כשהטירוף נפגש בבעיות חניה | גלית דהן קרליבך

מה יש בה, בירושלים, שהיא מסוגלת להוציא אנשים מדעתם? האם יש לתופעה זו אח ורע? שני פסיכיאטרים מנסים לגעת בלבה שהסעירה ומסעירה יוצרים, משיחים והוזים

ירושלים של קדושה ושיגעון

צליינים, משיחים והוזים

אליעזר ויצטום ומשה קליאן

אריה ניר, תשע"ד, 400 עמ'

במבט ראשון הוא נראה בסדר: עוד תייר המביט בפאר חומתו של הסולטאן סולימן המפואר. במבט נוסף, מתגלה שההתעמקות שלו משונה למדי. הוא מעביר אצבע על אחת האבנים שוב ושוב כאילו נמצא שם זיז סמוי ואז, משמצא את מבוקשו המסתורי, הוא מזדקף בשמחה וקורא "Salvation!“ בשמחה אמיתית ומידבקת. הירושלמים מושכים כתף וממשיכים לעיסוקם. אחרים, שאינם תושבי העיר, מתאספים סביבו, כי איזו גאולה זו שלא תהיה, גם הם רוצים להיכלל בתוכה. כשהוא מתחיל לזעוק ולגשת אל האנשים, הציפורניים הארוכות והמלוכלכות ושיערו המטונף משנים את דעתם לגבי הגאולה הצפויה. עד שיגיעו השוטרים לקחת אותו, הוא כבר יעבור לנבואות זעם תוססות ועצבניות שבהן איש אינו חפץ.

זהו לא האדם הראשון וכנראה גם לא האחרון שיפגין את סינדרום ירושלים, זה שמעורר שאלות רבות: מה יש בה, בירושלים, שהיא מסוגלת להוציא אנשים מדעתם? האם יש לתופעה זו אח ורע בעולם כולו? האם אנשים אלו הגיעו אל העיר שפויים לחלוטין ורק אווירהּ של העיר הטריף את דעתם?

שבריריות ואספלט עבה

ספרם של הפסיכיאטרים אליעזר ויצטום ומשה קליאן עונה על השאלות הללו ומרחיב בחקירת התופעה. אינספור ספרים נכתבו על העיר ומובן שגבות מזדקפות כשספר נוסף אל מדפיה. במקרה הזה מדובר בספר נחוץ ביותר המשמש מעין אנציקלופדיה חיה ותוססת של אנשים מטורפים שעלו לירושלים לאורך הדורות, כנציגים נאמנים של התקופות השונות בהיסטוריה של העיר.

הכותבים מפריכים את ההנחה המוטעית שכבר הפכה לאגדה אורבנית, הטוענת שירושלים היא־היא הגורם הבלעדי לשיגעון. באופן מאיר עיניים מפרט הספר את המאפיינים המשותפים למסונדרמי העיר: לרוב יהיו אלו אנשים בודדים שנכשלו בעסקיהם או בחייהם הפרטיים. הם ימצאו נחמה בדת ובקריאה בכתבי הקודש (רובם יהיו ממוצא נוצרי), ויצאו למסעות של חיפוש עצמי. כאשר יגיעו לירושלים במצב פריך למדי, התוצאות הקשות והססגוניות לא מאחרות להגיע. הם פוגשים בירושלים שלא ציפו לה. מצד אחד, מחריש שאון התנועה את אוזניהם והם מגלים שגם כאן, בבירת הנצח, יש בעיות חניה לא פשוטות, ושאת הרי הקודש מכסה אספלט עבה וצמחייה דלילה.

מצד אחר, הם ניצבים מול האבנים מלאות ההוד, הספוגות בדמעות, ועומדים חסרי אונים מול ארבעת אלפים שנות קיום של העיר האינסופית הזו. הפער הזה, מסביר הספר, הוא הגורם לשיגעון הרדום להתפרץ. הרשימה שמציע הספר מעניינת מאוד. היא מגוונת מאוד ועוסקת גם באנשים גבוליים שהקדישו את חייהם לעיר הזו, כמו הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטינוס, שלאחר התנצרותה עלתה ארצה ובנתה כנסיות בכל המקומות שבהם פעל המושיע מנצרת.

כזה הוא, למשל, סיפורו המופלא של צ'רלס גורדון, מצביא בריטי מהולל ששמו הלך לפניו בזכות ביצועיו המרשימים באפריקה ובהודו. לעיר המצפה לו בשקיקה הוא הגיע מלווה אך במשרתו האישי, ונפל בקסמיה. ברטה ספפורד, ממקימי המושבה האמריקנית בירושלים והמקור הבלתי נדלה לסיפורי מטורפים והוזים שקובצו בספר "ירושלים שלנו", מספרת על גורדון:

כל אימת שהגנרל גורדון הגיע, הצבנו עבורו כיסא על גג ביתנו השטוח והוא נהג לשבת שם שעות, כשהוא מתעמק בספר התנ"ך ומתכנן תכניות. היה זה שם כשהבשיל במוחו הרעיון שהגבעה ממול לחומה הצפונית היא הגולגולתא, מקום הגולגולת הנזכר בברית החדשה.

בהקשר זה, ראוי לציין שאחד המקומות המקודשים ביותר לנצרות, המנציח את צליבתו ותחייתו של ישו, נמצא בכנסיית הקבר, ברובע הנוצרי, וכמעט אין על כך עוררין בעולם הנוצרי. אך מדהים לגלות שבזכות דמיונו של גורדון וללא ועידות נוצריות, התקבע מקום חלופי לתיאוריה זו שנמצא לא הרחק משער שכם ושזוכה לביקורים לא מעטים. סיפור אחר מספר על נסיכה הולנדית בשם ז'אן מרקוס, שהחליטה לפי חישובים משלה שהגאולה קרובה ביותר. את כל כספה ונכסיה הקריבה למען בניית מלון שבו ישתכנו החפצים להיגאל. הסופרמרקט שנמצא במקום לא מעיד על מלחמות הרכוש שהתחוללו שם. מרקוס לא זכתה לאותה גאולה והיא מתה באכזבה רבה.

נחמה בדת ובקריאה בכתבי הקודש. ירושלים, 2007  צילום: פלאש 90

נחמה בדת ובקריאה בכתבי הקודש. ירושלים, 2007
צילום: פלאש 90

בין השיגעון והיצירה

חוט נוסף השזור לאורכו של הספר הוא עניין היצירה. ואכן יוצרים רבים פקדו את העיר, ובהקשר זה חשוב לציין את ספרו של דוד מנדלסון "צל וחיזיון בירושלים" ("ידיעות ספרים") המתעד רשימה ארוכה ונכבדה של סופרים ויוצרים שהגיעו לעיר. אחד מהם הוא הסופר האוקראיני ניקולאי גוגול, מחבר סיפורי המופת "האף", "האדרת", "נפשות מתות" ועוד.

גוגול היה אדם דתי מאוד, בעל נטייה עזה לאמונות מיסטיות. הוא לא הצליח לסיים את החלק השני של "נפשות מתות", והיה בטוח שבגלל חטאיו – אלו שלא יהיו – שולל אלוהים את כוח היצירה שלו. הוא החליט להיפטר מהשדים האפלים שמצאו משכן בנשמתו והגיע לירושלים. כנסיית הקבר הממה אותו לגמרי. בתיאוריו סיפר שחש נוקשה ויבש כמו בול עץ. הוא חזר למולדתו וכתוצאה מהאכזבה הירושלמית שרף את החלק השלישי של יצירתו.

הצייר ויליאם הולמן האנט, מחשובי הציירים האנגלים במאה ה־19, הגיע ארצה כדי לצייר את אירועי התנ"ך באופן המדויק ביותר. אחד מציוריו הוא "השעיר לעזאזל". כדי להגיע לאמינות מרבית האנט השתמש בתיש והציב את האומלל בתוך גיגית של מים אל מול ים המוות. התיש מת. בציור אחר, קומם עליו את כל יהודי ירושלים כשחיפש ילד שיסכים לגלם את ישו הצעיר המתווכח עם כוהני המקדש.

הספר מדגיש אמנם את הקשר שבין השיגעון והיצירה: אלזה לסקר שילר המעופפת בערוב ימיה ברחובות רחביה ושורת ילדים לועגת לה, והטיפולים בלס"ד שניתנו ליונה וולך במרפאת הנפש בטלביה. אך לא צריך לסטות רק אל מחלקות הנפש, אל שבילי השוקר החשמלי ואל משעולי כותנות המשוגעים. לא צריך. כי מה על גדולי המצביאים שכבשו את ירושלים והשתגעו ממנה? מה על הסובלנות הרומית הידועה שפסחה על אדריאנוס? מה היה דחוף לו כל כך להכניע את אבני הפינה של ירושלים ולצקת את רחובות הקרדו והדקומנוס שאינם מותאמים טופוגרפית לעיר? מדוע הוריק הורדוס את כל רגשי הנחיתות שלו דווקא על ירושלים ובנה בה את המקדש היפה ביותר בעולם העתיק? 
ואם מתקדמים לתקופות חדשות יותר, אי אפשר שלא לשאול ולתהות על עוצמת המרירות שמילאה ירושלים את מארק טווין, מרירות שליוותה אותו מתחילת המסע (והמתוארת בחדות הומוריסטית בספר "מסע התענוגות לארץ הקודש") אך נדמה שבירושלים הגיעה לשיאה.

כי יש משהו בירושלים שאיננו שייך לאיש, ובכל זאת שייך לכולם. למרות תסמונת ונציה (המובאת בספר) או תסמונות דומות ממקומות שונים, עובדת היותה של ירושלים מקודשת לשלוש הדתות היא תופעה נדירה למדי.

שכחו בו משהו

העיר איננה נמצאת על דרך ראשית. צריך לסטות למענה מהשביל, להשתדל. כי ירושלים היא עיר הפכפכה מאוד, לא צפויה, וכמה שמתכוננים אליה היא תמיד תפתיע אותך. כמו אותו דוקטור ברזל שיצרה שולמית הראבן בספרה "עיר ימים רבים". ברזל, רופא יקה מפרנקפורט, רצה לעלות ללבנט אך כדי להרגיל את מזגו הקר למזג הלוהט של הלבנט עבר קודם בסעודיה כדי לתרגל את האורגניסמוס הגרמני שלו. שם כמעט מת מחום. כשהגיע לירושלים, תשוש מאימוני האורגניסמוס שלו, הצליפה בו העיר גשם לעגני על מאמצי־השווא שלו, ואת השבועיים הראשונים בלבנט בילה הדוקטור כשהוא חולה בדלקת ריאות.

יהודה עמיחי אמר: "ירושלים, מקום שהכול זוכרים ששכחו בו משהו אבל הם אינם זוכרים מה שכחו". ירושלים נוגעת בכולם, משוכת כתף. אך איש אינו יכול להישאר שווה נפש כלפיה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' טבת תשע"ד, 6.12.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 בדצמבר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון ויגש תשע"ד - 852, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: