על פתח הבית | יהודה גזבר

הדיון בחנוכה מזמן לרב שג"ר בחינה נוספת של הבעיה המעסיקה את האדם הדתי בעולם מחולן – המתח שבין הפנים והחוץ. ביתיות חמימה, קור בחוץ ונר דולק בתווך

להאיר את הפתחים
דרשות ומאמרים לימי החנוכה
הרב שג"ר
עורך: ישי מבורך
מכון כתבי הרב שג"ר, תשע"ד, 250 עמ'

בסיפורו "מעשה מאורח" מתאר ר' נחמן את היהודי היושב בביתו לאחר הדלקת נר חנוכה ופתאום בא אליו אותו "אורח בעל כנפיים". לאחר שהם משוחחים מעט רוצה היהודי לעשות את האורח רבי, אבל האורח מבקש לילך. בעל הבית מלווה אותו עד אחר הפתח ופתאום חוטף האורח את בעל הבית ופורח איתו באוויר. ואז, מספר ר' נחמן, "בְּתוֹךְ כָּךְ הִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ… בְּתוֹךְ כָּךְ חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ כְּבַתְּחִלָּה, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא בְּבֵיתוֹ, חָזַר וְהִסְתַּכֵּל וְהִנֵּה הוּא פּוֹרֵחַ, וְכֵן הָיָה מִתְנַהֵג זְמַן רַב". לו הייתי נדרש לתרגם את התנועה שעושה בעל הבית, אולי אפשר היה להגדיר אותה כרפלקסיה. בעל הבית נמצא בחוץ, אבל הוא מביט על עצמו שבפנים ועל מעשי היום יום שלו: "והנה הוא מדבר עם בני אדם ואוכל ושתוה כדרך העולם". על הציר הזה, בין לחיות את הקיום ובין להתבונן עליו מבחוץ, נע גם הספר החדש מכתביו ודרשותיו של הרב שג"ר.

תורה ואקדמיה

הרב שג"ר ביקש להתוות דרך דתית אמונית בעולם הפוסט־מודרני. אף שלא הוציא ספרים רבים בחייו, לאחר פטירתו הוקם ועד שעוסק בעריכת הטיוטות והשיחות שהותיר אחריו ובהוצאתן לאור. גם הספר שלפנינו, "להאיר את הפתחים", מצטרף למגמה מבורכת זו ונוסף לסדרת הספרים העוסקת במועדי השנה. בספר ארבעה שערים, שמבקשים להאיר, מפתחים שונים, אלמנטים בחג החנוכה: החל מדרושים לשבת החנוכה ולפרשת וישב, דרך עיסוק בהדלקת הנר ופרסום הנס, בפתחים ובמעברים בין הבית לבין החוץ, וכלה בשער העוסק בחכמת יוון, ביחס לאקדמיה ובהתמודדות של הדת עם המודרניות, שהרב שג"ר מבקש לנעוץ את שורשה בהתמודדות של המסורת עם החידוש.

אלמנטים אלה נבחנים באמצעות מגוון של מקורות וכלים. החל מקריאה והסבר פשוטים, לכאורה, לתורה של אדמו"ר הזקן מחב"ד, דרך תיאוריות פסיכולוגיות ועד ניתוחים ספרותיים לשירי הילדים של חנוכה. על אף מגוון המקורות, עיקרם הוא המקורות המסורתיים: התורה והגמרא, הרמב"ם, כתבי החסידות והרב קוק. את אלה בוחן הרב שג"ר במבטים שונים, מסורתיים וחדשים, והם שמאפשרים לו לבחון ולהאיר את החג מכיוונים אחרים ולעתים גם מפתיעים. כשמביטים כך בספר, אפשר לראות כיצד הדיון בחנוכה מקבל כפל משמעות: מחד גיסא הוא מדבר על החג עצמו, על האור, על כהונה ומלכות וכן הלאה. מאידך גיסא הוא משתמש בחנוכה כפנומנה, כתופעה, לבחינה של נקודה מרכזית וקיומית יותר העומדת בפני האדם המאמין: המתח שבין הפנים והחוץ.

הדיון במתח זה שוזר את הספר למקשה אחת, ומשתקף בשאלות שבהן עוסק הרב שג"ר: האם הכנסת אורחים היא מעשה של הכלה ונינוחות או של התמודדות ומסירות נפש? מה היחס שבין המצוות, הפרקטיקות הדתיות, לבין ההתבוננות עליהן מבחוץ? האם היציאה מן הבית לקבלת תורות חדשות מיטיבה עם האדם או מזיקה לו? שאלות אלה עומדות בבסיס הדיונים בפתיחת הספר, ומקבלות תוקף ומשמעות בדרשות המופיעות בסופו – דרשות הדנות בפועל בפערים שבין האקדמיה ועולם המחקר לבין עולם התורה, או במתח שבין המבט מן החוץ על הדת ובין קיום ההלכה והאמונה בא־ל.

וכך מתאר הרב שג"ר עצמו את המורכבות הזו, גם אם בעניין מעט אחר:

האינטימיות של האדם בביצה החמימה שבה הוא חי היא אחד הנכסים העיקריים שלנו כבני אדם. ואולם, בעל הבית יצא ממנה החוצה והתנסה במשהו אחר, ומכאן ואילך הוא כבר איננו יכול להיות כשאר בני האדם ולהסתפק בה… כבר אין לו דרך חזרה, אין לו אפשרות נסיגה. את ביתו כבר עזב, וגם כאשר הוא חוזר אליו, זו לא חזרה לבית הקודם. כעת הוא נמצא במקום אחר, בתווך שבין העולמות השונים. הוא לא כאן ולא כאן (עמ' 131).

התמודדות של המסורת עם החידוש. חנוכה בחוות גלעד צילום: מרים צחי

התמודדות של המסורת עם החידוש. חנוכה בחוות גלעד צילום: מרים צחי

מסורתיות וחרדיות

את השאלה על אודות המתח המדובר העלו גם ספרים קודמים של הרב שג"ר. גם התשובה שאותה הציע – מושג הברית – מופיעה כתשובה לאותו מתח בספר שלפנינו. הספר מתייחד בכך שחג החנוכה אינו נבלע בו אגב הדיון הקיומי, אלא מאיר את הדיון הקיומי מזווית אחרת. גם אם לעתים החג אינו אלא מטפורה לקיום הדתי, זו אינה מטפורה ריקה. כפי שמתאר זאת הרב שג"ר:

ניתן לראות את המטפורה כמתפקדת כפי שרצף ההקשרים והזיקות מתפקד במרחב הפסיכואנליטי. מרחב זה איננו אלא מרחב של יצירה וכינון של הלא מודע שאותם הקשרים מייצגים… לפיכך, יש לתפוס את המטפורה כיצירת אמנות המשתמשת בשפה כ"אוצר המילים", שימוש היוצר את רשת ההקשרים והאמת והמשמעות הנישאות בו (עמ' 79).

במילים אחרות, דימוי מייצר זיקה בין שני אובייקטים ומאיר על שניהם באור חדש. חג החנוכה אינו רק מטפורה לקיום הדתי. הוא חג ביתי, מלא בתחושת ביתיות, במשחקים, בשירים ובסיפורים שונים. הביתיות של החג מול הקור בחוץ, כשאור הנר הדולק על הפתח מקשר ביניהם, מאפשרת לדיבור עליו להאיר את הדברים באור חדש. כך, רעיונות שהובעו בקצרה בספרים קודמים, דוגמת "לוחות ושברי לוחות" ו"שיעורים על ליקוטי מוהר"ן", מקבלים מקום משלהם בספר הנוכחי ומצטרפים לרצף ספרי הרב שג"ר המפתחים ניסיון למענה דתי לעולם המודרני והפוסט מודרני.

את המענה הזה מחלק הרב שג"ר לשניים:

כיצד אפשר אפוא לפתור את בעיית האדם הדתי, שחי בעולם מודרני המנוגד לחלוטין לעולם של ההלכה והמסורת? אני משליך יהבי על שתיים: על המסורתיות, למרות שהיא איננה דווקא הלכתית, ועל היפוכה, חרדיות אותנטית, שאינה זהה לחרדיות שאנו רואים היום (עמ' 165).

אותה מסורתיות שמתאר הרב שג"ר היא קיום העומד בפני עצמו, שאינו מכונן על ידי אחר. הוא אינו מותקף אלא נינוח, ביתי. הוא "מעוגן בשייכות שלו". זו אינה נוסטלגיה והתרפקות על העבר, אלא קיום חסר סיבה, העומד לפני השאלה "למה". למה אני דתי? כיוון שאני דתי. זו הזהות שלי. זה מי שאני. כפי שמצטט הרב שג"ר את הרב עמיטל: "מה שחסר לנערים החוזרים בשאלה הוא הקניידלך והלוקשן" (עמ' 166). ובמקום אחר הוא כותב:

קבלת "עול מלכות שמיים": אותו אקט שחייו של היהודי מתארגנים סביבו איננו אלא מחויבות ממשית; קבלה הנעשית מתוך חירות ובאופן מודע: כך אני, כך קיבלתי על עצמי, כך אני רוצה להיות – זאת היא הווייתי (עמ' 206).

אהבה וחביבות

אלא שאת המסורתיות התמימה הזו "משסעת הרפלקסיה כמו חרב חדה". המבט מן החוץ יכול לגרום לאדם לתהות על הקיום הפנימי שלו ולפורר אותו. על כן פונה הרב שג"ר לחרדיות החדשה: חרדיות המודעת לתרבויות אחרות ואינה שוללת אותן, אלא בוחרת בכל זאת להסתגר בעצמה וליצור עולם דתי משמעותי. עולם התופס את ההלכה בתור שפה ביצועית, פרפורמרית, קשיחה, שמכילה בתוכה את אותה מסורתיות. התנועה הזאת תאפשר לאדם המאמין לחיות בתוך שפת האמונה, אך גם להתבונן מבעדה החוצה:

אולי זה מה שחנוכה בא ללמדנו. מחד גיסא, העלאה על נס של הנקודה הפנימית; פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול; הברית. מאידך גיסא, הבית הופך להיות דל כשאינו בא במגע עם החוץ, ועל כן מוציאים את הנר אל פתח הבית (עמ' 152).

אותו קיום דתי שאינו תלוי בדבר, שהוא כעין בית הנמצא תמיד עם ההולך, מאפשר לאדם הדתי גם להתמודד עם ההשפעות החיצוניות. זהו קיום שאינו מנכס את תורת יוון, אלא משתמש בה כדי להעצים את זהותו העצמית. מן הצד השני, הוא מאפשר לאדם להתבונן ברפלקסיה על עצמו ובכך להעשיר את עולמו הרוחני, ואם נחזור לדימוי המקורי, הוא מאפשר לו להדליק את נרות החנוכה כאקט שאינו מוכיח את האמונה של האדם המדליק, אלא מהווה ביטוי של האהבה והחביבות בעמידה מול הא־ל.

כל זה טוב ויפה, אלא שעומד הבן ושואל: איך עושים את זה? איך נמצאים גם בתוך הבית וגם מחוצה לו? ממה נפשך, אם נמצא בעל הבית בחוץ, עם האורח, הרי שהוא בחוץ. אם הוא נמצא בפנים, הרי שהוא בפנים. איך ניתן להיות גם בחוץ וגם בפנים? במילים אחרות: אם הפתרון שאתה מציע הוא לכונן שפה חדשה, במה היא טובה יותר מכל אותן שפות דתיות שכבר היינו בהן, ומהן מוציאה הרפלקסיה? דומני שהרב שג"ר מבקש לכונן את הרפלקסיה עצמה, בעקבות אדמו"ר הזקן, כמבט המעניק פשר לקיום הדתי. כלומר, המעשים והעולם נתונים לפרשנות, והיכולת הרפלקטיבית שלנו מאפשרת לנו לתת משמעות דתית למעשים הנדמים כחסרי פשר.

פתרון זה עומד לפתחו של האדם הדתי־המודרני. זה הנמצא בבית ומביט אל החוץ, זה הנמצא בחוץ ומביט אל הבית, זה הנמצא בשני המקומות וזה הפוסח על שתי הסעיפים. האם זה עובד? אינני יודע. אפשר רק לבדוק. אבל כשעומד האדם הדתי על סף הדלת, תוהה על האקדמיה, על החכמה היוונית, על זהותו הדתית בעולם המחוּלָן הנמצא בחוץ, אין לו אלא לחזור לדבריו של ר' נחמן, לקרוא בקול את משפט הסיום של "מעשה מאורח" ולהניח ללבו להתרחב:

"וְאֵינִי יוֹדֵעַ מֵאֵיזֶה עוֹלָם הוּא, מֵעוֹלָם טוֹב הוּא בְּוַדַּאי. וַעֲדַיִן לא נִגְמַר וְלא נִסְתַּיֵים".

הבלוג של יהודה גזבר, 'הכריכה האחורית'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו כסלו תשע"ד, 29.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 בנובמבר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון מקץ תשע"ד - חנוכה - 851, יהדות ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. ה'מסורתיות' שמציע הכותב, שמירת אורח חיים דתי ברובד המעשי 'סתם ככה', יסודותיה בדברי ה'פילוסוף' שבכוזרי, שכל דת הקובעת נורמות מוסריות היא טובה, ובתפיסתו של מנדלסון, שהיהדות היא מערכת מצוות ולא מערכת של אמונות ודעות.

    דומה שדרכו של מנדלסון לא צלחה. הדרכים שהצליחו היו אלה שפיתחו את העולם האמוני, אם מתוך התמודדות מחשבתית עם השאלות שהעלתה המודרנה, כדרכם של רש"ר הירש, הראי"ה קוק והרי"ד סולובייצ'יק; ואם מתוך פיתוח של החווייה והרגש הדתי, כפי שעשו החסידות ותנועת המוסר, תוך התרחקות ממגע עם ערכיה של המודרנה.

    • אלישע האורח ואלישע בעל כפיים

      נראה לענ"ד ש'האורח' במעשה של רבי נחמן, הוא אדם המודע לכך שאינו אלא אורח בעולם הזה. יודע הוא שנשמתו היא 'בת מלך' ששורשה בעולמות העליונים, ולפיכך אין הנאות העולם הזה מביאים לה קורת רוח אמיתית.

      ה'אורח' מגלה בשיחתו עם 'בעל הבית', שאין לבעל הבית פרנסה מ'ביתו' אלא ממה שהוא מקבל מה'עולם'. הואיל ואין ל'בעל הבית' החי בדמיון שהעוה"ז הוא ביתו ערכים עצמיים, הוא מקבל את עולמו הערכי מ'העולם' וחש ל'מה יאמרו ומה יגידו'.

      ה'אורח' מלמד את 'בעל הבית' 'לפרוח' – לצאת ולחפש את עולמו הרוחני ואז לפרוח. אך פריחה זו, אינה כרוכה בניתוק מעולמו הפיזי. אדרבה ה'אורח' מעניק ל'בעל הבית 'מלבוש', מלבוש התורה והמצוות, שאיתו יוכל ל'התפרנס בבית', למצוא את הקדושה גם בעולם החומרי.

      אפשר שדמותו של האורח, מורכבת מאלישע הנביא, שבניגוד לשמואל, מעורב בין הבריות, נהנה מהם כאורח וגם מביא להם הנאה חומרית ורוחנית, תוך שמירה על קדושתו; ומ 'אלישע בעל תנפיים', המגלה שהתפילין הן 'כנפי יונה'. הכנפיים של כנסת ישראל בהן היא מתרוממת אל על, וחוזרת אל עולם המעשה, לשעבד לבוראה את המחשבות הרגשות והמעשים.

      • חול וכוכבים

        הסיום 'ואיני יודע מאיזה עולם הוא, מעולם טוב הוא בודאי, ועדיין לא נגמר ולא נסתיים' – אפשר שבא ללמד שדמותו של ה'אורח', הצדיק המלמד אורחות חיים, יכולה לבוא מעולמות שונים שכולם טובים, בחינת 'אלו ואלו דברי אלקים חיים'.

        הראי"ה קוק כותב בריש מוסר אביך שליראת ה' אי אפשר להגיע בלא יגיעה אישית. לכל אחד יש הדרך משלו להגיע להפנמת האמונה. הואיל וכל אחד חתום כדברי מהר"ל בחותמו של אדם הראשון שנברא יחידי, יש לו את הדרך המיוחדת לו להתעלות 'ועדיין לא נגמר ולא נסתיים'.

        יש לומר שלפיכך נמשלו ישראל לחול ולכוכבים, שאף על פי שהם נראים כהמון – יש לכל יחיד את הייחוד שלו, קטן או גדול. גרגרי החול אינם נדבקים זה לזה וכל כוכב וכוכב הוא עולם שלם.

    • יש גם אם למסורת

      על כל פנים, יש ערך רב לדבקות במסורת, גם כאשר יש קשיים באמונה. וכך נגאלו ישראל במצרים אף שהיו עובדי עבודה זרה, משום שדבקו באהבה במסורת האבות ולא שינו את שמם ולשונם.

      וכך פועלים חסידי חב"ד, שמקרבים ב'מבצעים' את המוני בית ישראל למצוות, ואחר המעשים נמשכים הלבבות לאמונה מתוך הכרה ולימוד מעמיק.

      ייתכן שהכשל של מנדלסון ותלמידיו נבע לא רק מהתפיסה האמונית המוטעית, אלא גם מהזלזול במסורת ומנהגי האומה, והנסיון לאמץ את הצביון של אומות העולם.

  2. לגבי הסיפא של דבריך אכן מסופר שמנדלסון בליל שבת אירח כדרכו אורחים לשיחות סלון על ענייני הגות וכו' ולאחר כניסת שבת הוא פשוט פנה לחדר לחדר צדדי והתפלל קבלת שבת וערבית קידש וחזר לסלון

    הבעיה כאן היא שלמרות שהוא התפלל ועשה הכל כדת וכדין כאשר זה לא קיבל ביטוי יותר רגשי ומחובר למסורת מעבר לקיום שורת הדין אז זה לא קידם את ההזדהות עם המסורת והיהדות אצל בניו שהתנצרו למרות שמנדלסון עצמו כידוע היה שומר תורה ומצוות כל ימיו עדיין החוסר בחמימות היהודית כנראה גרם לנתק הזה של בניו -וזו כמובן השערה בלבד ומצינו גם בנים של תלמידי חכמים גדולים שיצאו לתרבות רעה מה שמכונה לעיתים "תסמונת בני הרבנים"-

    בתור דוגמא יפה לעניין משמש הסיפור שמספר הרב ליכטנשטיין שליט"א בספרו "באור פניך יהלכון" על רב שהכיר בארה"ב שהיה בדעותיו מחובר מאוד לזרם הקונסרבטיבי אך למרות זאת הוא בחר להשתייך לקהילה אורתודוקסית

    כשנשאל על כך הוא ענה "איך אצטרף לקונסרבטיבים? הם לא בוכים בנעילה!"

    כלומר אין להם לדבריו את החמימות היהודית ה"יידישקייט" שמתלווה כחוט השני להלכה ולחייו של יהודי הנאמן לה' ולתורתו ולכן למרות שאותו רב חשב כמו הקונסרבטיבים בפועל הוא לא הרגיש שיש להם את החיות הנדרשת בשביל חיים יהודיים מלאי משמעות ותסיסה רוחנית

    לא לחינם אנשי סגל בית המדרש לרבנים של התנועה הקונסרבטיבית בארה"ב צרפו את אברהם יהושע השל ז"ל אליהם למרות היותו אורתודוקסי וזה בא בין היתר בעקבות ביקוש מתלמידים שם לדמות לא רק "מחקרית" כי אם דמות "חסידית" שתפתח את הצד הרגשי

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: