הפשרת המלחמה הקרה | יונתן דה שליט

הרחק מאשליית החיים הנוצצים מתנהל גיבור קודר באווירה אפורה בשיא ימי העימות בין המזרח למערב. ספר הריגול המשובח מרתק לא פחות במלאת לו חמישים

המרגל שחזר מן הכפור

ג'ון לה־קארה

מאנגלית: עדית זרטל

כנרת, זמורה־ביתן, 2013, 193 עמ'

הו, ימי הזוהר של המלחמה הקרה! כמה ספרים נכתבו עליה. כמה סרטים נעשו. אבל הספר הטוב ביותר, המרתק ביותר, שמתרחש בה והיא משמשת לו רקע והקשר, "המרגל שחזר מן הכפור" שכתב ג'ון לה קארה לפני חמישים (50!) שנה, רחוק כל כך מזוהר, מהתעלות, מחדוות ניצחון. אווירה של קדרות, של דלות ושל עליבות שורה על הספר. זו אירופה שרק מתחילה לקום מהריסותיה, המומה ושסועה, אפורה ודלוחה, ענני ערפל קפוא מטשטשים את קווי המתאר שלה, גורמים לך לתהות איפה בדיוק עובר הגבול.

ואכן, שאלת הגבולות מתעתעת בקורא לכל אורכו של רומן הריגול הנפלא הזה. היכן בדיוק עובר הגבול בין טובים לרעים, בין הארגון החשאי לבין לוחמיו, בין התום לרשע, בין ארצות המערב לעולם שמעבר למסך הברזל.

אחרי חמישים שנה קצת מגוחך להיזהר מספוילרים, אבל עדיין נכון להקפיד, למען כל מי שלא קרא, אבל חייב לקרוא את הספר המסעיר והמטלטל הזה. לכן לא אפרט את נבכי העלילה הנפתלת והמסובכת, רק אומר שהיא עוסקת במבצע מודיעיני מבריק, מתוכנן בקפדנות, מתוחכם ונועז עד כדי הליכה על הסף ולעתים גם מעבר לו. מעטים ספרי המתח וסרטי המתח הרוקמים עלילה כה מורכבת ורבת תפניות, ויתרונו העצום של "המרגל שחזר מן הכפור" על הרבה אחרים הוא שמדובר בעלילה אמינה ומשכנעת, שאין בה גיבורי על, אין בה שמץ של טכנולוגיה עתידנית וכמעט אין בה פרצות ושאלות שאינן זוכות לתשובה.

זה משחק שחמט מסובך ומרחיק ראות, שבו שני הצדדים מתגוששים ונאבקים זה בזה, כשלמרבה הזוועה כלי המשחק הם בני אדם שיד נעלמה, או יותר נכון חמקמקה, משחקת ברגשותיהם, בנפשם ובסופו של דבר גם בחייהם. ומי מנצח בסוף? למרות התשובה החד משמעית לכאורה, הקורא שלבו נכבש בקסמו הקשוח של אלק לימאס, גיבורו הקודר של הרומן, ובקסמה של ליז גולד אהובתו, שאין לה בגוף אפילו תא אחד שאינו פשוט ותמים ואוהב, כבר אינו בטוח, והוא נותר מהרהר בשאלה זו זמן רב אחרי שסיים את הספר הלא ארוך שמהדהד עדיין במחשבותיו.

האהבה משבשת

מהו הכפור הזה, שממנו חוזר אלק לימאס רק כדי להישלח אליו פעם אחר פעם על ידי מפקדיו? אותם מפקדים רבי תחבולות, שהמחבר, או אולי זה לימאס, איש השטח שחי בסכנה תמידית, מרשה לעצמו להיות קצת ציני לגביהם. אין זה רק הכפור הפיזי, הטמפרטורות הקפואות המאפיינות את ברית המועצות ואת גרורותיה במזרחה של אירופה. הכפור הוא הבדידות הנוראית והפחד המתמיד המלווים בכל שנייה את הסוכן החשאי הפועל בארץ אויב: "אנחנו נידונים לחיות ללא רחמים, האין זאת … כל הקשיחות הזאת; למעשה איננו כאלה … אדם אינו יכול להיות שם לבד בכפור; אדם צריך לחזור מן הכפור…" (עמ' 19).

אבל החזרה מהכפור אינה פיזית. היא לא רק המעבר מארץ אויב לארץ מבטחים. היא כרוכה במסע פנימי, מעולם המלחמה החשאית האכזרית לעולם שיש בו אנושיות פשוטה. ככה לפחות מבין את זה לימאס, המתבונן בנערה אנונימית העומדת על שפת הים, לא רחוק מהעיר האג בהולנד. "ואז הוא ידע מה היה הדבר שנתנה לו ליז; הדבר שאותו יהיה עליו לשוב ולמצוא אם אי־פעם יחזור הביתה לאנגליה: היתה זו הזיקה לדברים הקטנים – האמונה בחיים פשוטים; אותה פשטות הגורמת לך לבצוע חתיכת לחם ולהכניסה לשקית נייר, לטייל לאורך שפת־הים ולהשליך פירורים לשחפים. היה זה הכבוד לבלתי־חשוב אשר מעולם לא ידע לגלות בעצמו; בין שהיו אלה פירורי לחם לשחפים או אהבה, יהיה אשר יהיה הדבר, הוא יחזור לחפשו; ליז תמצא אותו בשבילו" (עמ' 81).

אהבה. אהבה. המשתנה החופשי, הפרוע, שמשבש את האלגוריתמים המורכבים והמתוחכמים של גאוני מבצעי המודיעין. גם האהבה הלא סבירה בין לימאס וליז איימה לשבש את התוכנית המסובכת שהגו בקומת ההנהלה של "הכיכר", המטה של השירות החשאי הבריטי. "לימאס עשה את הדבר האחד שהביון הבריטי לא ציפה כלל שיעשה: הוא לקח לו נערה והתייפח על כתפה" (עמ' 166). כך לועגת אחת הדמויות, מעין עורך דין מזרח גרמני. אבל כלפי מי מופנה הלעג? כי נדמה לי שהאהבה הזו, אהבה ענייה וסוררת, כפי שהגדיר אותה בהקשר אחר לחלוטין המשורר אלכסנדר פן, הייתה אולי הדבר המשמעותי ובעל הערך הרב ביותר שהיה לו ללימאס מעודו.

 בדיון העולה על המציאות. ג'ון לה קארה, 1965  צילום: גטי אימג'ס


בדיון העולה על המציאות. ג'ון לה קארה, 1965
צילום: גטי אימג'ס

חן הפגמים הקלים

"המרגל שחזר מן הכפור" יצא לאור לראשונה באנגליה ב־1963. עשרים שנה אחרי כן יצא לאור בעברית בהוצאת "זמורה ביתן", שהוציאה אותו מחדש בימים אלה לרגל חמישים שנה לצאת הספר. לפני שלושים שנה תורגם הספר לעברית על ידי עדית זרטל, והמהדורה החדשה היא למעשה צילום של דפי הספר הישנים, עם אותה טיפוגרפיה, אותו עימוד, אותם פגמים קטנים בדפוס, אותן טעויות הגהה ספורות.

מה השתנה בין מהדורה למהדורה? הכריכה הפכה מקשה לרכה, עיצוב העטיפה השתנה, ולמהדורה החדשה נוספה הקדמה מאת המחבר שכותרתה "חמישים שנה אחרי". האמת, ההקדמה משעממת בעוד הספר מרתק, ונדמה כי נכתבה תחת סוג של מחאה, כחלק ממחויבותו של דיוויד קורנוול המזדקן (זה שמו האמיתי של ג'ון לה־קארה) לסוכנו הספרותי, למוציאו לאור ולמפעל הבינלאומי הגדול הקרוי על שמו.

שאלתי את עצמי האם לא ראוי רומן מופתי כמו "המרגל שחזר מן הכפור" לתרגום מחודש ולהוצאה מחודשת אמיתית ואני חייב לומר שאני לא בטוח. תרגומה של זרטל מצוין, והוא מחזיק מעמד גם בחלוף שלושים שנה, למרות שלעתים רחוקות כמה מילים וביטויים נראים לפתע ארכאיים. כך, למשל, בעמ' 61: "והיו מתקרבים אל קבוצה של חווילות", שהיום היה כנראה מתורגם: והתקרבו לקבוצה של וילות. או, באותו עמוד: "היה קשיש ממנו". מדובר באדם בן 55! מן הסתם היום היינו כותבים: היה מבוגר ממנו. וכמו שאמרתי, גם פגמי הדפוס הזעירים וטעויות ההגהה המעטות. אבל יש בפגמים קטנים אלה חן והם מעוררים סוג של נוסטלגיה, ואני אומר לעצמי, אולי טוב שכך.

ומילה על עיצוב העטיפה. זו של המהדורה העברית הראשונה עוצבה על ידי דני קרמן. בתוך תפזורת של ביצים זוהרת לה כמו תכשיט מין ביצת פברז'ה צבעונית, דגלי בריטניה וברית המועצות מעטרים אותה, ומתוכה בולט מפתח של קפיץ, שאם מותחים אותו מפעיל שעון או מנגנון מתוחכם אחר. הרמז ברור והעטיפה שובה את העין וזכורה היטב גם למי שראה את הספר לפני שנים רבות. אמרי זרטל עיצב את העטיפה של המהדורה החדשה, גבר לובש חליפה וחובש מגבעת מצולם מגבו (ככה נראה מרגל?) וציפור עפה מעל ראשו. מסוג העטיפות ששוכחים מהר.

בחירה חופשית

ג'ון לה קארה מעיד על עצמו שהיה מרגל זוטר במשך שנים ספורות בשירות החשאי הבריטי. כסופר הגיע לעומת זאת לפסגות רבות, גם אם לאורך השנים רבו כישלונותיו, שגם אותם אני מעדיף לעתים על פני הצלחות של סופרי ריגול אחרים. על עלילת "המרגל שחזר מהכפור" הוא אומר (בהקדמה לספר) שהיא "בדיחה מוחלטת מתחילתו ועד סופו" (אם כי אני רואה את לשונו בלחיו, כמאמר הביטוי האנגלי הידוע). "מעלתו של הרומן… או העלבון הטמון בו", ממשיך לה־קארה, "לא נעוצה בכך שהיה אותנטי, אלא בכך שהיה אמין". ובכך באמת טמונים יופיו ועוצמתו של הספר. גם אם הוא בדיון מוחלט, זה בדיון העולה על המציאות, מרכז אותה, ממצה אותה, מעצים ומעמיק את הדילמות ואת ההתלבטויות שהיא מייצרת.

לה־קארה היה אולי מרגל לא חשוב, אבל בזכות כישרון הסופר שבו הוא הצליח ללכוד אמיתות עמוקות על המרגלים הדמיוניים שיצר. כך, למשל, הוא הבין שהדמות הבדויה שיוצר המרגל לעצמו, בניגוד אולי לשחקן התיאטרון או הקולנוע, חייבת להתבסס על דמותו האמיתית, בגלל שהוא אף פעם אינו יכול להתנתק ממנה באמת.

מה מבדיל בין הטובים לרעים? דווקא פידלר, סגן ראש שירות הביטחון המזרח גרמני האחראי על הביון הנגדי, "נבון ופראי, חסר־מעצורים בנכונותו להרוס אחרים" (עמ' 96), דווקא הוא מנסה להבין בשיחה עם לימאס מה מניע את אויביו מהמערב. "במשך כל הטיול חקר פידלר ולא השאיר אבן על אבן… הוא שאל על המשכורת, על החופשה השנתית, על האווירה, על המזנון; הוא שאל על חיי האהבה שלהם, הרכילויות, הפילוסופיה שלהם. בעיקר הרבה לשאול על הפילוסופיה שלהם. ללימאס היתה זו השאלה הקשה מכולן. 'למה כוונתך בפילוסופיה?' הוא שאל בתגובה, 'אנחנו לא מארקסיסטים, אנחנו כלום, סתם אנשים'" (עמ' 107). זה אחד הרגעים שבא לי, כקורא, לחבק את לימאס, לאמץ אותו אל לבי. להיות חבר שלו.

אבל מתברר שארגוני הביון היריבים מאוד דומים זה לזה, לפחות בדבר משמעותי אחד. הדבר העיקרי, אולי הבלעדי, שקובע אצלם, ואין זה משנה אם אתה יושב בלונדון או במזרח ברלין, הוא המבצע והצלחתו. פידלר אומר, עם יותר מרמז לציניות: "זה היה מבצע טוב. הוא מילא את התביעה היחידה של מקצוענו: הוא הצליח" (עמ' 100). ובשיחה קורעת לב שואלת ליז את לימאס: "'האם זה הקל על מצפונו של השירות שלך? לנצל… מישהי מהמפלגה, ולא סתם מישהו?'. לימאס אמר: 'ייתכן, למעשה אין הם חושבים במושגים כאלה. זה היה נוח מבחינה מבצעית'" (עמ' 183).

אילו בחירות יכול סוכן חשאי לעשות בעולם האפל והמורכב הזה? אילו בחירות אמיתיות? כשהוא אף פעם לא בטוח מי איתו ומי נגדו? כשהוא לא יודע אם מה שמניע את הממונים עליו הוא מלחמת הקיום, אהבת המולדת ואמונה עמוקה בטוב, או שערכים אלה מהולים בתאוות כוח, באגו, באכזריות לשמה? לימאס יודע ברגעי האמת לעשות את בחירותיו. הוא מעניק לעצמו את חירותו הפנימית, את זהותו האותנטית. באופן פרדוקסלי (לנוכח סיומו של הספר) הוא מצליח לחזור מן הכפור.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' טבת תשע"ד, 6.12.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 בדצמבר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון ויגש תשע"ד - 852, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: