאחר השואה.

חגיגת הצלה

בניגוד לדחייתם של ימי הזיכרון הכלליים לשואה, התפתחו בחברה החרדית, וליתר דיוק בחברה החסידית, ימים קבועים בלוח השנה להתייחדות עם הנספים. היו אלה ימי ה"הילולה" של האדמו"רים או ימי ההצלה שלהם, אז הפך "יום הזיכרון לשואה" ליום הודיה על נס ההצלה. שמחת ההצלה הקהתה את תחושת האבדן והוצגה לא כיום שמחתו האישית של הרבי אלא כשמחת הצלתן של התורה ושל החסידות כולה. ציון ימי ההצלה בחסידויות חיזק את מיתוס "נס הצלת התורה בימינו" ואת מעמדם של האדמו"רים כמשקמי עולם התורה. משגדלו החסידויות הפכו ההתכנסויות בימים אלה ל"מפגני כוח" של החסידות שתכליתם בין השאר חיזוק "גאוות היחידה" של החצר והוכחה ברורה לניצחון הדרך.

 בנוסף לאירועי הזיכרון הקהילתיים, היו שקבעו עתים להתייחדות פרטית עם זיכרון השואה. הרב יצחק ידידיה פרנקל, אשר עלה ארצה מוורשה בינואר 1935 והיה לרבה של תל אביב, עשה לו מנהג לקרוא בכל ערב פרק המוקדש לאחת הקהילות שנכחדו. ידוע גם כי הרב יונה מרצבך, מראשי ישיבת "קול תורה" בירושלים, ציין עד סוף ימיו את ט"ז במרחשוון, תאריך "ליל הבדולח", יום חורבן בתי הכנסת בגרמניה, כיום אבל וצום. אלו הן דוגמאות בודדות, בוודאי מני רבות, לקביעת עתים להתייחדות השריד האבל עם זיכרון השואה בביתו, בינו לבין עצמו.

יש שנהגו לערוך סעודת מצווה לבני משפחתם בכל שנה בתאריך השחרור או ביום שנעשה להם נס הצלה משמעותי כדי להודות על הנס שאירע להם ("פורים קטן"). ישנן משפחות שהחזיקו בחפצים שעברו בירושה מן הנספים או בחפצים מן המלחמה שהעלו איתם הניצולים מתקופת השואה, ואלה הזכירו להם בכל עת "מנין באו". לדוגמה, הרב יהושע משה אהרונסון מפתח תקווה היה מניח בתעניות ציבור (בלא ברכה, מחשש פסול) זוג תפילין שהביא מאושוויץ, בסדר פסח השתמש בקערת סדר שהביא עמו ממחנות העקורים וב"שולחן עורך" זימר את הניגון של הגרמנים במסדר המחנות.

הדרך הרווחת ביותר להנצחת הנספים בשואה בחברה החרדית הייתה הוצאת ספרים תורניים והקדשתם לעילוי נשמת הקרובים. ניצולים לא מעטים, בהיותם שרידים בודדים למשפחתם, ביקשו להוציא לאור שרידים של כתבי יד, שלהם או של אחרים, שהיו, כמותם, אודים מוצלים מאש, ובכך להנציח את שאבד. באותם ספרים תורניים הודפסו דברי תורה של הנספים, פורסמו כתבי יד שניצלו מהשואה, שומרו דברי תורה והגות מעת השואה והודפסו מחדש ספרים שאבדו בשואה. בכך היו ספרים אלה מעין אנדרטות כתובות לקהילות, לאישים ולמוסדות דתיים שנכחדו.

ולא רק ספרות תורנית פורסמה, אלא גם ספרות יפה ענפה שתיארה את "הבית הישן" במזרח אירופה כפי שנצטייר בעיני סופרים חרדים שראו עצמם כ"מצבות חיות" לעולם שחרב. אותם סופרים, כדוגמת דוד זריצקי, יחיאל גרנטשטיין, משה פראגר ופסיה שרשבסקי, לא היו רבנים ואדמו"רים אלא בעיקר "אנשים מן השורה", אשר שיתפו את הציבור בניסיונם ובסיפור האישי שחוו על בשרם וביקשו להשפיע על עיצוב זיכרון השואה ועל השיח על אודותיה בחברה הדתית.

מהפכה הדדית

כללו של דבר: צורות ההנצחה בחברה החרדית, הן במרחב הפרטי והן במרחב הציבורי, היו לרוב מסורתיות, מצומצמות ומגזריות, והתמקדו בעיקר ברבנים ובישיבות. ראשיתו של זיכרון השואה החרדי לא הייתה בגילויי דעת של רבנים או בפרוטוקולים של כינוסי מועצת גדולי התורה, וגם לא בבתי מדרש או בשיחות אדמו"רים. כמו אצל שאר חלקי הציבור היהודי לאחר השואה, דמותה של השואה זכתה לעיצוב בראש ובראשונה בכור המצרף של הסופר.

עם התמעטות דור הניצולים החל כישלונם של אמצעי הזיכרון המסורתיים להנצחת השואה לבלוט ובקרב מחנכים החלה לפעם ההכרה כי רק אימוץ פרקטיקות הנצחה מודרניות יביא להכללת הציבור החרדי בסיפור ההיסטורי. בשני העשורים האחרונים, עם העיסוק ההולך והגובר במערכת החינוך בארץ ובעולם בנושא השואה, החלו לפרוח בציבור הדתי־לאומי ובציבור החרדי מכונים חינוכיים המפתחים בקצב חסר תקדים תוכניות לימודים בנושא השואה לשימוש מערכת החינוך הדתית והחרדית. הללו דנים בסוגיות הקשורות להתמודדותם הדתית והרוחנית של יהודים בתקופת השואה, ומציעים גישות שונות ומגוונות לעיסוק בסוגיות ובאתגרים שמעמידה השואה בפני הציבור החרדי.

בנוסף, אנחנו עדים לפרסום ספרי זיכרונות ואוטוביוגרפיות בידי ניצולים רבים ולהנצחה דיגיטלית של עדויותיהם, לכתיבת היסטוריוגרפיה של היהדות האורתודוקסית בתקופת השואה בכלים אקדמיים ולהחייאת הרעיון הישן והגרנדיוזי של הקמת “מוזיאון קידוש השם“ בבני ברק.

יש לציין כי המהפכה היא הדדית: לא רק שהחברה החרדית בחרה לאמץ כלים מודרניים, אלא שהמערכות המודרניות, ובראשן האקדמיה והתקשורת הישראלית, כבר לא מתעלמות מהמתרחש במגזר הדתי והחרדי והוא הולך ונחקר וכן הולך ומשפיע על סדר היום הציבורי בישראל. אין זאת כי אם חלק מהתבגרותה של החברה הישראלית המסוגלת להאזין גם ל“קול האחר“ בהיסטוריה, מתוך שכנוע שהציבור הדתי והחרדי אכן היה ציבור רחב, משמעותי ובעל התייחסות ודרכי תגובה ייחודיות לאירועים שהתרחשו, תגובות הראויות למחקר ולדיון.

 ד"ר מיכל שאול עומדת בראש תוכנית "עמיטל" ללימודי השואה והוראתה של המכללה האקדמית הרצוג

פורסמה ב-13 בדצמבר 2013, ב-גיליון ויחי תשע"ד - 853 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: