זיכרון להזדמנות מוחמצת | ורד נעם

כשאר ימי החג המוזכרים במגילת תענית, גם חנוכה איבד את הרלוונטיות שלו עם חורבן בית שני. מה גרם לו להישמר לדורות? 

 בתארו את סופה של מלכות בית חשמונאי מסכם יוסף בן מתתיהו:

היה זה בית מלכות מפואר ומפורסם לתהילה בגלל מוצאו ומשרת הכהונה שבידו וכן בגלל המעשים שפעלו אבותיו למען העם. אולם הם קיפחו את שלטונם עקב המריבה ביניהם לבין עצמם… זה סופו של בית חשמונאי שקיבלנו מאבותינו (קדמוניות יד 491־490).

מלחמת האחים לבית חשמונאי, הורקנוס השני ואריסטובולוס השני, שנסתיימה בכיבוש הרומאי בשנת 63 לפה"ס, מאה שנה בדיוק אחרי המרד החשמונאי, מתוארת גם בגמרא בשלושה מקומות (סוטה מט ע"ב; בבא קמא פב ע"ב; מנחות סד ע"ב): "כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה…". בסיפור זה, על ההתבצרות והמצור של שני האחים במקדש, משולבת סצנה אגדית אך רבת עוצמה של חזיר העולה בחבל בחומת הר הבית ונהקתו מטלטלת את הארץ כולה ברעידת אדמה אדירה.

תמונה זו מייצגת את הכיבוש הרומאי, שהחזיר הוא סמלו, ומבקשת להנכיח במלחמת האחים החשמונאים את הטלטלה של חורבן הבית העתידי ביד הרומאים. לשון אחר, שורשיו של החורבן העתיד להתרחש מאה ושלושים שנה מאוחר יותר נעוצים במלחמה פנימית זו, שפתחה את הדלת לשלטון הרומאי בארץ ישראל, ושמה קץ לעצמאות היהודית האחרונה – עד להכרזה על מדינת ישראל אלפיים שנה מאוחר יותר.

מבט מפוכח על נס הניצחון החשמונאי מלמדנו, אם כן, שקו ישר מוליך מחנוכה אל תשעה באב. הישועה הגדולה שהאירה את המקדש מחדש והסירה את עולה של אימפריה אדירה מעל ישראל היושבים בארצם לא האריכה ימים, והתנוונה עוד קודם שגוועה. המקבים נלחמו בהתייוונות כתנועה אולם צאצאיהם אימצו אותה במהרה כתופעה. מנהיגי השושלת נשאו שמות יווניים, טבעו מטבעות דו לשוניים והשתמשו בחיל שכירים זרים. תככים פנימיים ורציחות בתוך המשפחה המלכותית התקיימו בשושלת החשמונאית בדיוק כשם שרווחו בבתי מלוכה הלניסטיים אחרים בני התקופה. ינאי המלך רדף את מתנגדיו הפנימיים באכזריות חמה ותלה אותם חיים על העץ, ולפי מסורת חז"ל היו גם חכמי ישראל בין הנרדפים. מורדים יהודים אלה נגד המלך החשמונאי לא נמנעו מלפנות לעזרה לממלכה היוונית הסלווקית, אותה ממלכה עצמה שאת עולה פרקו החשמונאים שלושה דורות קודם לכן.

שורשיו של החורבן במלחמה פנימית. חורבן ירושלים, דיוויד רוברטס, 1850

שורשיו של החורבן במלחמה פנימית. חורבן ירושלים, דיוויד רוברטס, 1850

סוד הזיכרון

לאור כל זאת עולה שאלה שאין אנו מרבים לשאול את עצמנו. מהי בעצם משמעותה של החנוכה שאנו חוגגים ומה הצידוק לקיומה לדורות אם המקדש שטוהר סופו שנחרב, ואם העצמאות היהודית המפוארת והניסית הייתה למעשה ניסיון שנכשל מפני חטאינו. שאלה זו מתחזקת כשאנו נזכרים שחנוכה אינו חג יחיד שאינו נזכר בתורה. אין היא אלא מועד אחד מתוך רשימה של כשלושים וחמישה חגים־למחצה שנתקנו ביד חכמי הבית השני ונרשמו במגילת מועדים המכונה, באופן מבלבל־משהו, "מגילת תענית", מאחר שימים טובים אלה אסורים בתענית ומקצתם אף בהספד.

רבים מאותם חגים נשכחים הנציחו ניצחונות חשמונאיים. כך הניצחון המפואר של יהודה המקבי על ניקנור בי"ג באדר; כך "יום ירושלים" של אבותינו בכ"ג באייר, שחגג את כיבוש המצודה הירושלמית, החקרא, מיד הסלווקים והמתייוונים שישבו בה בידי שמעון החשמונאי בשנת 141 לפה"ס (ראו גם מקבים א יג); כך החרבת מקדשם של השומרונים השנואים בהר גריזים ביד יוחנן הורקנוס בכסלו; וכמוהו כיבוש שומרון ובית שאן ביד בניו (במרחשון ובסיון). כל אלה היו פעם חגים האסורים בתענית, וכל אלה בטלו ואינם. אם כן, במה זכתה דווקא חנוכה (ובצדה גם פורים) לשרוד מבין המועדים האלה?

אכן, מסתבר שההצלה של החג מאבדון ומשכחה איננה מובנת מאליה. בתוספתא ובברייתא בבבלי השתמר זכרה של מחלוקת חריפה בשאלת מעמדה של חנוכה:

מעשה וגזרו תענית בחנוכה בלוד. אמרו לו לר' ליעזר וסיפר [=והסתפר] לר' יהושע ורחץ [=בבית המרחץ]. אמר להם ר' יהושע: צאו והתענו על מה שהתעניתם [כלומר התענו כדי לכפר על כך שצמתם צום אסור בחנוכה]. כל זמן שהיה רבן גמליאל קיים היתה הלכה נוהגת כדבריו, לאחר מיתתו של רבן גמליאל בקש ר' יהושע לבטל את דבריו. עמד ר' יוחנן בן נורי על רגליו ואמר: חזי אנא, בתר רישא גופא אזיל [רואה אני, אחר הראש הולך הגוף]. כל זמן שהיה רבן גמליאל קיים היתה הלכה נוהגת כדבריו, עכשיו שמת בקשתם לבטל את דבריו? אמר ר' יהושע: אנו שומעין לך. נקבעה הלכה כדברי רבן גמליאל ולא עירער אדם על דבריו (תוספתא תענית ב, ד־ה).

רבן גמליאל, הנשיא בדור יבנה, הדור שחווה את החורבן, גזר תענית בחנוכה בניגוד גמור לאיסור ההלכתי המנוסח במגילת תענית. הוא סבר שבעת של התנגשות בין שמחת העבר, שדבר לא שרד ממנה, לבין צרות ההווה – ככל הנראה בצורת שחייבה תענית גשמים – צורכי ההווה הם המנצחים, ואין להפסיק סדרה של תעניות גשמים כשאחדות מהן חלות בחנוכה.

בשאלה העדינה הזאת, בדבר היחס שבין הזיכרון ובין החיים, הייתה לר' אליעזר ולר' יהושע עמדה הפוכה בדיוק, וגם נחרצת. חכמים אלה, שלא פעם נחלקו על רבן גמליאל מחלוקות מרות, התעקשו להיאבק על כבודה של חנוכה, פעלו בהפגנתיות כדי להודיע בפומבי שהם אינם צמים (תספורת ורחיצה), ואף הורו לציבור שהמתענה בחנוכה זקוק לכפרה. אולם התוספתא אינה מספרת לנו מה ראו על ככה. מה החשיבות הגדולה שמצאו בשימורו של הנס החשמונאי בזיכרון הקולקטיבי? מהי נקודת המחלוקת בין השקפתם להשקפתו המפוכחת של רבן גמליאל?

בין הלכה להיסטוריה

על שאלה זו ניסו רק חכמים מאוחרים יותר להשיב. הסוגיה הבבלית במסכת ראש השנה (יח ע"ב־יט ע"ב) מנסה לברר האם קיומו של חג החנוכה לדורות מלמד על שאר מועדיה של מגילת תענית שאף הם לא בטלו לאחר החורבן, כדעת רב כהנא, או שמא אין דין חנוכה כדין שאר המועדים ה"קטנים" האחרים, שכן חג החנוכה מצטיין בייחוד משלו, המצדיק עמידות ונצחיות, כדעת רב יוסף. ואם כן, מהו ייחוד זה? רב יוסף טוען: "שאני חנוכה, דאיכא מצוה!". לאמור, גם אם ימי זיכרון אחרים בטלו, את חנוכה אי אפשר לבטל מפני שהיא מתייחדת במעשה המצווה של הדלקת הנר.

ביסודה של תשובה זו מונח אבסורד רב כוח, הצופן בתוכו משהו מסוד הקיום והזיכרון היהודי. רב יוסף טוען שגם אם נניח שהאירוע גופו איבד את משמעותו בנסיבות ההווה, אי אפשר לבטל מצווה שכל תכליתה לשרת את זכרו! בעולמם של חכמים, הזיכרון הקולקטיבי אינו מונחל באמצעות כתיבה היסטורית, כי אם באמצעות העשייה ההלכתית. כך פעלה מגילת תענית, שהנחילה את המאורעות החשובים של ימי הבית השני לא באמצעות תיאורם כי אם באמצעות האיסור ההלכתי על התענית, וכך גם פועלת הדלקת הנרות של חנוכה, שאכן הצליחה לטעת את זכר החשמונאים וניצחונם בזיכרון הקולקטיבי לדורות, מתודעתם של ילדי הגן ועד ליהודים הרחוקים ביותר מזהותם הדתית, כפי ששום ספר היסטוריה לא היה מצליח לעשות. חווית החג במסורת הדורות סופחת כוח אדיר משל עצמה, העולה פי כמה על עוצמת הזיכרון שביסודה. ההלכה מנצחת את ההיסטוריה.

לעומת רב יוסף, סבור אביי שהמצווה אינה תריס בפני אובדן רלוונטיות: "אמר ליה אביי: ותיבטיל איהי, ותיבטל מצותה!". לפיכך מציעה הסוגיה גרסה חדשה בדברי רב יוסף: "אלא אמר רב יוסף: שאני חנוכה דמיפרסם ניסא". מעניין שגם תירוץ שני זה אינו מציע נימוק מהותי לחשיבותה של חנוכה, כי אם נימוק של דיעבד. תודעת הנס כבר השתרשה בציבור ואין לשנותה. אף כאן חבויה תובנה מעניינת. חשיבותו של מאורע היסטורי אינה עניין מוחלט ואובייקטיבי. החשיבות הזאת מוקנית לאירועים גם בכוח העריצות השרירותית של מה שאנו קוראים "בית דינה של ההיסטוריה". יש מאורעות שזכו להתקבע בתודעה הציבורית, ויש שלא, ואפילו ספר תורה שבהיכל תלוי במזל.

הסוגיה הכריעה לבסוף, לאחר כמה שלבים של מסקנות סותרות, שמגילת תענית כולה בטלה לבד מחנוכה ופורים. אבל דומה שעדיין אין אנו פטורים מלנסות ולהציע פתרונות משלנו לסוד נצחיותה ומשמעותה לדורות של חנוכה. אעלה כאן שני היבטים.

פריחה זמנית

ההיבט הראשון הוא היצירה הרוחנית. למרד החשמונאים וייסוד מדינתם היו השלכות מרחיקות לכת הרבה מעבר לנסיבות ההיסטוריות המיידיות, אשר כאמור לא האריכו ימים. למן סופה של תקופת המקרא, ימי שיבת ציון, במשך קרוב לשלוש מאות שנה, שרויה ההיסטוריה של יהודי ארץ ישראל בערפל סמיך. אין בידנו כמעט שום מסמך, שום עדות, שום יצירה ספרותית, שיאירו את נסיבות חייהם ואת עולמם של אבותינו בארץ במהלך התקופה הפרסית וההלניסטית, עד ראשית המאה השנייה לפה"ס. היה זה עידן "מנומנם" בתולדות ישראל, שלא הצמיח שום יצירה ארצישראלית שהגיעה לידנו.

מצב זה משתנה באופן חד במאה השנייה לפה"ס. לפתע מתגלה לעינינו זירה היסטורית עשירה ומפורטת של כוהנים ופשוטי עם, לוחמים, מנהיגים וחכמים. מן הזירה הזאת עולה פתאום פרץ יצירה אדיר. מאות חיבורים יהודיים, בני זרמים שונים ומשונים, מבטאים תסיסה רוחנית ודתית וסוערת, מן הספרות החיצונית ועד הספרייה העשירה של קומראן. גם עולמה של תורה שבעל פה, התרבות הדתית החדשה שיצרו חכמינו, המעצבת את דמותנו הקיבוצית עד היום הזה, הנצה והרימה ראש בדיוק ברגע ההיסטורי הזה, וראשוני חכמיה, שושלת הזוגות המנויים במסכת אבות ובמסכת חגיגה, הם בניה של התקופה הזאת.

הפריחה הרוחנית האדירה הזאת לא הייתה מתרחשת לולא הנסיבות הפוליטיות של מרד המקבים שאפשרו והניעו אותה. גם אם מדינת החשמונאים והמקדש חרבו, הרי את דמותנו ואת מהותנו לדורות אנחנו חבים במידה רבה לתהליכים שהניעו החשמונאים.

ההיבט השני הוא ההזדמנות. אבי מורי, פרופ' יהודה אליצור זכרו לברכה, שיום פטירתו חל בחנוכה, לימד שסוד בחירתה של ארץ ישראל הוא דווקא העובדה "כי אין ישראל יכול לכונן ממלכה ולהלך בה קוממיות זולת בעתות רצון, בסיטואציות היסטוריות מיוחדות, נדירות, שאין הוא מסוגל לחוללן ואף אין בידו להאריכן ולקיימן" (בספרו ארץ ישראל במחשבת המקרא, עמ' 279). ארץ ישראל שוכנת בצומת מסוכן של יבשות, של מעצמות עולמיות, של כוחות בינלאומיים מתנגשים. יכולתו של עם קטן לזכות בה לחירות היא נס־אחד־אין־שני, נס של פעם באלפיים שנה. רק תזוזה טקטונית פלאית, מתוזמנת, של לוחות היסטוריים ענקיים, רק קונסטלציה ייחודית, עשויה לייצר את סדק ההזדמנות שיאפשר את הנס השברירי והמאוים הזה.

הזדמנות כזאת היא מתנה, גם אם החמצנו אותה. ישועה שבוזבזה היא בכל זאת ישועה המחייבת הודיה. גם עצמאות לא מושלמת היא פלא יקר המציאות. אשר על כן, חובת הזכירה וההודיה על העצמאות ההיא מלמדת שני לקחים אותנו, בניה של העצמאות הבאה אחריה. האחד הוא החובה שאין לה שיעור להישמר מפני החמצה ובזבוז ולהגן בכל מאודנו על הנס השברירי והמאוים שהופקד בידנו. השני הוא ההכרה שעצמאות לא מושלמת, על כל פגמיה, מחייבת, בכל יום מחדש, להודות ולהלל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו כסלו תשע"ד, 29.11.2013

פורסמה ב-29 בנובמבר 2013, ב-גיליון מקץ תשע"ד - חנוכה - 851 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 25 תגובות.

  1. הייתי רוצה לפתח את הנקודה שורד נעם דיברה עליה לגבי הישרדותם של ימי החנוכה בכך שדווקא לקיחת הנס שהיה בבוידעם התודעתי והיה בצלו של הנס הגדול של הניצחון מעטים מול רבים וכיו"ב למרכז הבמה שימר את ימי החנוכה הרחק מהגורל של כניסה לבוידעם התודעתי.

    כוונתי לנס פח השמן כמובן שעל בסיסו תיקנו חכמים את מצוות היום של הדלקת הנרות

    תמיהה מפורסמת היא מדוע למעט הברייתא במסכת שבת ובסכוליון של מגילת תענית נס פח השמן לא מוזכר בשאר המקורות מהתקופה או מהקרובים אליה שעוסקים במרד החשמונאים וניצחונם לא במדרש ולא בירושלמי לא בספר חשמונאים א' שמתאר את חנוכת המקדש ולא אצל יוסף בן מתתיהו [ובגרסה המעובדת המאוחרת שלו יוסיפון שם דווקא מוזכר נס אחר]

    חוקרים נוהגים להעלות ספקולציות שונות לגבי העניין עד כדי טענה שנס פח השמן לא התקיים כלל וחז"ל נאלצו להמציא אותו בכדי לתת סיבה לחגיגת החנוכה שלא תרגיז את הרומאים שיחשדו בהתססה למרד נגדם וטיפוח גאווה לאומית יהודית וכד'

    אך כמובן שלא מפיהם אנו חיים וכמובן שאמונים אנו על חז"ל שהם לא סיפרו צ'יזבטים והעניין הוא שנס פח השמן היה נס יחסית שולי לעומת הנס הגדול של הישועה והנציחון עליו אנו מודים ב"על הניסים"[שם נס פח השמן מוזכר ברמז דק בלבד "והדליקו נרות בחצרות קודשך" ועיקר ההודעה שם היא על הניצחון]וסביר להניח שלא היה פרסום ציבורי גדול לנס הזה שהיה בצל של הנס הגדול והוא נשמר במסורת אצל חכמים[בדיוק כמו הניסים שהתרחשו במקדש ביום יום המתוארים בפרקי אבות]

    אך כשרצו לקבוע את ימים אלו לדורות על השמחה שהסכנה שתישכח תורה מישראל חלפה והיה ניצחון של מעטים מול רבים ושאסור שימים אלו יצאו מהזיכרון הקולקטיבי חכמים רצו לקבוע סימן היכר ממשי לחג שיורגש בכל בית יהודי וייהפך למסורת לדורות שתורגש -מעבר לאמירת הלל שכבודה במקומה מונח אפשר לראות את מעמדו של יום מיוחד מדאורייתא -ראש חודש-שלמעט מעט פרומערס שלובשים חולצת שבת אין משמעות חגיגית ציבורית ביום זה גם בציבור הדתי שכן אין בו טקסיות קונקרטית המייחדת אותו-ולכן הם הוציאו מהבוידעם התודעתי את עניין נס פח השמן ביססו עליו את מצוות הדלקת הנרות שנתנה משמעות ממשית לימים אלו כמו ליל הסדר בפסח והסוכה בסוכות והשופר בראש השנה והמגילה בפורים

    כך חז"ל בחוכמתם קיבעו את חנוכה לדורות וע"י הוצאת נס פח השמן מהבוידעם למרכז הבמה ימי החנוכה נשארו במרכז הבמה לדורות ולא נדחקו לאותו בוידעם

    [מבוסס על שיעור של אחד מרבותיי מהישיבה בה למדתי שמועבר כמעט כל שנה לקראת ימי החנוכה]

    • הערה לשונית קטנה:

      'פך' בכף, הוא כלי חרס קטן, והוא שנמצא בחותמו של כהן כדול. 'פח' בחית, הוא 'מלכודת', היעלה פח מן הארץ, או מתכת מרוקעת 'רקועי פחים'.

      ולגופו של עניין:

      כפי שאמרת, ניתן להבין שבשעת מעשה לא עורר נס פך השמן תשומת לב גדולה. עיקר תשומת הלב הופנתה כמובן לניצחון על היוונים, להצלה הפיזית והרוחנית ולחידוש עבודת המקדש. מה עוד שניתן היה להדליק בשמן טמא, בשכן 'טומאה הותרה בצבור' והנס הביא רק ל'הידור מצווה'.

      חז"ל הם ששמו לב לנס זה, שבו יש סמליות לכל פרשת מלחמת החשמונאים.

      קבוצה קטנה, מיעוט בתוך עם חלש ומשועבד. קבוצה קטנה זו נשארה טהורה מהשפעת השלטון הזר וחתומה 'בחותמו של כהן גדול'. והיא יצאה בכוחותיה הדלים למאבק נגד האימפריה החזקה. וה' נתן באותו קומץ עוצמה פי כמה וכמה מכוחו הטבעי.

      בסופו של דבר, ניצח עם ישראל את התרבות האלילית, והמונותואיזם והערכים הגלומים בו היו לנחלת כל האנושות התרבותית.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • לגבי השאלה מדוע דוקא חנוכה ופורים נשמרו בזכרון ההיסטורי? ניתן לומר גם שחנוכה ופורים הם אבות-טיפוס לשתי הסכנות הנשקפות לעם ישראל תחת 'ארבע המלכויות': סכנה פיזית של פגיעה מצד אויבי ישראל 'העומדים עלינו לכלותנו', וסכנה רוחנית של טמיעה והתבוללות. פורים הוא אב-טיפוס להצלתנו מהסכנה הפיזית, בעוד שחנוכה הוא אב-טיפוס להצלה מהסכנה הרוחנית.

        לגבי הרעיון שראוי לחוג גם הזדמנות שהוחמצה. הרמב"ם ראה במלכות החשמונאים יותר מאשר 'הזדמנות שהוחמצה'. הוא מדבר על 'חזרה מלכות לישראל יותר ממאתיים שנה עד לחורבן הבית'. מלבד מה שתיארה הכותבת את הפריחה והשגשוג החומרי והרוחני של היישוב היהודי בארץ שלא נעצרו גם בימי השקיעה של מלכות החשמונאים – יש לומר, שעמצם קיומה של ממלכה יהודית עצמאית או עצמאית למחצה, היווה קידוש השם ביחס לאומות העולם.

        ברכה על 'הזדמנות שהוחמצה' היא גם ברכת 'הטוב והמיטיב' שנאמרת על 'שינוי יין', כזכרון להרוגי ביתר, שלא הסריחו ושניתנו לקבורה, שעל אף הכישלון הטראומטי היה גם צד של חסד מאת ה'. בשו"ע או"ח קעה,ב, מבואר שמברכים לא רק על יין שהוא ודאי טוב יותר, אלא גם על יין שאולי הוא יותר טוב – ברכה על ההזדמנות…

        אף הרמב"ם לא דן את מרד בר-כוכבא על פי 'מבחן התוצאה'. אדרבה, מרבי עקיבא שהיה 'נושא כליו של בן כוזיבא המלך' למד הרמב"ם שמשיח אינו צריך לעשות מופתים, אלא מלך מבית דוד ועוסק בתורה ובמצוות כדוד ומנהיג את העם בדרכי התורה ונלחם מלחמות ה' – הרי זה בחזקת משיח.

      • שמונה ימים ושמונה קרבות

        מעניין שמספר הקרבות שערך יהודה המקבי היה שמונה, כמניין ימי החנוכה!

        • שמונה מנהיגים לבית חשמונאי

          בית חשמונאי העמיד שמונה מנהיגים שלחמו ו'ערכו נר' לעצמאות עם ישראל: מתתיהו, יהודה, יונתן, שמעון, יוחנן-הורקנוס, יהודה-אריסטובולוס, אלכסנדר-ינאי ושלומציון המלכה. בדור הבא – הורקנוס ואריסטובולוס – חזר עם ישראל, למרבה הצער, להיות 'שמש' לזרים…

          ניתן להקדיש כל יום מימי החנוכה לדמותו ופעלו של אחד המנהיגים לבית חשמונאי, ולהפיק לקחים לטוב ולמוטב.

          בברכת חנוכה שמח וחודש טוב, ש.צ. לוינגר

        • ממודיעין לבית צור ולביתר - כוח האמונה והתפילה

          כשהרים מתתיהו את נס המרד במודיעין – קם בידיים ריקות מול מעצמה. עוצמתה של הממלכה הסלווקית התגלתה בקרב הרביעי והחמישי, בבית צור ובית זכריה. בשניהם ניצח ליסיאס בקרב, בית צור נפלה בידו,

          אך בשניהם הפסיד במערכה. לאחר קרב בית צור נאלץ ליסיאס לשוב במהירות לאנטיוכיה עקב מאבקי שלטון, והדרך נפתחה לפני יהודה לשחרר את בית המקדש. אף בקרב בית זכריה ניצח ליסיאס בקרב ושוב נפלה בית צור בידו. ושוב נאלץ לחזור על עקביו, תוך שהוא נאלץ לחתום עם יהודה על הסכם שבו ביטל את גזירות אנטיוכוס וחזרה ליהודים הרשות לחיות על פי דתם.

          כאשר ניגשים למאבק מתוך אמונה בצדקת הדרך ומתוך דבקות במשימה – ניתן להפוך גם את הנפילה לניצחון. שבע יפול צדיק וקם. ודרך צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום!

          שנים רבות אחר כך לימדנו איש מודיעין, רבי אלעזר המודעי, את כוח התפילה, כל עוד שרבי אלעזר עמד והתפלל – עמדו לבר כוזיבא הכוח והגבורה. הא בהא תליא!

  2. יש להוסיף על סברת החוקרים לגבי ״המצאת״ נס פח השמן בכדי להפיס את דעת הרומאים שלא יחשבו שהיהודים חוגגים חג המתסיס למרד שסברה זו לא עומדת במבחן

    במגילת תענית ממנה מגיע המקור הראשוני לסיפור הנס וממנה הגיעה הברייתא על כך בגמרא מסכת שבת יש חלק ניכר שמוקדש להנצחת ימי ניצחון של החשמונאים ואפילו מעט ימים שמוקדשים להצלחה במאבקים עם הרומאים כמו היום שמוקדש ליום בו בוטלה גזירת הקיסר קליגולה על הצבת פסלו בבית המקדש והיום שחותם את רשימת ימי השמחה הוא היום שהתבטלו גזירות השמד של אדריאנוס

    בדברים על ״יום ניקנור״ מופיע ניסוח ״לאומני״ מאוד על מי שיעז ״להניף את ידו על ירושלים״

    כך שהסברה שנס פח השמן הומצא במגילת תענית בכדי להטעות את השלטון הרומי שלא ידעו מה הסיבה האמיתית לחגיגת ימי החנוכה מתבטלת לחלוטין לאור קריאת שאר המגילה שמציינת ללא משוא פנים את נצחונותיהם הצבאיים של החשמונאים וכן ציון יום טוב על ביטול גזירות אדריאנוס ולכן לא הייתה סיבה להסתיר את הסיבה האמיתית לחגיגת החנוכה

    מה גם שבדברים עצמם שם על חנוכה נכתב שקבעו את חנוכה לדורות בגלל שעם ישראל יצא מצרה לרווחה -בקטע שהברייתא בשבת כבר לא מצטטת

    כך שאין לענ״ד שום יסוד לומר שנס פח השמן הומצא יש מאין למטרות הסחת דעת וכד׳

    ויעויין במגילת תענית

  3. 1. למה זרקו את השמן לפח?
    2. אם המגיב הקודם היה מסתמך פחות על רבותיו, והיה מעיין במהדורת מגילת תענית של כותבת המאמר, היה למד שגם בסכוליון של מגילת תענית הוכנס נס פך השמן ע"פ התלמוד הבבלי, ואילו במקורו לא הופיע שם נס זה. אישור למסקנתה נמצא זמן מה אחר הופעת ספרה, בדמות קטע של מגילת תענית שבו הופיע בדיוק כפי שהביאה מבעל אור זרוע.
    3. מי שילמד מעט יותר ממה שמלמדים בישיבות, יוכל להבין שאין מדובר ב"צ'יזבט שסיפרו חז"ל", וילמד עד כמה ההיסטוריה והתרבות מורכבות מעבר להגדרות שחור-לבן ילדותיות.

  4. "הזר" הנכבד

    לידיעתך עיינתי בעצמי במגילת תענית והדברים שכתבתי לא מסתמכים על שמיעת שיעור פאסיבית ותו לא

    וכן אני יודע שהסכוליון עבר עריכה כמה פעמים לפחות ויש שם אזכורים מפורשים מימי הגאונים כמו למשל ביום טוב של כיבוש החקרא שם מוזכר המשפט "איפה שהקראין גרים עכשיו" שהסביר לקוראים שהחקרא הייתה ביכן שגרו הקראים בירושלים בימי הגאונים

    לא ידעתי על מה שכתבת על כך שנס פח שמן הוכנס לסכוליון מאוחר יותר אשמח אם תפרט או תשלח לינק ואסתכל בלנ"ד במהדורה של ורד נעם

    בכל אופן הדבר מחזק את העניין שאזכור הנס בגמרא לא הגיע משום פחד מהשלטון וכד' אם נצא מנקודת הנחה שמדובר במקור אמוראי ולא חלק מהברייתא שמבוססת על מגילת תענית המקורית[לא הסכוליון] שהרי ליהודי בבל לא היה את החשש הזה

    וגם אם מדובר במקור תנאי וכחלק מהברייתא המובאת הרי שהסכוליון מזכיר ברוב המקרים מקורות או תנאיים או אמוראיים משני התלמודים ובמקורות אלו מתוארים הנצחונות על היוונים וכד' ללא כל חשש ומורא ולכן דבריי בעמדם עומדים

    מה גם שלא הזכרתי את זה שלפי אחת הגרסאות בכתבי יד של התלמוד בבלי הגירסא היא "מאי נר חנוכה" והשאלה שהגמרא שואלת ומביאה את הברייתא היא על מה קבעו את מצוות הדלקת נרות חנוכה ולא על מה קבעו באופן כללי את ההלל וההודאה על ימים אלו[ואכן בהודאה בתפילת "על הניסים" מדובר בהודעה על הניצחון ולא על נס פח השמן שמוזכר ברמז דק בלבד]

    בכל אופן טוב תעשה אם תחדל מההתנשאות המטופשת על "מה שלומדים בישיבות"

    תנוח דעתך שלומדים שם לעומק וכנראה שהסגידה שלך לעולם האקדמי היא שגורמת לך לזחיחות המיותרת

    כנראה שאתה חושב במונחי "שחור לבן" ילדותיים-ניגוד מוחלט בין לימוד ישיבתי "לא מעמיק" ללימוד אקדמי מעמיק כאילו כל מחקר היסטורי מייצג את האמת הצרופה וכל דעה או השערה נהפכים לעובדה מוצקה,אני מכיר את זה היטב אל דאגה-ואתה פוסל במומך ומאשים בכך אחרים

    • האמן לי, אינני מגיע מרקע אקדמי כלל, עברתי את המסלול שלך, ואני יכול רק לומר לך, אתה יכול להמשיך וטוב שתמשיך להחזיק חזק-חזק באמונות שלך, המשך להגיב בתוקפנות של פחד על כל ביקורת שגורמת לך פחד קיומי, אבל, השתדל גם תוך כדי כך ללמוד עוד ועוד, היחשף לעוד הסתכלויות ועוד זויות ועוד ידיעות, האבק בהן אבל למד אותן והרהר בהן שוב ושוב בפתיחות ובאומץ. אם יש בך איזו בקשת אמת בין היתר, וכמובן גם די כישרון, עוד תגיע למקום טוב יותר. עוד תתבייש בכל התגובות שלך באתר הזה, אך גם תהיה גאה בדרך שעשית. בהצלחה.

  5. לא מדובר בשום תגובות הנובעות מפחד הסר דאגה והתנשאות מלבך

    כנראה שבניגוד אליך אני לא מתפעל ומסתנוור מכל סברה מחודשת אני מודע היטב לכך שבעולם המחקר עם כל הטוב והתועלת שבו שאני לא מפקפק בהם לא חסרות מנות גדושות של פופוליזם ורצון ילדותי ופתטי לנפץ מיתוסים בכל מחיר וכמובן שככל שמדובר בתקופה קדומה יותר שהעדויות והחומרים הכתובים פחותים יותר אז הרוצה לשקר ירחיק עדותו ושערי סברות וספקולציות לא ננעלו העיקר שהאומר אותם ישא את התואר ד"ר או פרופ' ואז דבריו יחשבו כנאמרים מפי השכינה

    האמן לי שאני מבקש אמת אך מה לעשות שלא כל מה שיאמר אדם הנושא את התואר ד"ר או פרופ' יחשב אצלי כקדוש ובלתי מעורער ללא עדות מוצקה רק בגלל התואר האקדמי של אותו אדם-כנראה שגם אצל אנשים כמוך יש סוג של "דעת תורה" רק מסוג אחר של "גדויילים"-

    אם לא שמת לב בתגובותיי נכנסתי למקורות עצמם למגילת תענית ולעובדה שאצל יוסף בן מתתיהו ובספרי החשמונאים נס פח השמן אינו נזכר ולא התייחסתי לכך בביטול

    אני גם שמח על המידע שנתת לי על מחקרה של ורד נעם לגבי מועד הכנסת נס פח השמן לסכוליון של מגילת תענית[שכאמור אני יודע שהייתה לו עריכה מאוחרת וכמו שכתבתי בתגובתי הקודמת-אשמח ללינק או להפנייה

    אם אתה רוצה לחשוב על נס פח השמן שהוא המצאה הנובעת מרצון להפיס את דעתם של השליטים הרומאים ללא חקירה ודרישה אלא רק מפני שזה "זווית חדשה" ו"מאתגרת" לחשוב כך שיבושם לך

    מפופוליזם לא תגיע רחוק תאמין לי

    בהצלחה וחנוכה שמח

    נ.ב

    הבהרה חשובה: אין בדבריי כאן דבר וחצי דבר כלפי המחקר הספציפי של פרופ' ורד נעם שהוזכר כאן לגבי מועד הכנסת נס פח השמן לסכוליון שאותו לא קראתי ולאחר שאקרא ואראה את הנימוקים אדע להתייחס [לקבל או לדחות לפי טיב הראיות וחוזקן כמובן ] דבריי נסובו באופן כללי על אמון עיוור בכל סקולוציה מחקרית לא מוכחת בגלל היוקרה האקדמית שמתלווה לה ותו לא

    אמון עיוור כזה אינו שונה במאומה מהדרך של "דעת תורה" ו"הגדויילים" שכה נהנים לסנוט בחרדים שהם לא מפעילים חשיבה עצמית , יש לשים לב לכך ועל כך דבריי

    • נדמה לי שכבר בתגובתי הראשונה הפניתי למהדורת 'מגילת תענית' של ורד נעם, בפירושה למועד כ"ה בכסלו. כמו שכתבתי, מסקנתה התאשרה באישור ברור ע"י גילוי קטע קדום של מגילת תענית (פורסם באחד הבמות המחקריות, תרביץ או משהו דומה).

      • אכן כתבת על כך בתגובה הראשונה אעיין שם ,תודה

        כמובן שזה לא אמור לפגום בכהוא זה באמינות דברי חז"ל על הנס ואדרבא אם כדבריך לא מדובר ב"שחור ולבן ילדותי" ולא ב"סיפורי צ'זבאטים" מדוע אתה חושב הייתה סיבה לתנאים או לאמוראים להמציא את הנס הזה יש מאין?

        במקום להתעצבן על הלימוד בישיבות תן אלטרנטיבה בבקשה

  6. אוסיף על דבריי מקודם המלצה חמה לכל מי שרוצה לעסוק במחקר תלמודי לעיין היטב בדברי הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל ב"שרידי אש" חלק ד במאמרו "על חקר המשנה"

    הרב ויינברג שעסק במחקר תלמודי מזהיר שם את הלומדים שלא לנסות לבנות מגדלים יש מאין ולזלזל ולבוז לכל העיסוק הקודם להם של מאות שנים של דין ודברים והעמקה בדברי המשנה והגמרא של גדולי ישראל שעסקו בכך בכל מרצם

    הרב ויינברג מבהיר שהסקת מסקנות מחודשות -שהרי אין בית מדרש ללא חידוש-יכולה לנבוע מתוך העמקה בעמל והיצירה שנבנתה במשך דורות של אנשים שלא משה ידם מהעיסוק והעיון ולא מתוך התנכרות מכל היצירה הזו

    הוא מזהיר שם מפני שחצנות של כאלו החושבים שעד אליהם כולם היו אנאלפבתים ורק הם גילו את האור וממחקרים כאלו שום דבר בעל משמעות לא יכול לצאת

    וכבר שמעתי פעם ממישהו שעוסק בתחום המחקר התלמודי שבדרך כלל החוקרים הטובים בתחום הם כאלו שיש להם עבר למדני ישיבתי "קלאסי" [ודוגמאות בולטות לכך הם הרא"ש רוזנטל ז"ל ופרופ' דוד הנשקה שזכה ללמוד אצל שניים מגדולי מגידי השיעורים בארץ הרב שלמה פישר שליט"א והרב ישראל זאב גוסטמן בעל ה"קונטרסי שיעורים"]

    ולענייננו אנו:וכי מישהו חושב שעד הדור האחרון אף אחד לא שם לב לתהיות שמעלים במחקר על נס פח השמן? הלא יהודים במהלך הדורות קראו את ספר יוסיפון [המבוסס על ספרי יוסף בן מתתיהו באופן מעובד ומאוחר יותר] שם הנס לא מוזכר ואדרבא מוזכר שם נס אחר וגם אמרו את תפילת "על הניסים" שם הנס לא מוזכר כי אם ברמז דק מן הדק ולמרות שספר חשמונאים תורגם לעברית רק בדור האחרון[לאחר שהמקור העברי אבד מזמן]ידוע שגרסאות מסויימות שלו לפחות היו מוכרות עוד קודם ובעל התוספות יום טוב למשל בן המאות ה16 וה17 למניינם כבר מצטט את "ספר מכבי"

    כמו כן הועלו לא מעט קושיות על הנס הזה כנס שלכאורה אינו נצרך משום שטומאה הותרה בציבור ומשום שתמוה ממתי יש נס שנועד בשביל שתוכל להתקיים מצווה שהרי "אנוס רחמנא פטריה" ועוד קושיות

    -ויעויין במהר"ל בספרו "נר מצווה" שמעלה את הקושיה על נחיצות הנס ועונה מהי אותה נחיצות לנס זה שנראה על פניו תמוה-

    לכן המחשבה שמדובר ב"זוויות חדשות" ובגילוי מסעיר של עולם המחקר בתמימות יסודה ובכל הדורות השאלה הזו בדבר נס פח השמן עמדה לנגד עיניהם של עמך בית ישראל וגדוליו וליבנו את הדבר ותירצו ולא מיהרו להשליך את דברי חכמינו בשם ה"חידוש"

    תגובות כמו של המגיב "הזר" כאן לא מראות אפוא על העמקה ועיון אלא על סגידה לפופוליזם ול"חשיבה מחוץ לקופסה" בכל מחיר כי זה נשמע נוצץ ושתלך לעזאזל האמת -צריך לומר לו ולדומיו שגם תיאוריות קונספירציה הן תיאוריות נוצצות שלא הולכות עם הזרם אבל לא מעט מהן מבוססות על דברי הבל גמורים

    ובפשטות לא כל הנוצץ זהב

    • אתה תוקף איש קש, כי אני לא כתבתי אפילו ברמז על קונספירציות וכל שאר ירקות פרימיטיביים. ההתקפה שלך מכוונת לדעות ישנות של שוכני עפר. כך שדבריך מעוררים גיחוך ורחמים. אם חכם ואמיץ אתה בעיניך, לך והחכם והשכל ולמד כל מה שיש למחקר לומר על המסורת, ואל תעצור בתיאוריות מיושנות של משכילי המאה התשע עשרה.

      אם אתה מייחס לחוקרים תאוות פפוליזם ורצון לשחוט פרות קדושות, אולי תצליח להיות מעט אובייקטיבי ולייחס לעצמך ולכל שאר "עמך בית ישראל וגדוליו" ש"ליבנו את הדבר ותירצו" – פחד ממחשבה חדשה ובקשת האמת, צורך נפשי להישאר בתוך המקום המוכר והישן בלי להתמודד עם שינויים והתקדמות. לא ייתכן? האם אתה ודומיך אינם יצורים אנושיים?
      אולי גם תלמד לבחון את ה"ליבון" וה"תירוץ" שנעשו מה רמתם? האם הם מחזיקים מים, או שהם טובים להשתיק בהם את ההמון המסכן? אם אמת וחכמה אתה מבקש, ממה לך לפחוד?

  7. "להישאר בתוך המקום המוכר והישן בלי להתמודד עם שינויים והתקדמות"?

    אז לידיעתך אני לא משתייך למגזר החרדי אני דתי לאומי ואני משתדל לינוק מתורתם של הרב קוק והרב סולוביצ'יק וכן מרש"ר הירש [אם כי ממנו לא בעניין היחס לתחייה הלאומית בדורות האחרונים אלא בשיטתו "תורה עם דרך ארץ"]ודומיהם לשיטה שכן מתמודדת עם אתגרי התקופה ועם הצורך בהבנה שאנחנו כבר לא בשטייטל

    אבל אין זה אומר שהתמודדות פירושה הרס הישן והטוב אלא ההיפך "הישן יתחדש והחדש יתקדש" כלשון הרב קוק זצ"ל ושהחדש אין פירושו נתק מוחלט מהישן

    וסליחה שאני מצטט שוב מהרב קוק בל נשכח את דבריו האלמותיים באיגרתו למשה זיידל בשנה האחרונה של מלחמת העולם הראשונה "הציונות לא תוכל למצוא את מלוא צדקה מפני שהיא תנועה מודרנית,מפני שלא כל מה שמודרני הוא צודק, גם המלחמה האכזריה היא תנועה מודרנית ומכל מקום כמה רשעות יש בה"[איגרות ראיה ג עמ' קנז איגרת תתעה]

    לא כל שינוי פירושו התקדמות-חשבתי שכבר נפטרנו מהמחשבות הנאיביות האלו לאחר מלחמות העולם ושאר עוולות המאה העשרים למניינם מסתבר שיש אנשים כמוך שעוד חיים בסרט הזה

    ולענייננו לא כל פרשנות חדישה מעצם היותה כזו כבר אומרת שהיא שווה משהו ושצריך לקפוץ עליה כמוצא שלל רב תתפלא לשמוע עד כמה הפירושים הישנים והטובים מביעים אמיתות עמוקות ולא רצון לשחק על הבורות של "ההמון המסכן" באופן מניפולאטיבי -כנראה שאתה עושה סלט בין גדולי ישראל שכתבו את דבריהם באופן שקוף לבין כמרי הכנסייה הקתולית בימי הביניים שאצלם הסתרה מההמון הייתה מדיניות-

    מרוב שאתה בטוח בצדקתך אתה לא מסוגל לחשוב שיש אנשים שלא חושבים כמוך באמת ובתמים ולכן אתה נדחק לומר שמי שלא סבר כמוך מסתמא כן סבר כמוך אלא שהוא שיקר במכוון ל"המון המסכן"[קונספירציות כבר אמרנו? קיבעון מחשבתי כבר אמרנו?]

    אני לא מפחד מהתמודדות עם פרשנויות מחקריות מחוץ לקופסה כמו שאתה רואה אני עוסק בהן ואני בפשטות מתנגד למסקנותיהן לא מתוך פחד אלא מתוך אי הסכמה עניינית

    מי שמפחד לא יפתח כלל את הספרות הזאת לא חשבת על זה?

    לסיכום אומר:לא הייתי ממליץ לך לזלזל כל כך בישן והטוב, למסורת יש כח ויציבות וחוכמת דורות המצטברת לכדי בסיס איתן שמוכיח את עצמו היטב כאשר כל חידוש מקבל עין בוחנת בשבע עיניים ולא עין מתלהבת ומסונוורת של תאוות חידוש לשמו

    כדאי לך מאוד מאוד לעיין בדברי השרידי אש שהפניתי אליהם וכן בספרו המופתי של אדמונד ברק "מחשבות על המהפכה בצרפת" שמסביר באר באר היטב את החשיבות של אמון במסורת וניסיון הדורות וב"חידוש על מנת לשמר" כדבריו שם להוציא מליבם של המהפכנים הצרפתים כנגדם יצא שבשחצנות ויוהרה חשבו שהם ממציאים את העולם מחדש

    ברק צדק בחיזויו שם והמהפכה בצרפת טבעה בדם בניה

    עיין שם עצה טובה קמ"ל

    • אם תרצה, תוכל לשים לב שאתה מכניס בפי כל כך הרבה דברים שלא אמרתי ולא עלו על לבי. לא זלזלתי בישן, ולא חשבתי שכל חדש הוא נכון יותר. אתה מדביק עלי כל מה שאגרת בתוכך על כל האויבים הזדוניים שרוצים להכחיד אותך ואת בועתך.
      לידיעתך, מאז הרב קוק והרב הירש, העולם ועם ישראל בתוכו המשיך להתקדם ולהשתנות, ואי אפשר ליישם את העקרונות של הרבנים הנ"ל יחד עם היאחזות והתחפרות בהגותם בלבד. שכן הם עצמם אילו היו בימינו והיו עקביים בשיטתם, היו אומרים דברים רבים שונים או נוספים על מה שאמרו הם בזמנם.

      זאת מלבד השאלה, האם אכן ההולכים בדרכם שמים לב לכל מה שאמרו, או רק לחלקים נוחים ו"זורמים" יותר? למשל, לפיסקה באיגרות הראי"ה שמתייחסת לסיפורי ספר בראשית וכדומה כקליפה וכטפל, לזה שמים לב? האם מבינים באמת את במשמעות והכוונה, או שמתרצים בתירוצי שווא ושקר? האם באמת הולכים להכיר את כל החכמה המתחדשת בעולם מיום ליום, ולפיה לעדכן את עצמנו ותרבותנו?

      האם מחקר המקרא וחז"ל של היום הוא באותו מצב ומעמד כמו שהיה בזמנם, או שאולי כיום יש לו יותר מה לומר? האם ניתן לבטל אותו באותה דרך שבה ביטלו אותו הרבנים הנ"ל?

      אין צורך שתמהר לענות לי תשובות. המטרה היא לא התפלמסות והתנצחות. לי יש תשובות משלי, אע"פ שאני נכון גם ללמוד ולשנות. אך חשוב יותר שכל אחד יתבונן בעצמו, ישאל ויענה לעצמו מתוך דרישת האמת והחכמה.
      אצרף קישור למאמר של ביקורת עצמית מאת ברוך כהנא, שמבטא יפה את מה שכתבתי
      http://www.bmj.org.il/files/1701305460996.pdf

  8. מנימת דבריך היה נשמע בוז וזלזול לדרך החשיבה המוכרת ה"קלאסית" על כך שדרך זו "אינה מחזיקה מים" ונועדה לדחות בקש ולהונות את הציבור לעומת הדרישה "להתמודד עם השינויים וההתקדמות" ולכן כתבתי את מה שכתבתי עליך תסתכל שוב במה שאתה עצמך כתבת ותחזור אלי ותגיד לי אם באמת תקפתי איש קש

    מעבר לכך הרב קוק ורש"ר הירש ודומיהם לשיטה השאירו לנו כלים מחשבתיים להתמודדות עם המודרנה שמתאים ועוד איך להשתמש בהם גם כיום לאתגרים הניצבים לפתחנו ולכן אני לא רואה שום סיבה להימנע מכך והשמטת משום מה את הרב סולוביצ'יק שחי ממש בדורנו ונפטר לפני לא כל כך הרבה זמן כידוע והוא הכיר מקרוב את העולם שאנו מכירים על אתגריו פחות או יותר

    בניגוד אליך דווקא אני חושב שהמחקר במה שמכונה "מדעי היהדות" לא השתנה עד כדי כך למרות שהוא מתעדכן כמובן

    הטענות הידועות שעולות ממנו כנגד המסורת המקובלת הן בדר"כ טענות ישנות נושנות שנלעסו עד דק עוד בימיהם של הרב קוק ורש"ר הירש וסיעתם להתמודדות עם המודרנה והן נלעסות גם בימינו עד דק [עלילות גלגמש,חוקי חמורבי ועוד ועוד טענות ידועות שגם בימינו לא מפסיקים לטעון אותם למעלה ממאה שנות פיתוח תחום מדעי היהדות]

    למיטב ידיעתי אין הרבה טענות חדשות בתחום הזה שלא נלעסו כבר עשרות שנים וזה כולל את נושא התהיות על נס פך השמן הנידון כאן שהתפלמסו עליו כבר בסוף המאה ה19 למניינם וביהדות פולין געשו על כך שעורך עיתון "הצפירה" המשיכילי הידוע כתב על כך בשנת 1891 למניינם -פולמוס שעורר פשקעווילים וחרמות על העיתון.

    ואם כבר הזכרתי את מאמרו של הרב ויינברג ב"שרידי אש" ח"ד על המחקר התלמודי אז כבר אפשר לראות שם את התייחסותו לעניין האוקימתות וה"חסורי מחסרא" בגמרא שהתפלמסו עליו כל כך בפולמוס המתוקשר על שיטת הרבדים בלימוד הגמרא

    בקיצור גם בתחום הפולמוסים בין המחקר התלמודי לבין לימוד הגמרא המסורתי הקלאסי שמתפרצים בדורנו אין כל חדש תחת השמש ומדובר בטענות שלובנו ודוברו כבר לפני שנים[הרב ויינברג עסק בנושא כבר בשנות השלושים למניינם]

    כמובן שאם מתגלים נתונים חדשים וברורים עולם התורה לא מפחד מהם ומתמודד וכמו שכבר הרשב"ם כב על "הפשטים המתחדשים בכל יום".

    אבל יש הבדל גדול בין עובדות חתוכות לספקולציות מחקריות שהן לא בגדר ברי אלא בגדר שמא לכל היותר

    תן על זה את הדעת

  9. אגב קראתי את המאמר של ברוך כהנא שהבאת ולא הבנתי איך מצאת בו סיוע לדבריך

    ההיפך הוא הנכון ודווקא הוא מדבר שם על שיטת הרב קוק שטוענת שצריך להתמודד עם עולם המחשבה הקיים ולהיכנס אתו לטוען ונטען ממש ממש אין הכוונה שם שהרב קוק דגל באימוץ של אותו עולם מחשבה

    ממש ממש לא!

    כהנא למרות ביקורתו שם על הרב טאו ותלמידיו גם מגלה הבנה לדרכם משום שהם עומדים בפרץ שלא לייחס לרב קוק דעות הרחוקות ממה שהוא עצמו ביטא והאמין,כהנא נותן שם דוגמא להוגה דתי ליברלי שכתב שלרב קוק היו שני פנים גם דתי וגם חילוני שהרב קוק היה נחרד לשמוע שכך מגדירים אותו והוא מצדיק לפיכך את החשש של הרב טאו ותלמידיו מלקיחת דברי הרב קוק רחוק מידי למחוזות אליהם הוא ממש לא התכוון להגיע.

    כך למשל כהנא מביא דוגמא על עיסוקו של הרב קוק באשורולוגיה ודבריו על הנושא ב"אדר היקר"

    הרי שם הרב קוק מתמודד עם הנושא ומראה כיצד הוא לא אמור להפריע ליהודים מאמינים אך הוא כמובן לא מאמץ את הסברה המחקרית שחוקי חמורבי וכיו"ב הם שהשפיעו על חוקי התורה !

    הרב קוק ידע באיזמל מנתחים איך להפריד יקר מזולל ורימון מהקליפה ואין לטעות בכך

    בקיצור מר "הזר" קרא את המאמר שהבאת שוב ותיווכח שהוא דווקא בחלקו הגדול לפחות מדבר בדווקא על גישתי נגדה יצאת

  10. אמר הרבי מקוצק: "והיו הדברים האלה על לבבך", אפילו אם הלב לב אבן, אטום, ואין הדברים נכנסים בו ואינו קולט (בין משום שאינו יכול, בין משום שאינו רוצה), יהיו הדברים על הלב, שמא יום אחד ייפתח ויקלוט.

  11. ותגובה עניינית על הדוגמאות שנתתי באופן פרטני יש לך?

    שמא תחום ההתמחות שלך הוא הלגלוג והליצנות מכוסה בערפל גדול של ״השכלה״ ו״חוכמה״ ודיבורים גבוהים באוויר?

    אם תרצה להתייחס באופן פרטני ומנומק לדוגמאות שנתתי אשמח

    אם לא חבל לי לבזבז את זמני עליך יש סטנדאפיסטים טובים יותר תאמין לי

    • מחילה, אבל אין לי את כל הזמן שבעולם להתווכח ולטחון מים, הרושם שקיבלתי הוא שאינך מבין או אינך רוצה להבין, ולכן אין טעם שאמשיך להתווכח. אני במקום שלך כבר הייתי. את כל הטענות שלך, העליתי אני בעבר, ואני מבין טוב מאוד את הזוית שלך, אבל גם את נקודות התורפה שבה. הרבה הצלחה.

  12. אוקיי אני מבין,כולנו עסוקים ובכל זאת עצה טובה לי אליך

    אם אתה יודע שלא יהיה לך זמן להיכנס לעובי הקורה ולענות באופן פרטני ומנומק אז אל נא תיפתח חזית ותדבר גבוהה גבוהה כנגד מתדיינים אחרים ותביא הצהרות שאתה יודע שלא תוכל לגבות אותם מאיזו סיבה שלא תהיה [חוסר זמן או גרוע מכך חוסר יכולת להתמודד]

    זה לא נאה ולא יאה וחבל

    מעבר לכך הרושם שקיבלת אינו נכון

    זה שאני לא מסכים אתך זה לא אומר שלא הבנתי אותך ואם כל הכבוד לא דיברת בשפה גבוהה או במשלים וחידות ממך אני מקבל רושם על חשיבה דוגמאטית לא פחות מאלו שאתה מאשים אותם ככאלו

    המחשבה שלך שכל מי שלא מסכים אתך הוא או משקר במכוון [כדי להפיס את דעת "ההמון המסכן"] או שהוא פשוט אהבל מושלם היא לא חשיבה פתוחה אלא חשיבה דוגמאטית וצרה

    תפנים שיכול בהחלט להיות שמישהו שמע את טיעוניך והבין מה רצית לומר והוא לא מסכים אתך בגלל נימוקים א,ב,ג וזה לא הופך אותו לבוא ועם הארץ

    אני יוצא מנקודת הנחה זו ולא מתוך חשד שאתה פשוט מתחמק כי אין לך מה לענות על השגותיי כלפיך ושאתה סותם את הדיון בנקודת המילוט הפשוטה של "אין טעם לענות לך כי לא הבנת אותי" כי זה כמובן לא משכנע ומעורר רחמים ולא נראה לי שמתוך זה אתה יוצא

    בקיצור כדאי לך לשמוע לעצותיי כאן אם ברצונך לדון באופן מקצועי ולא מתוך ריתחת הדמים

  13. ש.צ שלום רב

    תודה על התיקון הלשוני והאמת ששמתי לב מקודם ותיקנתי

    בכל אופן לגבי טומאה הותרה בציבור והתהייה על נחיצות נס פך השמן כתבתי באחת בתגובותיי כאן ואציין את תשובת המהר״ל ב״נר מצווה״ לתהייה זו שהוא עצמו מעלה על נחיצות הנס -הוא מעלה את התהייה ממתי יש נס שמטרתו לאפשר לקיים מצווה שהרי המצוות מתקיימות במסגרת עולם הטבע וכלליו ולפי דין תורה אנוס רחמנא פטריה ולכן מה ראה הקב״ה דווקא כאן לעשות נס עבור קיום מצווה-

    המהר״ל מסביר שנס פך השמן שימש כאיתות משמיים לחשמונאים שידעו שלא בכוחם ועוצם ידם עשו את החיל הזה ואת הניצחון הגדול של מעטים מול רבים אלא הקב״ה הוא זה שנתן להם את הכח והניצחון ונס זה בא להראות מאיפה הגיעה הישועה באמת

    בימינו הסברו של המהר״ל מקבל משנה תוקף ורלוונטיות גדולים מאוד

    החילון שעשו הציונים החילונים לחנוכה הגיע בדיוק בנקודה זו שהם היללו את גבורת החשמונאים והוציאו את הקב״ה מהעניין והדבר בולט במיוחד בשירי הילדים לחנוכה המוכרים לכולנו ״על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים״ שנראה כחילון מובהק של ״על הניסים ועל הנפלאות….שעשית לאבותינו״ ו״מי ימלל גבורות ישראל״ כחילון של ״מי ימלל גבורות ה׳״

    המציאות הזו מסבירה היטב את נחיצותו הרעיונית של הנס כפי שמוסבר ע״י המהר״ל שנראה שניבא ולא ידע מה ניבא

להגיב על הזר לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: