בגרמניה לא היה גטו | חבצלת פרבר

גורלם הייחודי של יהודי גרמניה נבלע במחקר על גורל היהודים בשואה. צימרמן קורא בספרו להיסטוריונים הגרמנים לראות את תולדות היהודים כחלק מן ההיסטוריה הגרמנית

967611גרמנים נגד גרמנים

גורלם של היהודים 1945-1938

משה צימרמן

מגרמנית: גדי גולדברג

עם עובד והמרכז להיסטוריה גרמנית ע"ש קבנר, 2013, 251 עמ'

כבר מזמן נשמעה הטענה שאין עוד מה לחדש במחקרים על שואת היהודים. ובכל זאת, מתברר שיש. ישנם חללים וסדקים שבהם נחבאים עוד נושאים ועוד שאלות וזוויות ראייה חדשות ונוספות. פרופ' משה צימרמן, המתמחה בהיסטוריה של גרמניה ויהודיה, מצביע, ובצדק, על פער כזה הדורש טיפול: "היסטוריונים רבים, יהודים ולא יהודים, ראו בשנת 1933, או לכל המאוחר בנובמבר 1938, את המועד שבו תמה ההיסטוריה הייחודית של יהדות גרמניה, ומאז ואילך שוקעו תולדותיה בכלל סיפור שואת העם היהודי… הפוגרום ב־9 בנובמבר 1938, המכונה 'ליל הבדולח', נחשב בדרך כלל נקודת הסיום של תולדות יהודי גרמניה… מה שהתרחש לאחר 1938 נטמע ושוקע בהיסטוריה של השואה… אם כחלק (ממנה) ואם בתור נספח מצומצם… של ההיסטוריה הכללית…".

במילים אחרות, הכתיבה ההיסטורית לא ראתה את הייחוד שיש בגורלם של יהודי גרמניה לעומת תולדות שאר יהודי אירופה, הן בשנים שאחרי 1933 שקדמו לשואה, והן בשנות השואה עצמה. הייחוד הזה נובע מהעדר גבולות זהותיים ברורים, "בשביל יהודים־גרמנים היו האויבים – הפושעים ותומכיהם – שייכים בעצם גם הם ל'אנחנו'…". הייחוד והטרגיות של תולדות יהודי גרמניה אינם נובעים אפוא רק מכך שהשואה התחילה אצלם בעצם מוקדם יותר מבכל קיבוץ יהודי אחר ועל כן נמשכה יותר שנים, אלא גם, או אולי בעיקר, מכך ש"במאבק ובמלחמה, בגירוש וברצח, עמדו גרמנים מול גרמנים – לפחות מנקודת מבטם של הקרבנות, יהודי גרמניה…".

הביטוי "גרמנים מול גרמנים", שמשמש גם כשם הספר, מציין אפוא שעל פי נקודת ראותם של יהודי גרמניה, השואה שלהם הייתה במובן מסוים מלחמת אזרחים פנים־גרמנית, כשבשני צדדיה – רודפים וקרבנות, רוצחים ונרצחים – נמצאו אנשים שראו את עצמם גרמנים. מנקודת המבט הזאת, "המאורעות בפרק הזמן הזה אינם אלא פרק בהיסטוריה הגרמנית, שהרי הקונסטלציה הייתה גרמנים לא יהודים נגד גרמנים יהודים, שבשום אופן לא התכוונו לפגוע בגרמנים אחרים… אפילו ציונים גרמנים או אורתודוקסים יהודים־גרמנים לא שאפו להתכחש לגרמניה, לאירופה או לגרמניות… רק מנקודת מבטם של האנטישמים בנוגע ליהודי גרמניה היה מדובר בעימות בין גרמנים ובין יהודים, ולא במאבק פנים גרמני… גרמנים לא יהודים הם שהמציאו את ההפרדה ואחר כך תירגמו אותה לשפת המעשה…".

זהו טיעון חדשני ואפילו נועז, שמאיר באור חדש – או לפחות מנסח בצורה חותכת – את מה שהיה קיים במידה רבה ובמשך עשרות שנים בתת־מודע הציבורי־יהודי, ואשר אפיין את הדרך שבה התייחסו יהודים רבים (בעיקר יוצאי מזרח אירופה) ליהודים יוצאי גרמניה (ה"ייקים").

בית לא עוזבים

לחיזוק טיעון זה מביא צימרמן נימוק נוסף, חותך כשם שהוא טרגי: אחת הסיבות לכך שהיהודים לא מיהרו לעזוב את גרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון הייתה בדיוק זו – הם ראו את עצמם כחלק בלתי נפרד מן החברה הגרמנית, ולא הבינו מדוע עליהם לעזוב את מולדתם רק משום ש"בזמן הזה" היא נשלטת על ידי אנטישמים.

תפיסה־עצמית זו שומטת את הבסיס מתחת לשאלה, ואפילו ההתרסה, המקובלת, המופנית בדיעבד אל הקרבנות היהודים־גרמנים – מדוע לא עזבו בזמן את גרמניה. שאלה זו מהווה "אישוש שבדיעבד של הדעות הקדומות של החברה הנציונל־סוציאליסטית" נגד היהודים, שכביכול "היו צריכים לתפוס שעליהם לעזוב, לא רק מפני שהיו יכולים (כביכול) לדעת שהנאצים מתכננים להשמידם, אלא גם מפני שבאמת היו זרים בחברה הגרמנית…". אבל זה בדיוק היה העניין: היהודים לא ראו את עצמם כזרים בגרמניה, ורק הנאצים הם "שהציגו את היהודים בתור 'לא גרמנים', בתור זרים… וכך ניתנה לגיטימציה למאבק בהם…".

במישור התיאורטי מפנה צימרמן כאן (כמו בנקודות משמעותיות אחרות בספר) את ביקורתו כלפי ההיסטוריונים (בעיקר הגרמנים), ומאשים אותם בכך שהפרדת תולדות יהודי גרמניה מן ההיסטוריה האחודה של גרמניה משקפת הסכמה צינית, או לפחות הסכמה בלתי מודעת מצדם, לפיצול שפיצלו הנאצים את החברה וההיסטוריה הגרמנית ליהודית מצד אחד ולא־יהודית מהצד שכנגד. הוא קורא להם לחקור את ההיסטוריה של יהודי גרמניה בשנים שבין 1933 או 1938 לבין מלחמת העולם השנייה והשואה כחלק מן ההיסטוריה הגרמנית, ולא במסגרת "עסקת חבילה" סטריאוטיפית עם כלל יהודי אירופה שנשמדו בשואה.

צימרמן מנסה לשמור על עיקרון זה ולטפל במקביל הן בהיבטים השלטוניים של רדיפת היהודים בגרמניה והן בהשלכות הרדיפה על היהודים בשנים 1933 ואילך כחלק מההיסטוריה של הנאציזם בגרמניה. זה ניסיון מעניין, אם כי בפועל – ואולי מקוצר היריעה – התיאור המשולב הזה יוצא בפועל די שטחי וסכמתי ואינו מייצר תובנות חדשות ובלתי מוכרות לגבי אותן שנים, ובמידה מסוימת תקף לגביו הכלל "תפסת מרובה לא תפסת". יחד עם זאת – וכאן התוצאות מעניינות יותר – צימרמן שומר על עקרון הייחודיות ושם את יהודי גרמניה במוקד התיאור גם לגבי השנים שאחרי 1941, כאשר גורלם נחרץ להישמד יחד עם שאר יהודי אירופה.

חיילים נאצים נושאים שלטים שבהם נכתב: "גרמנים! הגנו על עצמכם! אל תקנו מיהודים!", 1933

חיילים נאצים נושאים שלטים שבהם נכתב: "גרמנים! הגנו על עצמכם! אל תקנו מיהודים!", 1933

המטרה הייתה הגירה

הייחוד של גורל יהודי גרמניה בשנים 1933 עד בערך 1941 נדון בהרחבה יחסית בפרקים השני והשלישי בספר. אלה הם אולי הפרקים שמעניינים ביותר את הקורא הבלתי מקצועי. צימרמן מציג בדרכים שונות את חוסר העקביות בהתנהלות השלטונית הנאצית כלפי היהודים ואת העובדה שבשלב זה המטרה העיקרית של רדיפת היהודים לא הייתה השמדה אלא בידוד, חנק והשפלה עד כדי אילוצם לעזוב את גרמניה (וגם להשאיר מאחוריהם את רכושם לטובת הרייך השלישי). שוב ושוב הודגש על ידי ראשי השלטון הנאצי שיש למרר ליהודים את חייהם ולעשות הכול כדי שימהרו לעזוב את גרמניה (ואחר כך את אוסטריה וצ'כיה שסופחו לרייך). אמצעי ההשפלה, הבידוד והנישול מזכויות ומרכוש היו מכוונים עד פרוץ מלחמת העולם לטיהור גרמניה מהיהודים במובן של סילוק, יותר מאשר במובן של השמדה.

עוד בשנת 1938 הדגיש גרינג כי יעדם של כל הצעדים שננקטו נגד היהודים הוא "הגברת קצב ההגירה בכל לחץ אפשרי". אישורי יציאה ניתנו גם ליהודים שהיו להם אישורים על מקום מובטח בספינת מעפילים או פליטים – ולאו דווקא רק לאלה שהיו להם אשרות כניסה מוסדרות למדינות אחרות. בסיכומו של דבר, במשך שנים רבות (מ־1933 ועד 1939 לפחות) נתפס "הפתרון הסופי" לשאלת היהודים בכלל ויהודי גרמניה בפרט כעניין שיטופל "אחרי המלחמה", ולא כיעד מעשי מיידי, כאשר הגדרת ה"אחרי המלחמה" ומהות "הפתרון הסופי" עדיין לא היו ברורות ומגובשות.

יעיד על כך עניין שאינו מוזכר משום מה בספר, ויכול לחזק את התיאור והטיעון שלעיל, הלוא הוא "הסכם ההעברה" שעליו חתם חיים ארלוזורוב בשנת 1933 עם הממשלה הגרמנית בשם הסוכנות היהודית. ההסכם, שחל על "אזרחים גרמנים תושבי גרמניה שהם 'בני הגזע היהודי' ומהגרים לארץ ישראל", נועד לאפשר ליהודים שרצו להגר מגרמניה לארץ ישראל להוציא חלק מהונם ורכושם לפלשתינה־א"י, וכך להקל עליהם את ההגירה.

"הסכם ההעברה" הוכח כהצלחה גדולה: אחת המגבלות החמורות שהוטלו על יהודי גרמניה החל ב־1933 הייתה האיסור על הוצאת כספים, שגרם למשפחות מבוססות רבות להסס אם לעזוב את גרמניה כשעוד הייתה אפשרות לכך מחשש שיגיעו לחוץ לארץ ללא אמצעי קיום. הסכם ההעברה פתר, לפחות חלקית, בעיה זו. גם שלטונות המנדט הבריטי, מצדם, היו מעוניינים בהשקעות הון, אמצעי ייצור ו“הון אנושי“ בפלשתינה־א“י. בכספים שהוצאו מגרמניה במסגרת ההסכם ניתן היה לרכוש אדמות (כך נבנו בין השאר מושבים כגון רמות השבים, כפר שמריהו ובית יצחק), וכן לבצע השקעות מוגדרות ומאושרות מראש, למשל בציוד תעשייתי וחקלאי ובמכונות, וזאת על מנת להבטיח מקורות הכנסה לבעלי ההון עצמם ולמהגרים נוספים.

במאמר מוסגר יוזכר שהתנועה הרביזיוניסטית התנגדה נמרצות ל“הסכם עם השטן“ וטענה – ובצדק – שהוא מטרפד את מאמציהן של קבוצות יהודיות בארה“ב לגרום להטלת חרם כלכלי על גרמניה הנאצית בגלל רדיפות היהודים. ואכן, יוזמת החרם הזה נמחקה בגלל הסכם ההעברה. המתקפה הקשה של הרביזיוניסטים על חיים ארלוזורוב היוותה את הרקע להאשמתם מאוחר יותר ברציחתו.

  אופרה כתרפיה נפשית

למרבה הצער, אם מפאת ההיקף הצנוע של הספר, אם משום שהנמענים הראשונים והראשיים שלו הם היסטוריונים גרמנים ואם משום שהמחבר עצמו רואה בספר זה רק הזמנה לדיון, המידע המובא בספר הוא מצומצם וקמצני למדי. צימרמן, כעדותו־הוא, "מבקש לתאר ולהסביר תופעה… אבל בלי לטבוע באין־ספור פרטים מיותרים". בפועל הוא מרחיב במידע שכבר מצוי בספרות השואה המוכרת, ומוותר או מצמצם מאוד – אם בכוונה או בהיסח הדעת – את ההתייחסות לנושאים שמוכרים פחות, לפחות לציבור הקוראים שמחוץ לאקדמיה.

כוונתי בעיקר לנושאים הנוגעים לחיי היום־יום של יהודי גרמניה עד 1941. צימרמן מזכיר שהשלטונות הנאציים מנעו בקפידה היווצרות של גטאות יהודיים בגרמניה (אם כי במהלך השנים וההצקות התארגנו "בתי יהודים" – מין שיכונים ליהודים שסולקו מבתיהם). כך נוצר מצב מורכב שבו התקיימו חיים כמעט־נורמליים לצד גזרות, הגבלות והצקות מתעצמות והולכות. מכות קטנות ומציקות כגון מסירת חיות המחמד או איסור להשתמש בשירותי הספריות הציבוריות ואפילו לקנות ספרים נועדו למרר את חייהם של היהודים, אבל לא סיכנו אותם. מצד שני, היה להם אפקט הולך ומצטבר של שעבוד והשפלה נפשית עמוקה.

רק כשמבינים את המצב המיוחד של חברים בקהילה יהודית כזאת, שחיה במצב שבו קו הגבול בין נורמליות לבין רדיפות מחמירות והולכות עד לכדי סכנת־חיים אינו ברור, והולך ומשתנה מיום ליום; קהילה שאינה כלואה בגטו, אבל נושאת טלאי צהוב, מורעבת יותר ויותר, מושפלת ומבודדת ומנועה אפילו מלפקוד גינות ציבוריות, לשבת על ספסל ברחוב או לחצות רחובות מסוימים בעיר – אפשר גם להבין את הצורך הנפשי שגורם ליהודי ברלינאי ללכת לאופרה עוד ב־1942 – בעיצומם של ימי המלחמה, הגירושים והשואה. מעשה כזה יכול בוודאי להיחשב לסוג של תרפיה נפשית ואפילו לגילוי של אוטונומיה אנושית וחרות פנימית. אבל דווקא על ההיבטים האלה, החברתיים־תפקודיים והנפשיים של חיי היום־יום הייחודיים של היהודים בגרמניה של הרייך השלישי, אין צימרמן מרחיב את הדיבור – וחבל.

שיתוף פעולה אפור

אפשר למנות בין יתר הנושאים שהיה מקום להרחיב עליהם את הדיבור את הבאים: הדרכים הנסתרות להציל מעט מן הרכוש היהודי בתקופת ה"אריזציה" והידלדלות המשאבים הכספיים של האוכלוסייה היהודית, ההרעבה ההדרגתית, בדידותה של אוכלוסייה שרובה קשישה ושצעיריה היגרו מגרמניה, מדיניות הדיור והפינוי, מגמות של הגברת התודעה היהודית והסולידריות במסגרת הפעילות התרבותית והפרקטיקה הדתית אחרי 1933 או 1938, מצבם המיוחד של יהודים־נוצרים גרמנים, בריחה וגניבת־גבולות מגרמניה ועוד.

נושא חשוב וטעון מאוד הוא יחסם של יהודי גרמניה ל"אוסט־יודן" (יהודים ממזרח אירופה) לפני 1933, והתגובה (אם הייתה) לגירוש יהודים פולנים מגרמניה ב־1933 ואילך. השלכות המתחים שהיו מוזכרות בהרחבה יחסית בהקשר כרונולוגי מאוחר יותר – כשה"אוסט־יודן" פוגשים שוב את יהודי גרמניה בתור מגורשים לגטאות במזרח.

העמימות המכוונת שנקטו הנאצים והיעדר קו גבול ברור בין נורמליות־למראית־עין שהולכת ופוחתת ורדיפות שמחמירות אבל לא ברור יעדן הסופי מקרינים גם על סוגיית "ההתאחדות הארצית של יהודי גרמניה" ושיתוף הפעולה שלה עם הנאצים. התפקיד החיובי שמילאה ההתאחדות בראשית הדרך בסיוע להגירת יהודים ובהקמת הכשרות מקצועיות וחקלאיות לקראת עלייה לארץ ישראל הלך וגלש בהדרגה דרך אזורים "אפורים" של ספק שת"פ ספק הגנה וסיוע ליהודים עד שהגיע לשיתוף פעולה ממש.

אבל זה היה תהליך ארוך יחסית והדרגתי שנמשך מספר שנים (מ־1938 עד 1941־3) והתרחש על רקע חיים שנמשכו זמן רב כמעט כרגיל, בשונה מלוח הזמנים הקצר והמיקום מבשר הרעות (גטאות) שאפיינו את תולדות ה"יודנראט" בארצות הכיבוש הגרמני. המאפיינים הסותרים הללו בתולדות "ההתאחדות הארצית" הם חלק מאותה עמימות מכוונת של כוונות הנאצים ומאותה ייחודיות היסטורית של יהודי גרמניה אחרי ינואר 1933, שצימרמן מצביע עליה.

חשיבותו העיקרית של הספר אינה נעוצה בתשובות ובמידע שיש בו אלא בהצגת השאלות. רבים מן החומרים מצויים כבר ומפוזרים בספרות המחקר העוסקת בשואה ובשנים שקדמו לה, אבל החידוש של צימרמן הוא בדרישה העקרונית לצורך לבנות תמונה ייחודית מגובשת של תולדות הקהילה היהודית־גרמנית במסגרת שדה־כוחות הדדי עם ההיסטוריה הנאצית, באותן חמש או שמונה שנים של קורותיה שכאילו נמחקו מן הכרונולוגיה של תולדותיה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' טבת תשע"ד, 13.12.2013

פורסמה ב-13 בדצמבר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון ויחי תשע"ד - 853, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. כהשלמה נאותה לספרו של צימרמן:

    -אותו קראתי והוא אכן מעניין אם כי לא מחדש יתר על המידה וצודקת הכותבת שחשיבותו של הספר נובעת בעיקר מהצגת הנושא שמרבים לשכוח בהשוואה לשואת יהדות מזרח אירופה-

    כדאי מאוד לקרוא את היומן של ויקטור קלמפרר שתיעד יום יום במהלך תקופת המשטר הנאצי בעוד הוא חי בעיר דרזדן ממש עד הפגזתה ע"י הבריטים והאמריקנים בסוף המלחמה [הפגזה זו שאותה הוא שרד את השואה ובזכותה הוא לא נשלח מזרחה כמתוכנן] היומן של קלמפרר מציג תמונה בהירה ובזמן אמת על החיים של יהודים בגרמניה תחת המשטר הנאצי

    חלקים נרחבים מהיומן תורגמו לעברית והיומן תורגם לעברית ונמצא בהישג יד בחנויות הספרים

    יומן מעניין נוסף אך קצר יותר הוא היומן של הרמן זמטר שנלקח באקציה לאוושויץ מברלין בשנת 1943 למניינם ונרצח שם

    היומן יצא בתרגום תחת הכותרת "להיות יהודי בברלין" וגם הוא מצוי בהישג יד בחנויות

    • אינני יודע מה העניין של פרופ' צימרמן להפריד את הדיון בשואת יהודי גרמניה מהדיון בשואת העם היהודי כולו. הנאצים רדפו גרמנים שלא הזדהו עימם פוליטית והשמידו חולי נפש לשם 'השבחת הגזע', אך השמדה טוטאלית של אנשים ונשים, זקנים וטף היתה רק בשני עמים – היהודים והצוענים.

      אין זה נכון שלא היו גטאות בגרמניה. גרמניה היתה המקום הראשון באירופה בו רוכזו היהודים ב'בתי יהודים', ב30.4.38. בפולין קמו הגטאות הראשונים רק בחודשים האחרונים של שנת 1939. בהמשך רוכזו יהודי גרמניה בגטו טרזיינשטאדט ומשם נשלחו להשמדה.

      הנאצים לא נהגו להקים גטאות גדולים בערי גרמניה, כמו שעשו בערי פולין והארצות הבלטיות, כדי שלא להבליט את מעשיהם, מגמת ההצנעה היתה גם כלפי האוכלוסיה הגרמנית – שחלק ניכר ממנה לא הזדהו עם האידיאולוגיה הנאצית בכל רשעותה. היטלר מעולם לא זכה לרוב בבחירות – והן כלפי מבקרים מהעולם המערבי. גם בשאר ארצות הכיבוש שבמערב, כהולנד בלגיה וצרפת, לא קמו שכונות-גטו מסיבה זו.

      נראה לי שיש גם הפרזה בטענה שהזדהות לאומית עם גרמניה היתה הסיבה המרכזית לאי יציאת יהודים מגרמניה. אנשים מבוגרים פחדו להתחיל חיים חדשים במקום אחר, ללא רכוש וללא סיכוי סביר למצוא פרנסה במקום החדש. עובדה היא שרבים מיהודי גרמניה שלא יצאו בעצמם שלחו את ילדיהם לא"י, ע"י עליית הנוער, או לאנגליה, ע"י ה'קינדרטרנספורטן', וכך הצילום.

      האמירה 'גרמנים נגד גרמנים' נכונה מבחינה אחרת. הנאצים השחיתו את עמם הם מבחינה תרבותית ומוסרית. לקחו עם שהיה בפיסגת התרבות והמדע של העולם והפכוהו ל'חיית פרא בלונדית', ובסופו של דבר הביאו על עמם מיליוני אבידות וחורבן פיזי וכלכלי.

      אכן, ראוי שיקחו ההיסטוריונים הגרמניים לתשומת ליבם וישננו לעצמם ולתלמידיהם, שאלה שדירדרו את גרמניה לתרבות של שנאה ורצח – הם אויביו של העם הגרמני!

      • שתי הערות:

        א. לגבי גטאות – מלבד טרזיינשטאדט שבצ'כיה, נשלחו יהודי גרמניה באוקטובר 1941 גם לגטאות לודג', מינסק, קובנה וריגה (ויקיפדיה, ערך 'יהודי גרמניה הנאצית').

        ב. מעליית היטלר לשלטון עד פרוץ מלחמת העולם השניה (1933-1939), היגרו מגרמניה 282,000 יהודים (ועוד 117,000 מאוסטריה והשטחים המסופחים). ונשארו בה רק 225,000 יהודים. כשגם מאלה היו רבים שרצו לצאת ולא יכלו, הן מצד המיגבלות שהטילו המדינות הקולטות והן מצד מחוייבותם של יהודים לבני משפחה שלא יכלו לצאת ומחוייבותם של מנהיגים שלא רצו לנטוש את קהילתם. וכפי שכבר הזכרתי, רבים שלא יכלו לצאת בעצמם, שלחו את ילדיהם לא"י או לאנגליה.

        בשנים הראשונות, אכן לא עודדו מנהיגי יהדות גרמניה את ההגירה, מתוך ציפיה שלא תהיה הסלמה ברדיפות, אך עם פירסום חוקי נירנברג החלו גם מנהיגי יהודי גרמניה לעודד את ההגירה (ויקיפדיה, שם).

        הוה אומר: מרבית יהודי גרמניה התפכחו מ'מולדתם' שבגדה בהם.

        • ש.צ שלום רב

          ודאי שהרוב הגדול של יהודי גרמניה הבינו היטב ובזמן שגרמניה בגדה בהם ואם היו להם ספקות לאחר עליית היטלר לשלטון אז לאחר חוקי נירנברג ובוודאי שלאחר ליל הבדולח היהודים הבינו שהפטרלאנד האהובה כבר לא ביתם

          לכן הבירור המעניין בדבר ההלם של יהודי גרמניה מבגידה זו רלוונטי יותר לשנים 1933-38 למניינם יותר מאשר לתקופת השואה בעיצומה בזמן המלחמה שם נחרץ גורלם עם כל אחיהם היהודים בשאר ארצות אירופה הכבושות

          אך עדיין הבירור הזה מעניין ושונה במובהק משאר יהדות אירופה

          צימרמן בספרו מדבר על כך רבות והוא מתעכב על עניין הגעגועים לגרמניה אצל היהודים שברחו ממנה

          בדיחה שנאמרה בארה"ב באותה תקופה מדברת על מהגר גרמני שהיגר לניו יורק וכשהוא נשאל האם הוא מתגעגע למולדתו גרמניה הוא עונה "לא! למה שאתגעגע? אני לא יהודי"

          עד כמה שזה נשמע לנו היום מוזר ומשונה זה היה הלך רוח קיים אצל היהודים מגרמניה גם לאחר שברחו ממנה בעקבות הפניית הגב של גרמניה אליהם.

          ספר נוסף שמתאר יפה את העניין הוא "רקוויאם גרמני" של עמוס איילון שמתאר את השתלבות היהודים בגרמניה מימי מנדלסון -שנכנס לברלין דרך השער שיועד ל"יהודים ובהמות" -ועד עליית היטלר לשלטון

          הספר לענ"ד לא חף מבעיות אך הוא מתאר יפה את הנושא גם אם הוא לוקה בחסר בכמה דברים

          לכן לאור האמור לעייל אפשר להבין מדוע נושא בגידת גרמניה ביהודייה הוא כן נושא מרתק בפני עצמו ללא קשר לסיפור הכולל של השואה.

          נ.ב

          יש לי גם קשר משפחתי לנושא המדובר:

          סבא רבא של אשתי שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה בתור רב צבאי[כן,היה תפקיד כזה בצבא הגרמני הטרום נאצי] וכמובן שכמו לדומיו זה לא עזר לו לאחר עליית הנאצים לשלטון והוא היגר עם משפחתו לבריטניה אותה מדינה בה הצבא שהוא שירת בו נלחם נגדה בזמן שירותו[הוא עצמו דווקא הוצב בחזית המזרחית ] לזה קוראים האירוניה של ההיסטוריה.

          • עגנון, באחד מסיפוריו על מלחמת העולם הראשונה בגרמניה, שם בפי אחד מגיבורי הסיפור את האמירה, שאחרי המלחמה ירצו הגרמנים לשקם את תרבותם, וילכו ליהודים יוצאי גרמניה שבאמריקה ששמרו על נכסי הרוח שבגרמניה עצמה הושלכו לפח.

          • שקיעת היהדות או רנסאנס יהודי?

            פרופ' משה צימרמן מתאר בראיון איתו, שעוד לפני מלחמת העולם הראשונה, וביתר שאת בתקופת ויימאר, ככל שגדלה התערות היהודים בחברה הגרמנית, עובר על יהודי גרמניה גם תהליך מקביל, 'רנסנס יהודי' הגובר והולך:

            'לפני מלחמת העולם הראשונה, כשהיהודים התמזגו בחברה הגרמנית, אנחנו רואים תהליך של רנסנס בחברה היהודית. תקופת רפובליקת ויימאר, שבה האמנציפציה הגיעה למימוש המובהק, היא השלב המובהק יותר של רנסנס יהודי, אם למדוד את היקף הפעילות היהודית והפעילות התרבותית של יהודים בגרמניה. בתקופה הבאה הנאציזם יוצר מצב של בידוד התרבות היהודית, שדווקא יצרה רנסנס, 'תחייה' נוספת של עשייה ופעילות יהודית'.

            ('בין יהדות לגרמניות – ראיון עם פרופ' משה צימרמן', באתר 'יד ושם')

            אינני מבין, איפוא, מדוע צימרמן (בעקבות פליכס טיילמאכר), מדבר קודם לכן על 'שקיעת היהדות' בגרמניה? אני רואה כאן תהליך 'מוסיף והולך' של העצמת הזהות היהודית. הן כאשר היהודי הגרמני משתלב בחברה הגרמנית, הוא נשאר יהוודי גאה במורשתו, והן כאשר הוא נרדף, אין היהודי הגרמני נוטש את זהותו היהודית 'וכן ירבה וכן יפרוץ'.

            נראה שהיו לכך כמה גורמים. המשבר הכלכלי וההסתה הנאצית הגוברת בתקופת ויימאר, ובמקביל התפתחותו של היישוב היהודי בארץ ישראל ונוכחותם הגוברת בגרמניה של אנשי רוח ותרבות ממזרח אירופה – תרמו לאותו 'רנסנס יהודי'.

            תהליך ההתקרבות בין יהודי גרמניה ליהודי מזרח אירופה החל בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לא מעט בזכותם של יהודים כסבא רבא של רעייתך, ששירתו כקצינים בצבא הגרמני בשטחי פולין וגליציה ובאו במגע בלתי אמצעי עם יהודי המקום.

            בברכה, ש.צ. לוינגר.

            • סבא רבא של רעייתי ביקש להיות מוצב בחזית המזרחית בדיוק בשביל זה.

              מאחר והדבר היה נתון לבחירתו הוא ביקש להיות שם בכדי לעזור ליהודים הרבים שם בנוסף לתפקידו לתמוך בחיילים היהודים של הצבא הגרמני ולשמחת הלב הוא לא היה שותף לסלידה ולניכור שהיו קיימים אצל רבים מיהודי גרמניה הוותיקים ל"אוסט יודן " .

              אני יודע שהוא עסק בין היתר בעזרה לבית יתומים יהודי בפולין ולפי איך ששמעתי הוא באופן כללי ראה במפגש עם יהדות פולין המפוארת חוויה מעצבת בחייו

  2. ההבדל שעושה פרופ' צימרמן נובע מהעובדה הטראגית שרבים מיהודי גרמניה הרגישו הרבה יותר גרמנים מאשר יהודים והם היו פטריוטים גרמנים בכל ליבם ואין בדברים אלו הגזמה

    גם האורתודוקסים הרגישו שייכות לגרמניה והיהודים מכל הזרמים התגייסו למאמץ המלחמתי במלחמת העולם הראשונה -מאה אלף שירתו בצבא בכל התקופה מתוכם שנחם עשר אלף נהרגו ו78% שירתו כלוחמים בחזית!

    היהודים שיחסית לחלקם באוכלוסיה הגרמנית תרמו המון למאמץ המלחמתי נתקפו הלם על הבגידה של הפטרלאנד כלפי הזדהותם המלאה עמה

    צימרמן מזכיר בספר את זה שבשלב מסויים נאסר על ותיקי המלחמה היהודים לענוד את האותות והעיטורים שהם קיבלו

    -בהקשר זה ראוי לציין את העובדה שמי שהמליץ לתת לרב"ט אדולף היטלר צלב ברזל על אומץ לב במלחמה"ע הראשונה שזה היה עיטור נדיר למי שלא היה קצין היה מפקדו היהודי הוגו גוטמן!-

    לכן הבגידה של החברה הגרמנית ביהודים שלחמו אתם כתף אל כתף בחפירות עושה בין היתר את הסיפור הספציפי של יהודי גרמניה לייחודי וראוי לדיון נפרד

  3. בתגובה למעלה שורה רביעית צ"ל "שניים עשר אלף" כמובן ולא "שנחם.." כמו שנכתב לי בפליטת מקלדת.

    אכן שנים עשר אלף יהודים שנהרגו במלחמה כחיילים בצבא הגרמני

    למען מי ולמען מה?

    על זה היה דווה ליבנו על אלה חשכו עינינו

    [אני לא מנסה לשפוט את היהודים באותה תקופה שרצו להראות נכונות להירתם בהתלהבות למאמץ המלחמתי של המדינה בה חיו ושכולם היו מגויסי חובה קשה לשפוט במצב כזה ו"אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" -אני מצר בדיעבד על כך לאחר שאנו יודעים מה היה עתיד לבוא 15 שנה מאוחר יותר]

  4. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4396453,00.html

    כהשלמה למאמר ולדיון כאן -כדאי לעיין במאמר בלינק

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: