להתחתן עם האמת | אלי פיינסילבר

בניגוד ליווניוּת ולחשיבה המודרנית, העולם היהודי גורס שאדם לא יכול להגיע לחקר האמת ללא התחייבות מראש כלפיה. נר איש וביתו 

הצורה שבה היהדות מעצבת את הקשר בין איש ואישה נראית במבט ראשון מוזרה. על אף שאין הם מכירים זה את זה, מסתפקים הם במספר פגישות מינימלי. על פי ההלכה התוכן של פגישות אלה מוגבל עד מאוד, כך שהיקף ההיכרות מוכרח להיות די מצומצם. וכך, על פי נתונים בלתי־מספיקים, שלא נבחנו לאורך־זמן, אמורים הם לקבל החלטה המחייבת אותם לנהל מעתה את חייהם במשותף, לעד.

לכאורה יש מקום לצדד ב"שיטה" הרווחת בתרבות המערבית המודרנית. לכאורה הגיוני יותר שהזוג המעותד ילמד להכיר זה את זה לעומק, במשך תקופה ארוכה. רק אם יצברו חוויות רבות ומגוונות זה במחיצת זו יכירו בני הזוג היטב את החולשות ואת היתרונות של כל אחד, את הפרצוף המתגלה במצבים שונים, בשעות לחץ וכדומה. רק אז, לאחר תקופת ניסיון עשירה ועמוקה הנמשכת זמן רב, יהיו להם מספיק נתונים כדי לקבל החלטה כה גורלית, בעלת השפעה כל כך מכרעת על עתידם, ולהתחתן. למה לכבול את עצמך במסגרת כל כך נוקשה וצרה לפני שתינתן הזדמנות לברר את העניין עד תום?

כך גם טענה – ועדיין טוענת – היווניות כנגד האמונה היהודית. מדוע מחויב כל יהודי להאמין בכל כך הרבה יסודות ורעיונות בטרם הספיק ללמוד את הנושא לעומק? לכאורה עדיף – ואף אמיתי ונכון יותר – להגות בתורה, לעיין בדברי חז"ל, לדון בהם ולשקול אותם בפלס שכלנו, ורק אז, לאחר מחקר מעמיק ומקיף, לקבל עול מלכות שמים מתוך הכרה מלאה וברורה. סבורה היווניות שהשכל הרציונלי צריך קודם כול להטיל ספק בכל דבר, לערער על המוסכמות, ורק לאחר מכן ומתוך כך לגשת להסיק את מסקנותיו הוודאיות. מסיבה זו התקוממה כל כך כנגד ברית המילה וחתרה לבטלה. האם לא עדיף להמתין עד שיגדל הילד ויחליט בעצמו האם ברצונו להיות נימול? מדוע מכניסים אותו בעל כורחו, מבלי לשאול את דעתו, לבריתו של אברהם אבינו? האם אין כאן ניצול מוטעה של חולשתו הגופנית והשכלית של התינוק? היאך ייתכן שילד שאין בו דעת יהא חייב כלל במצוות?

האורות השכליים הגדולים מוכרעים על ידי הנר הקטן. חנוכה במאה שערים, תשע"ב  צילום: פלאש 90

האורות השכליים הגדולים מוכרעים על ידי הנר הקטן. חנוכה במאה שערים, תשע"ב
צילום: פלאש 90

עצמיות במעשה

אך באמת טעות בידה. המחשבה שניתן להגיע לחקר האמת "מבחוץ", מתוך מבט "אובייקטיבי", במנותק מכל נגיעה ושייכות – טעות יסודית היא. האמת איננה מתגלה במלואה אלא למי שמחויב לה. רק מי שקיבל על עצמו מראש לשנות את התנהגותו לאור האמתות שיגלה – רק הוא אכן יבין אותן כראוי. הסקרנות המתעניינת במתרחש אצל השכנים ללא שום מחויבות לטפל בליקויים שתגלה שם גורמת בהכרח שכל הבנתה תהיה מסולפת מיסודה, מנותקת מהקשרה האמיתי. דומה הדבר למחלת האגנוזיה, שבה החולה רואה היטב את כל הנתונים, אך איננו מצליח לפענח את משמעותם, את היותם בחינות שונות של מכלול אורגני אחד.

הכישרון השכלי של האדם יוצר אשליה כאילו יש ביכולתו להשיג עניינים שמחוץ לנפשו. האדם מדמה לעצמו שבזכות יכולת ההפשטה מסוגל הוא להגות בנושאים רחוקים ואקזוטיים, בלי להיות קשור אליהם בכל נימי נפשו. ובאמת אין הדבר כן. השכל מהווה פן מסוים – אף אם מופלא ועליון – של חיי האדם. ממילא אין השכל יכול להבין באמת מה שמחוץ לעצמיות האדם. ודאי, יוכל לדון בעניינים העומדים ברומו של עולם ולחוש סיפוק מהיקף מומחיותו, אך ידיעה חיה אין כאן. השכל יכול להקיף המון ידיעות ולשוטט בעולמות רוחניים עד אין קץ, אך ידענות מופלגת זו כשלעצמה, בלבדיותה – עקרה היא; איננה מסוגלת להיהפך לחלק מן האדם, להזינו ולהפרותו. "נר של חנוכה שהניחו למעלה מעשרים אמה – פסולה" – "דלא שלטא בה עינא" (שבת כב ע"א ורש"י שם).

דומה הדבר לאדם המתבונן היטב מבעד לחלון ראווה בפירות וירקות. ידיעתו הבוטנית המדויקת, המקטלגת והמדופלמת איננה מסוגלת לעכל את הפירות ולהפכם לחלק אינטגרלי של האדם. דווקא פעולת האכילה הפשוטה והבלתי־אמצעית היא המשייכת את הירקות אל האדם ומאפשרת להם להשתלב בצורה טבעית בזרם חייו. רק לאחר שהפרי והירק הפכו לחלק מעצמיותו יכול השכל להעמיק חקר ולהאיר את כל מלוא משמעות אכילתן.

בעולמנו המערבי – הממשיך את התפיסה היוונית – קשה מאוד להבין זאת. אנו שיכורים מההצלחות המדעיות והטכנולוגיות וסבורים שיכולתנו האינטלקטואלית כשלעצמה – במנותק מהצורך לתרגם אותה לפסים מעשיים מחייבים – היא הערובה להצלחתנו, היא המגדירה את ייחודנו האנושי.

אך באמת עצמיות האדם נקבעת בראש ובראשונה על פי מעשיו ורצונו. לעולם צריך האדם להיות כזה ש"מעשיו מרובין מחכמתו" אם רוצה הוא לזכות לראות את "חכמתו מתקיימת" (אבות ג ט). דווקא מעשיו של האדם הם הקובעים את מדרגתו האמיתית, הם המבררים את עצמיותו, את תוכני החיים שאליהם הוא שייך באמת. רק על גביהם ומכוחם יש ערך כלשהו לעיונו השכלי, החושף ומוציא לפועל את המשמעויות הרוחניות העליונות הגנוזות בתוך מעשיו. לכן "כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר בעצמו" (ברכות יד, ב). הכרזתו כי "ה' א־להינו ה' אחד" נשמעת כנכונה, אך היא שקרית בעצם כל עוד אין האדם מחויב לה הלכה למעשה. היכולת להשתייך לעולמות אובייקטיביים טמונה בכישרוננו המעשי דווקא. רק לאחר שייכות־דבקות מעשית זו יבוא השכל ויבאר את כל מלוא משמעות המעשים.

גם שייכותנו לאידיאליות הא־לוהית נקבעת מכוח האקט הממשי־מציאותי־היסטורי של יציאת מצרים. רק מכוח ועל גבי אירוע מוחלט ובלתי־אמצעי זה ניתן להיפגש עם ההכרה הא־לוהית במתן תורה. או אז, במקום שהיינו מצפים לגילויים מטפיזיים מופשטים, מוחלטים ואובייקטיביים, מתברר שאין האמת הא־לוהית מתיימרת לחרוג כמלוא הנימה מהתחום הצר־לכאורה שנקבע על ידי המציאות הממשית: "אנכי ה' א־לוהיך – אשר הוצאתיך מארץ מצרים" דווקא, ולא יותר מכך. ממילא ברור ש"כל העוסק בתורה בלבד – דומה כמי שאין לו א־לוה, שנאמר 'וימים רבים לישראל ללא א־להי אמת'" (עבודה זרה יז, ב). הגדרת הידיעה השכלית כאמת אובייקטיבית נקבעת על פי קיום המצוות דווקא (עיין מהר"ל, תחילת "דרוש על המצוות").

מבט מבפנים

מתן רישיון לשכל לעולל ככל העולה על רוחו מביא בסופו של דבר לחורבן החיים, "כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו" (אבות ג יז). ההכרה נטולת העוגן המוסרי, המדמה לעצמה שביכולתה לחקור הכול ולפקפק בכול ללא הגבלה, מערערת את היסוד הוודאי והבריא של אנושיותנו. אין כל אפשרות לחולל ודאות על יסוד הספק. שאילת שאלות "לשמה" דומה לשיגור חללית מאוישת ללא יעד מוגדר. לא בכדי מכונה אחד ממדורי גיהנום בשם "שאוֹל", מלשון שאלה. כפי שאי־הוודאות הקוונטית קיימת רק כמבט מסוים המסייע לנו להבין את העולם המוחשי הוודאי, כך גם העלאת הספקות בכל עוצמתם מתרחשת במסגרת הוודאויות ומסייעת לנו להעמיק בהן חקר. "תשובה קדמה לעולם", ורק מתוך כך יש ערך לשאלה. כך גם ברית המילה, הנחקקת בבשר האדם בעודו חסר דעת, דווקא היא משייכת את הישראלי לממד הא־לוהי בפועל.

עניין זה היה נהיר למלך כוזר, שבשלב מוקדם מאוד בספר הכוזרי טורח להתגייר, על אף שטרם הספיק לשאול את כל שאלותיו. ברור לו שכדי להמשיך ולהבין כראוי את דברי החבר, הוא צריך להמשיך את בירורו בתור יהודי, ולשאול שאלות "עבריות", "מבפנים", מתוך שייכות ומחויבות מלאה לקיום תורה ומצוות. בזה הוא נאמן לקו הנמשך מסיני, של "נעשה ונשמע". היה ברור לעם ישראל שרק מתוך שייכות לאמת המוחלטת ניתן להעלות על הדעת הבנה והפנמה של התכנים הניצבים ביסוד המצוות. רק קיום המצוות בפועל מאפשר להבין אל־נכון את טעמן. כל ניסיון להבין את המצוות "מבחוץ", ללא קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, מוכרח להוביל להסברים מסולפים. השכלתנות היוונית נראית במבט ראשון כל כך הגיונית ומסתברת, בעוד בעצם היא מעקרת את האמת, מסרסתה ומונעת ממנה מלחדור לחיים ולשכללם. כדי לדעת את האמת יש להתחתן איתה.

נקודה זו מתגלה במלוא חריפותה בחיי הנישואין. אי אפשר להכיר את השני באמת אלא מתוך נקודת מוצא של מחויבות הדדית מוחלטת ונצחית. חיים משותפים נטולי מסגרת מחייבת, ללא כריתת ברית, מפגישים את בני הזוג עם רובד חלקי־מאוד של חייהם ומוכרחים להובילם למסקנות מקוטעות ומסולפות על אודות עצמם, בן־זוגם ועצם מהות הקשר שביניהם. לעולם אין בכוחם של חיים־משותפים אלה להכין אותם כראוי לחיים שלאחר החתונה. שאלת הבחור, היאך ידע בוודאות שהבחורה הזאת היא המיועדת לו על ידי ההשגחה העליונה מששת ימי בראשית, תקבל מענה שלם ובהיר רק לאחר חופה וקידושין. דווקא המסגרת הנוקשה והכובלת־כל־כך של הנישואין, המשייכת את בני הזוג זה לזו מהרגע הראשון בהתמסרות חסרת פשרות, רק היא מאפשרת לשניהם להכיר זה את זה בצורה מלאה לגמרי. רק קבלת עול הנישואין היא הסוללת את הדרך להכרה אמיתית, לידיעה אובייקטיבית את זולתו ומתוך כך גם את עצמו, "כל אדם שאין לו אשה, שרוי… בלא תורה" (יבמות סב, ב).

מבחינה זו מהווה הבית הישראלי את המולקולה היסודית שממנה צומחת השיטה היהודית כולה, בחומריותה וברוחניותה. היוונים קלטו גם נקודה זו, ולכן ניסו לפגוע בבלעדיות של הקשר הזוגי, לפגום בברית הכרותה ביסודו (ראו כתובות ג, ב). מסיבה זו תיקנו חז"ל את זכר נס חנוכה בהדלקת הנר בבית דווקא, "נר איש וביתו", על אף שניסי חנוכה התרחשו במקדש ובשדה הקרב. רק חיים של אמון מוחלט, של ודאות־ללא־עוררין, הם היכולים להצמיח את האור המדעי. דווקא האמונה המחייבת היא המסגרת למחקר השכלי היותר חופשי; דווקא הוודאות המתמסרת היא היסוד להעלאת הספקות, גם הרדיקליים ביותר. האורות השכליים הגדולים והמסנוורים, המכירים הכול אך אינם יודעים דבר, מוכרעים על ידי הנר הקטן השתול על השורש האיכותי הנאמן של הבית הישראלי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו כסלו תשע"ד, 29.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 בנובמבר 2013, ב-גיליון מקץ תשע"ד - חנוכה - 851 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. טיעון יפה, אבל הוא מתעלם מעניין חשוב שדווקא מופיע במאמרו של רוזנברג במוסף זה, וחשוב להדגישו: עצם העובדה שאנו בוחרים במערכת מוסרית מחייבת, מכניסה אותנו ל'הסתכלות מבפנים' של המערכת, בדיוק כמו שהכותב אומר. אמנם זה מוביל כמובן להפנמה גדולה יותר של המסר, אבל כמו כל דבר שמחולק ל'פנים' ול'חוץ', אנו עלולים להתפש להטייה האנושית הבסיסית של 'אנחנו' ו'הם'. ומרגע שאנחנו נותנים להטייה הזו להשתלט עלינו, הרי אנו מאבדים את חוש הביקורת העצמית, וכל התוכן המוסרי הופך להיות מבוסס על זה שמה שאצלנו חייב להיות כמובן בסדר, וכל השאר זה 'שלהם'. מכאן ניתן לראות כמובן את הנחיצות של ביקורת חיצונית, שלפעמים יכולה לראות דברים שלא ניתן לראות מבפנים, עד כמה שמנסים. בכל מקרה, כמו שרוזנברג אומר, בכל בחירה מוסרית ישנו סוג של הימור- שהרי מרגע שאתה בפנים אי אפשר לחזור אחורה, לא ממש.

להגיב על חנוך בייזר לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: