הקבוע הא־לוהי | שלום רוזנברג
הרמב"ם טען שאין הוכחה מוחלטת שהעולם נברא ובכל זאת האמין בכך. על ההרמוניה שבפיסיקה, האמונה והמיאון
ברשימותיי האחרונות עמדתי על שאלות האמונה והספק. כאן מבקש אני לסיים דיון זה בסוגיית הבריאה, שאלת החידוש או הקדמות בלשון הפילוסופים היהודים הקלאסיים. לפי הרמב"ם אין התבונה יכולה לתת לדילמה זאת פתרון מוחלט. כל עמדה מתבססת על הנחות קודמות שאינן הכרחיות. איך לימד אותנו התלמוד: "הערב שלך לערב זקוק".
הרמב"ם מדגיש את החשיבות "המחטאת" של הספק. וכך הוא כותב בספר המורה (ב, כג): "העירותי לך על כך רק כדי שלא תתפתה. מישהו עלול לעורר בלבך ביום מן הימים דמיון־שווא על ידי ספק שיטיל בחידוש העולם, ואתה עלול לאפשר שירמה אותך. כי דעה זאת (הנחת הקדמות) טומנת בתוכה הריסת הבסיס שעליו עומדת התורה… אל תסור מדעת חידוש העולם אלא על סמך הוכחה מופתית – וכזאת אינה מצויה".
אך כיצד בחר הרמב"ם הפילוסוף בדרך החידוש? הוא הצביע על כך שמצויות בעולמנו טביעות האצבעות של מי שאמר והיה העולם. הניסוח המדעי מסובך, אך ארשה לעצמי להשתמש במשל כדי להעניק לקוראים קצה חוט של הבנה.
עולם כשמורת טבע
משל למה הדבר דומה? נתאר לעצמנו שגילינו גינה מופלאה, יפה ורחבת ידיים, ואף נתיבי תנועה שונים לילידים שבה. בגינה חי סוג מיוחד של צבים קטנים, שעומד בפני סכנת הכחדה במקומות אחרים. הצבים איטיים בתנועתם ומתוך כך פגיעים בקלות. והנה, מצאנו בגינה מתחת לנתיבים מחילות, שבהם עוברים הצבים מבלי שייפגעו. זאת ועוד, מצאנו בגינה צמחים מסוימים שאינם תורמים לא למבנה ולא לאסתטיקה של הגינה, המשמשים מזון אידיאלי לצבים אלה. אינני יודע עבור מי ולשם מה נבנתה הגינה הזאת, אבל ברור שהיא תוכננה תוך שמירה על עיקרון, נקרא לו אדריכלי, המאפשר קיימות ושרידות לצבים.
במעשה חסד נדיר נעניק לצבים תבונה פילוסופית כדי שיוכלו לשאול את עצמם על קיומם. כמה צבים מאמינים שבשבילם נברא הגן. לא היה צריך פילוסוף גדול כדי לסתור זאת. התיקנים ודאי מאמינים שאנו, בני האדם, נבראנו רק כדי להכין עבורם זבל ואשפה, אמרו הממאנים. ולמרות זאת כולם היו מוכרחים להודות שבתכנון פעל עיקרון שהבטיח את האפשרות לבנות מעין שמורת טבע לצבים.
לדעתי זהו המבנה הכללי של הוכחת הרמב"ם. בספר המורה (ב, יט) מסביר הרמב"ם כיצד מאפשר "הטבע" את קיומו של האדם. לא אדון כאן בטיעוניו המבוססים על תמונת עולם שלפני קופרניקוס. אין בכך בעיה. נער הייתי גם זקנתי וגיליתי יותר מפעם שספר שכל קטע בו אמת יכול להיות שקרי ומוטעה בבניין שהוא ניסה לבנות, ולהיפך – ספר שכל דבר בו מוטעה, עשוי להיות אמיתי. אנו יכולים לתרגם את דברי הרמב"ם לשפת המדעים של ימינו. התוצאה תהיה תיאוריה שפיתחה עיקרון חשוב: ה־anthropic principle, העיקרון האנתרופי. אל נא תטעו. אל תקשרו עיקרון זה עם האֶנתרופיה האחראית לכך שקשה להחזיר חלב שנשפך. התואר אַנתרופי קשור עם anthropos – האדם. העולם כאילו נברא כשמורת טבע המאפשרת את קיומה של האנושות.
מנצח השדים
איך הגיעו חוקרים אלה למסקנתם? נביא דוגמה אחת. הבה נסתכל אל אחת הנוסחאות של הפיסיקה, למשל נוסחתו היפהפייה של ניוטון הקובעת את הגרביטציה בין גופים שונים. יש בנוסחה זאת שלוש אותיות,m1ו־m2 המסמנות את המסות של שני האובייקטים, ו־r2 . כש־r הוא המרחק ביניהם. אלו הם נתונים המשתנים כל פעם. אני צריך ללמוד את ערכם במציאות הקונקרטית שלפניי (אנא, קוראים יקרים, אל תברחו עדיין).
אלא שבנוסחה יש סימן נוסף – G. לפנינו קבוע המלווה את הנוסחה בכל המקרים. ערכו בערך: 6.674 – מספר שעלינו להוסיף 8 אפסים לפניו. עד כאן קבוע אחד, אלא שיש הרבה קבועים פיסיקליים, ואם נשנה אחד מהם, הפיסיקה תתפורר.
כיצד נקבעו מספרים אלה, הקובעים את החוקיות בעולם? נניח שהיו אלה שדים, כשכל אחד בתחומו קבע מספר בצורה שרירותית או מקרית. אם אין התאמה בין המספרים, לא יתאפשרו לא הפיסיקה, לא הביוכימיה, לא הביולוגיה ולא כל מה שנבנה על מדעים אלה. משל למה הדבר דומה? לקונצרט שבו אין כלל מנצח, ולא פרטיטורה מוסיקלית משותפת. כאן אי אפשר לשחק עם הברֵרה הטבעית כדי שזאת תביא להתפתחות הפיסיקה. כיצד יפעלו תהליכים לא פועלים כשאין עדיין חוקיות? וְכָל כללי משחק טֶרֶם יהיו בָאָרֶץ וְכָל הטבע טֶרֶם יפעל. והנה בעולמנו העולם קיים והחוקיות פועלת. מסקנה: יש מנצח בתזמורת המספרים שהכריח את השדים לנגן באופן הרמוני.
ניסיתי להצביע על המהלך, למרות שהפרטים ודאי לא הובררו. אותי הטיעון שכנע. האם הוכחתי זאת באופן מוחלט? לא. למה? כי יש מענה לממאן. לדבריו יש אינסוף עולמות. בכל אחד מהם נקבעים המספרים על ידי השדים באופן מקרי. אכן בכל עולמות אלה שולט תוהו ובוהו מוסיקלי. והנה האינסוף משחק נגדנו. באינסוף העולמות יש ודאי אחד שבו נתנגנה במקרה סימפוניה מוצלחת. אז יש ספק, אבל אני בוחר בוודאות הסובייקטיבית בעולם של אי־ודאות אובייקטיבית. האדם חייב לבחור בין החלופות.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' טבת תשע"ד, 13.12.2013
פורסמה ב-13 בדצמבר 2013, ב-גיליון ויחי תשע"ד - 853, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-קדמות העולם, רמב"ם. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.
מוסף "שבת" - לתורה, הגות ספרות ואמנות 
אחת הסיבות שחסידים לא הגו ספרי חקירה כמו מורה נבוכים כוזרי וכיו"ב (אינני מדבר על גדולי החסידים אלא על עמא דבר) היא בדיוק בגלל מאמרים ו' רשימות' מסוג זה. משום שאת הקושיה הבינו ואת התירוץ לאו דווקא. ושאתה נשאר עם קושיא על הקב"ה זה לא טוב…
ישנו פתגם שמיטיב לבטא את ההבדל בין לימוד חקירה ללימוד החסידות שהיא גם במידהגדולה מחקר אלוקי- הכוונה ללימוד חסידות חב"ד שכשמה כן היא הבנת מושגים אלוקיים ונשמתיים בחכמה בינה דעת של האדם.
אדם שלומד חסידות בעיון מפנים וקולט שבעצם הכל זה אלוקות, הקב"ה הבלתי בעל גבול נשקף מכל פינה ומחיה כל חלקיק בעולמנו, ואם כך מתעוררת קושיה- אם האלוקות ממלאת את כל ההוויה והיא היא ההוויה- אם כן כיצד יש נתינת מקום לעולמות ולקיום של הפרט? כיצד אני קיים ומרגיש את עצמי כיישות עצמאית ואינני נשאב בכלות הנפש באין-סוף?. במידה ואדם לא יבין את התירוץ לקושיה חמורה זו לכל הפחות הוא ילך לישון עם הידיעה שאלוקות זה הכל- וזה ודאי טוב…
אך חקירה יוצאת מנקודת מוצא שיש עולם, אני קיים, ומעתה חובת ההוכחה היא עליך ריבונו של עולם. תוכיח (או שאנו נוכיח) שאתה קיים. במידה ולא מצאת תשובה- הינך הולך לישון בספק גדול, וזה ודאי לא טוב….
אדם הניגש למחקרים מסוג זה ללא שהוא חדור באמונה שלמעלה מהשכל דווקא שהוא והקב"ה הם דבר אחד, ושהקב"ה והתורה הם אמת אבסולוטית מוחלטת ובלתי ניתנת להכחשה ומחוייבת המציאות, סופו הכמעט בלתי נמנע הוא הרהורי כפירה וספיקות בלתי פוסקים.
לתגובתך ייקרא "כיצד להדחיק הרהורי כפירה". לצערנו, בדורנו אי אפשר למנוע אנשים מלשאול שאלות. ונכון, קשה מאוד לחיות בלי תשובה נחרצת וקשה מאוד לקבל "הכרעה" ליבוביצ'ית לחיות חיי האמונה ולעשות זאת מתוך "דרייב" ומוטיבציה אמיתיים, אבל מבלינת האדם הישר עם עצמו אין כמעט ברירה.
והמדחיקים כמוך ? האמת? אני מקנא בשלוות הנפש שלהם, אבל כנראה שלעולם לא אוכל להיות שם.