כנס של רבני אירופה נערך בברלין לציון שבעים וחמש שנה לליל הבדולח. מעל הכול ריחפה השאלה – האם יש עתיד ליהודים באירופה?

 דרכם של רבנים בתפוצות להשתתף בכנסי רבנים לעתים קרובות הן כדי לדון בסוגיות העומדות על הפרק בקהילותיהם והן כדי ללמוד נושאים שונים שיכולים לעזור לעבודתם הרבנית. ברצוני לתאר בפניכם את הכנס האחרון של ועידת רבני אירופה שהשתתפתי בו בברלין לפני כשבועיים.

כנס הרבנים התקיים ב־10 בנובמבר 2013, שבעים וחמש שנה בדיוק לאחר "קריסטלנאכט", ליל הבדולח, שהתרחש ב־9־10 בנובמבר 1938 ונערכו בו מהומות אלימות נגד יהודים בכל רחבי גרמניה ואוסטריה. בתוך מספר שעות אלפי בתי כנסת ובתי עסק יהודיים נשרפו ונהרסו. בפעם הראשונה נשלחו עשרות אלפי יהודים למחנות ריכוז רק בשל יהדותם.

ליל הבדולח היווה נקודת מפנה מכרעת ברדיפת היהודים בגרמניה הנאצית, ואירוע משמעותי בתולדות השואה. שבעים וחמש שנה אחרי, מאות רבנים מכל רחבי אירופה הגיעו לכנס בברלין. נטלו בו חלק מרכזי גם הרבנים הראשיים לישראל, הראשון לציון הרב יצחק יוסף והרב הראשי דוד לאו, אשר הוא בעצמו נצר למשפחה של ניצולי שואה. הכנס אורגן על ידי ועידת רבני אירופה, שהרב פינחס גולדשמיט, רבה הראשי של מוסקבה, משמש נשיאה. במעמד זה גם חגגו עשור להקמתORD , ועידת הרבנים האורתודוקסים בגרמניה.

ישנם כיום רבים שלא מוכנים לנסוע לגרמניה עקב מאורעות השואה. אחרים נוסעים אליה עם רגשות מעורבים. כשלעצמי, אינני נוסע לגרמניה לנופש או למטרות תיירות אלא לעבודה עם הקהילות היהודיות ההולכות ומתחדשות ולכן אינני מתרכז בעבר היהודי על אדמת גרמניה אלא בעיקר בעתיד היהודי בה. עם זאת, הביקור האחרון בברלין, יחד עם מאות רבנים אחרים, הצליח לחדור לנימי נפשי ולחולל בתוכי קרע עמוק, מתח של שמחה ועצב, תחושה של חשש ותקווה. אבל מעל הכול הנסיעה עוררה בי רגש של גאווה יהודית.

ליל הבדולח מסמל את ראשיתו של החורבן הפיזי והנפשי של יהודי אירופה. מנגד, רבנים מסמלים עבורי את עתידו של העם היהודי, מנהיגים אשר אמונים ודואגים לקיומו של העם. כפי שכתב מרן הראי“ה זצ“ל באגרת תשז: “…כשאני בעצמי, מוצא אני את עבודת הרבנים לא בתוכן המעשה של בנין האומה החומרי, כי אם בהשפעתם לחדד את הדעות, המביאות לאימוץ וסידור אורגני לאומי, לחזק את ההכרה הלאומית ולאמץ ידיים רפות של פועלים מוכשרים לעבודה זו. לעדן את המחשבות ולחדדן, ולהרבות בהן אמונה אמיצה ועמוקה משפעת הגיוני קודש העצורים בנשמתם, ולהעלות בזה את התחיה הלאומית כולה למרומי הקודש שמשם לוקחה“. כאשר משלחת רבנים מחליטה לקיים כנס דווקא בברלין, במקום שבו הייתה ההתחלה של הסוף, ודווקא בתאריך של ליל הבדולח, וצועדים ברחובות ברלין בכיפה וציצית עם ראש מורם ומפיהם נשמעת שירת עם ישראל חי, קשה שלא להזיל דמעה.

מתמודדים עם אתגרים כמו משבר כלכלי וצמיחה דמוגרפית מוסלמית. כנס רבני אירופה בברלין
צילום: ועידת רבני אירופה

שיבת היהודים

לפני שבעים וחמש שנים גרמניה החליטה שאין יותר מקום לבתי תפילה ליהודים. מעל שש מאות בתי כנסת הועלו באש והושמדו, ספרי תורה הושחתו, רבנים הוכו ונרצחו ברחובות העיר ושלושים אלף יהודים נשלחו למחנות ריכוז. לאחר המלחמה המחנות שוחררו וחלק מהניצולים החליטו שאולי כדאי להישאר באירופה. הם חשבו שאולי עדיין יש עתיד ליהודים שם. חלקם הלכו צעד אחד קדימה והחליטו שאולי יש עתיד וסיכוי להתחלה חדשה ליהודים דווקא בגרמניה, בארץ אשר הכריזה מלחמה טוטלית נגד העם היהודי. ואכן, חלק מהיהודים חזרו לגרמניה. לאט לאט ניצולים יצרו מחדש קהילות שהושמדו, בנו בתי כנסת והקימו מחדש את משפחותיהם, הולידו שוב ילדים והאמינו שיש עתיד לעם היהודי באירופה.

עד לפני כ־15 שנה לא היו בגרמניה יותר מכ־20,000 יהודים. מספר זה גרם לדאגה בקרב מקבלי ההחלטות בגרמניה וכדי לשנות את המצב הדמוגרפי של היהודים במדינה נתנו ויזות ליהודים מרוסיה ומאוקראינה כדי שאלה יגיעו למלא את הקהילות ההולכות ומתרוקנות מיהודים. במשך 15 השנים האחרונות הגיעו כ־230,000 מהגרים יהודים לגרמניה מברית המועצות לשעבר והפכו להיות רובה של הקהילה היהודית בגרמניה. בשנות 2005־2003 גרמניה קלטה יותר יהודים מאשר מדינת ישראל. מספרים מדהימים אלו הפכו את גרמניה לקהילה בעלת שיעור הצמיחה הגדול ביותר בעולם היהודי לאחר מדינת ישראל ולקהילה השלישית בגודלה במערב אירופה לאחר צרפת ואנגליה. אף על פי כן, מספר היהודים כיום במדינה מהווה כשליש ממספר היהודים שהיו בגרמניה לפני השואה.

רבים בגרמניה טוענים שמקורו של האישור לכניסת יהודים ברצון לכפר על העבר ולמנוע הכחדת קהילות יהודיות. אחרים טוענים שהשלטון הגרמני הפדרלי מנסה לבנות תדמית של דמוקרטיה חדשה, והכניסה של יהודים והתמיכה בהם הן דרך טובה להוכיח זאת. מקרה שחוויתי בעצמי מוכיח זאת.

לפני מספר שנים פנה נציג של אחד משלושת הבנקים הגדולים בגרמניה למכון שטראוס־עמיאל העוסק בהכשרת רבנים לתפוצות כדי להציע לנו לבקר בגרמניה. הבנק הזמין אותי לפגישה במשרדים הראשיים במינכן והציע להביא את כל תלמידי המכון המתכוננים לקראת תפקידי רבנות בעולם היהודי לשבוע ביקור בגרמניה על חשבונם. כל מה שהם ביקשו הוא שנקיים בבנק יום עיון אחד אשר יעסוק בנושא כלכלה עולמית, כדי שהרבנים יקבלו כלים בנושא זה. אני מודה שהייתי מאוד ספקן ואף זהיר ביחס להצעה נדיבה זו, הכרוכה בעלות של עשרות אלפי יורו. לאחר פגישות עם ראשי הבנק ולאחר מחשבה מרובה החלטנו לנסוע למסע זה. ביום העיון שהתקיים בהנהלת הבנק במינכן הכריז בפנינו מנכ"ל הבנק: "זה לא סוד שהבנק שלנו היה שותף במכונת ההשמדה והעביר כספים אשר נעשה בהם שימוש קטלני. כיום אנו מבקשים להתנצל על כך ולהעביר מסר של פיוס וסליחה".

שאלת העתיד

בשנים האחרונות אנו מתוודעים להתעוררותן של רוחות ישנות וחבויות באירופה. ביטויים אנטישמיים צפים ועולים על פני השטח. מעבר למתקפה על המסורת היהודית, במיוחד נגד ברית המילה והשחיטה הכשרה, אווירה של אנטישמיות הולכת ומתפשטת ברחובות ערי אירופה. דבר זה מעורר את השאלה – האם יהיו יהודים באירופה בעוד 20 שנה?

ללא ספק, יהדות אירופה נמצאת היום על פרשת דרכים. יהודים מתמודדים כיום עם אתגרים גדולים כגון משבר האינטגרציה, חוסר קבלה של הצלחה יהודית וישראלית, משבר כלכלי וצמיחה דמוגרפית מוסלמית. כיצד כל הגורמים הללו, בנוסף להופעתה של האנטישמיות, ישפיעו על יהדות אירופה?

לפי ד"ר דב מימון, עמית מחקר במכון למדיניות העם היהודי, קיימים תרחישים אופטימיים ופסימיים לגבי עתידם של היהודים באירופה. על פי התרחיש האופטימי, בעוד 20 שנה מדינת ישראל תהיה חזקה, תיהנה משלום אזורי ומשגשוג כלכלי וביטחוני, ומספר היהודים האירופים יגיע אולי ל־1.7 מיליון לעומת 1.3 מיליון כיום. לעומת זאת, על פי התרחיש השלילי, בעוד 20 שנה יהיו רק 700 אלף יהודים באירופה.

בין הרגעים המרגשים ביותר בכנס הרבנים בברלין היה המעמד שבו מר אלי פכלר, יהודי בן 90 המתגורר כיום בארץ ואשר קיים את בר המצווה שלו בבית כנסת "בית ציון" בברלין, אחד מבתי הכנסת אשר נפגעו בליל הבדולח, עמד בפנינו וסיפר את העדות שלו כנער צעיר שראה את בית הכנסת עולה בלהבות. כעת, שבעים וחמש שנים מאוחר יותר, ישב פכלר בתוכו וסיפר על קורות חייו בפני רבני אירופה, בפני הרבניים הראשיים לישראל ובפני שר הפנים הגרמני אשר הכריז: "אסור לשכוח את האלימות של גרמניה בליל הבדולח". מר פכלר היה מלווה בבניו, ובסוף הטקס הם תקעו בשופר.

רגע משמעותי אחר בכנס היה באחד הערבים, כאשר מאות רבנים מאירופה עמדו ליד שער ברנדנבורג המהווה כיום אחד מסמליה החשובים ביותר של ברלין. מאז הקמתו ב־1788, שימש השער משטרים רבים כסמל לשלטונם. בתקופת השלטון הנאצי שימש שער ברנדנבורג אות לכוח וניצחון בכל מצעדי הראווה שערך היטלר. הרבנים התקרבו לשער בחשש, אבל ככל שהתקרבו החלו לצעוד מהר יותר וחזק יותר, החלו לשיר "והיא שעמדה לאבותינו לנו", "הרנינו גויים עמו", וכאשר עברו מתחתיו הורגשה תחושת ניצחון, ניצחונה של ההיסטוריה היהודית על ההיסטוריה של עמים אחרים.

לאחר שבעים וחמש שנה אנחנו כאן, אבל שבעים וחמש שנה לאחר ליל הבדולח השאלה בעינה עומדת: האם אירופה היא מקום ליהודים? האם בעתיד יהיו יהודים באירופה?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו כסלו תשע"ד, 29.11.2013