זברה מעופפת יכולה להיות אמיתית | גילית חומסקי

תובנות ניו יורקיות על אנשים כותבים, בעיקר נשים, על אמנות, אמהות וישראליות. ראיון עם הסופרת סירי הוסטוט, שהיא גם רעייתו של 
הסופר פול אוסטר 

איפה הסופרת גרה? במדינת הסופרים. בבית. הספרות עצמה לא גרה בשומקום, חברה כל כך קרובה שאי אפשר לבקר בבית. סופרות אפשר לבקר. אחרי שוויסלבה שימבורסקה הלכה לעולמה לפני שהספקתי לשתות איתה קקאו, החלטתי לא לוותר על אף הזדמנות לפגוש את המקום שממנו מילים באות. ובכן, הפעם ניו יורק.

הבית של הסופרת סירי הוסטוֶט (Siri Hustvedt) נמצא ברחוב שקט בברוקלין, ניו יורק. ליד כנסייה יוונית עם פעמון אימתני פעיל. לעומת מנהטן (שבערב שבת עשויה לעורר את הפיקציה שאחרי טיסה של 12 שעות נוחתים בגבעת שמואל) האזור הזה נראה בעיקר זר. ועדיין, מכאן שוגר לעולם “קיץ ללא גברים“ (עם עובד, 2013), ספרה האחרון של הוסטוֶט ואחד הפייבוריטים שלי לשנה החולפת, המספר את סיפורה של מיה, משוררת ואינטלקטואלית, שבעלה עוזב אותה לטובת צעירה ממנה. התיאור המלודרמטי והמדויק הזה אמנם חוטא לספר, שהוא עמוק ומשעשע וקולח לקריאה בו זמנית. מכאן גם יֵצא בעוד חודשים ספורים ספרה החדש, שאני קוראת בהנאה גדולה אף יותר.

הסלון עמוס ספרים זרים, הרבה ספרי עיון ואמנות אבל גם פרוזה (והרי קונפליקט: על עשרות ספרים מתורגמים שרואים אור בארץ נכתב באותיות זוהרות “מומלץ על ידי הניו יורק טיימס!“. שיטוט בספריות ניו יורק מעלה חשד שאף אחד בעיר לא קורא ניו יורק טיימס). ברגע שהראיון מתחיל הזרות נושרת.

המשמעות של להיות סופרת היא להפוך למישהו אחר. סירי הוסטוֶט  צילומים: אי.פי.איי

המשמעות של להיות סופרת היא להפוך למישהו אחר. סירי הוסטוֶט
צילומים: אי.פי.איי

האמנות חכמה מהאמן

הרגע שבו הסופר יוצא מהספר הוא תמיד קצת משונה. את אוהבת לפגוש אנשים כותבים?

“זה תמיד קונפליקט. אני עוסקת הרבה באמנות, כתבתי הרבה על אמנים ופגשתי את חלקם, והיו לי רגשות מעורבים. למשל, כתבתי מאמר על לואיז בורז‘ואה (פסלת צרפתייה־אמריקנית). היא כבר הייתה באחרית ימיה, וכיוון שידעו שאני כותבת עליה הוזמנתי לסלון שהיא עורכת. ההזמנה הייתה מפתה ומרגשת, חשבתי על זה הרבה ובסוף לא הלכתי. לא רציתי לפגוש אותה לפני שאסיים את המאמר. היא כבר הייתה זקנה ולא במיטבה האינטלקטואלי, שאותו הערצתי ועליו כתבתי. צריך לזכור שהספר והסופר לא מחוברים בקשר בלתי ניתק, ולא תמיד האמן מייצג את גדולת היצירה שלו. האמנות גדולה מהאמן“.

מי הסופרים האהובים עליך?

“הנרי ג‘ימס. אמילי ברונטה“.

הנרי גימס. לפגוש או לא?

“כן. את כל המשפחה. את ויליאם, הנרי ובעיקר את אליס ג‘ימס. אליס הייתה האחות הצעירה, המבריקה, העצבנית והחולה. היא טופלה נגד היסטריה, ובסופו של דבר מתה מסרטן. התפקיד שלה היה תפקיד הילדה הפגועה במשפחה, בדיעבד זו טרגדיה על אינטלקט שלא הובן. הייתי שמחה מאוד לפגוש אותה“.

מי עוד?

“אדמונד הוסרל. מומחה לפנומנולוגיה שהיה המורה של היידגר. ג‘ולי אוסקה, שכתבה ספר ביכורים על נשים יפניות שבאו לאמריקה כדי להתחתן. הוא ספר מצוין שזכה בהרבה פרסים, מה שמיוחד בו זה שהוא כתוב ב‘אנחנו‘“.

בישראל יש ספר על הקיבוץ שכתוב באנחנו“.

“לא קראתי. האמת היא שאנחנו בארה“ב לא מתרגמים מספיק. השתתפתי לא מזמן בהשקת ספר של סטיג דגהאם השוודי, שתורגם מחדש לאנגלית. הבעתי בפאנל את דעתי – חבל מאוד שאמריקה מתעלמת משאר העולם. לא רק בגלל הכותבים בשפות אחרות, בגלל הקוראים. יש ‘מועדון שלושה האחוזים‘ – אמריקנים קוראים תשעים ושבעה אחוז ספרות מקור ושלושה אחוזים משאר העולם. למזלי אני קוראת גרמנית וצרפתית, אז יש בפניי עוד אפשרויות. אבל עדיין רוב השפע התרבותי־עולמי לא מגיע אליי. מישראל אני מכירה את עמוס עוז, את דוד גרוסמן, שהוא גם חבר, ואת צרויה שלו. פגשתי אותה בישראל ואחרי הפגישה קראתי כמה ספרים שלה, שכן תורגמו, ונהניתי מאוד. חבל שלא מתרגמים יותר ספרות ישראלית“.

לכתוב ולצחוק

בניגוד לארצות הברית, ישראל היא דווקא מדינה חובבת תרגומים. לו היו מתורגמים אצלנו גם ספרי המאמרים של הוסטוט, ולא רק ספרי הפרוזה, היינו מקבלים תמונה מלאה יותר שלה. למשל העובדה שאמנם נוכחת בכל ספריה, בעוצמה הולכת וגוברת: מדובר בפמיניסטית גאה.

סופרים הם עם נפרד? וסופרות?

“אנשים כותבים, בעצם כל האמנים, ודאי חולקים חוויה משותפת. אבל נשים־סופרות חולקות לא רק את המצב הנפשי, אלא גם את העובדה שנשים מוערכות פחות. הסטטיסטיקות בארצות הברית מראות שהרוב המוחלט של ספרים שזוכים לסקירה בניו יורק טיימס הם של גברים. אין לי על מה להתלונן, הצלחתי יפה. יש מדינות שבהן אני מוכרת ספרים יותר מבעלי (פול אוסטר). אבל אני משוכנעת שכל מה שסימון דה בובואר כתבה על המין השני עדיין נכון. אנחנו עדיין שרויים תחת ההילה של הכתיבה הגברית ההירואית. העמדה הגברית היא עדיין העמדה האוניברסלית. התראיינתי פעם למגזין נשים כלשהו, ושאלו אותי איזו עצה יש לי לתת לנשים צעירות שכותבות. עניתי: היית שואלת גבר את אותה השאלה? לא נראה לי“.

[בדקתי את הביקורות בארץ, בשבוע אקראי. להלן התוצאות: מוסף הארץ: שש ביקורות על סופרים ושתיים על סופרות. אחד מהם ספר שירה, השני ספר ילדים. ידיעות: שתי ביקורות על גברים, אחת על נשים. מצטיין לטובה מוסף זה ממש, עם רוב מובהק לביקורות על ספרים שכתבו נשים. העורך התוודה, עם זאת, שבשבוע שלאחר כך הגלגל מתהפך].

את כותבת לפעמים בקול של גבר.

“נכון. אבל זה לא כי אני חושבת שזה הקול הספרותי העדיף. אין עדיף. עבורי, המשמעות של להיות סופרת היא להפוך למישהו אחר. גברים ונשים, מבוגרים וילדים. זוהי מתנת הדמיון וזוהי מתנת הכתיבה“.

קיץ ללא גבריםהוא דווקא קול נשי. של משוררת ואינטלקטואלית.

"שגם נוסעת למינסוטה, שם גדלתי. מיה היא לא אני בכלל, אבל נהניתי כל כך לכתוב אותה. נכון שכתבתי על דברים שאני מכירה, אבל מיה מאוד שונה ממני. צחקתי ממש תוך כדי כתיבה. כשצוחקים או בוכים תוך כדי כתיבה, כנראה משהו נכון קורה".

מה עוצר בעדך מלכתוב?

“אני כותבת תמיד. אבל מה שמאט אותי זה כשחלק ממני מפחד להיכנס בעובי הקורה, לעומק הרגשות של מה שאני כותבת. כשכתבתי את ‘אשר אהבתי‘, כתיבה שארכה שש שנים, בכל סיבוב הרגשתי שאני חודרת יותר ויותר לאמת, ופחדתי מהחומרים. ככל שהתבגרתי נפתחתי יותר לעומקים של רגשות“.

יש מדינות שבהן אני מוכרת ספרים יותר מבעלי. עם בעלה, פול אוסטר

יש מדינות שבהן אני מוכרת ספרים יותר מבעלי. עם בעלה, פול אוסטר

זמר שלוש התשוקות

מאחורי כל אדם שחייו מוקדשים למשהו משתרכות רוחות הרפאים של האפשרויות האחרות. במקרה של הוסטוט, קירות ביתה והספרים שהיא קוראת נותנים רמז די עבה: פה נקברה ציירת.

"אני כותבת הרבה על אמנות, וגם מציירת מילדות", היא אומרת. "כשהייתי ילדה אמרתי לכולם שכשאהיה גדולה אהיה אמנית. החזקתי בתוכנית הזו עד גיל 13 בערך. אז התחלתי לקרוא ספרי מבוגרים והתשוקה שינתה כיוון. בצעירותי כתבתי גם שירים. פרסמתי ספר שירים בודד כשהייתי בת 20. באופן מפתיע, אני עדיין מחבבת אותו. אבל היום אני כותבת שירים רק דרך הדמויות שלי. האמת שלי היא בכתיבה אחרת".

כתיבה היא לומר אמת?

“ספרים יכולים לשקר, וגם לומר אמת. אפשר לכתוב על זברות מעופפות, וזה שקר. אבל הן יכולות לגעת בתנועה רגשית אמיתית. כשאדם כותב סיפור – למה דווקא הסיפור הזה ולא אחר? הרי תיאורטית כל סיפור הוא אפשרי. איך יודעים לבחור את הסיפור? כל משפט, האם הוא אמת או שקר? זה רגש שעולה באופן מסתורי. הסיפור עצמו הוא שקר. המהות שלו היא אמיתית“.

האמהוּת שינתה את הכתיבה שלך?

“אני חושבת שכן. האמהות בהחלט שינתה אותי. יש לפול ולי בת בגיל 26, זמרת, שכבר לא גרה איתנו. חווית ההורות, ובעיקר התשוקה שמעורבת בה, היא משנת חיים. אני מאמינה שהחיים הם רצף של תשוקות והיקשרויות. הראשונה היא לאמא. אחר כך מגיעים קשרים רומנטיים מלאי תשוקה. התשוקה השלישית היא הורות. היא בהחלט מוסיפה נופך ועומק ורבדים חדשים“.

מסעותיי בארץ הקודש

הספר החדש של הוסטוט, שיראה אור בארה“ב בחודש מארס, מספר את סיפורה של אישה שלא הצליחה להתבסס ככותבת עד שהתחילה לכתוב כמו גבר.

קשה לא לשאול

“לא, זו לחלוטין לא אני. אף פעם לא סבלתי כמו גיבורת הספר. הספר הוא לאו דווקא קינה פמיניסטית, כמו תיאור של טרגדיה. סופרים, גם גברים, שלא קיבלו את היחס הראוי, זה אסון“.

בארץ, בעלה של הוסטוט מוכר היטב. זהו פול אוסטר, הסופר היהודי־אמריקני הנוגה שכבש כאן לבבות עם “מר ורטיגו“, “מוזיקת המקרה“ ו“לוויתן“. ספריו מתורגמים לעברית אוטומטית ויש לו קהל נאמן וקבוע. הזוג הוסטוט־אוסטר אף ביקר בארץ פעמיים. אלו הרשמים מהביקור, נשאיר אותם כאן כפשוטם:

“ביקרנו בישראל פעמיים. הפעם הראשונה הייתה ב־97‘, בירושלים, ונהנינו מהביקור מאוד. פול בעלי היה אצלכם במעמד של גיבור תרבות, אנשים היו מאוד נלהבים לפגוש אותו. זה היה ביקור קצר יחסית, אבל מאוד מאוד מהנה. כשחזרנו אמרתי לפול שאנשים בישראל חיים במתח אינסופי, עם שאלות פילוסופיות קיומיות, וזה היה מעורר הזדהות. גם אני חיה ככה. ועם כל העומס הרגשי, הכול היה חי ושמח.

“לפני שלוש שנים ביקרנו בישראל שוב, והביקור האחרון היה מדכא. האנשים שפגשנו, בעיקר אינטלקטואלים, היו יותר מדוכאים, והם שידרו איזה ייאוש וחוסר שמחה. אלו כמובן תובנות של אאוטסיידרית, שבאה רק לביקור קצר. אני בטוחה שהן לא מייצגות כלום. אבל כל המתח והעומק והססגוניות נעלמו, והשיחות היו בעיקר מדכאות“.

*

בדרך חזרה מבית הזוג, נהג המונית מגלה עניין. “זה הבית שלך?“, הוא שואל.

לא. ראיינתי סופרת.

“על מה היא כותבת?“

על אנשים, אני חושבת. ועל מה שקורה להם.

“זה טוב“, הוא מהרהר בקול, “ככה תמיד יהיה לה על מה לכתוב“.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' טבת תשע"ד, 6.12.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 בדצמבר 2013, ב-גיליון ויגש תשע"ד - 852 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: