תשובה על התשובה | אלחנן ניר

האחים גת התייצבו עם הזקן והפאות בלב הפריים טיים ושברו את הדיכוטומיה שבין הקפדה במצוות לבין חופש מנטאלי. על חשיבות תנועת התשובה בעיצוב החיים היהודיים

שלוש תופעות. תופעה א: אריה וגיל גת, זוג אחים ברסלבר'ס עם כל הלבושים, שרים בשנתיים האחרונות במדרחוב הירושלמי הקר פינק פלויד, בוב דילן וביטלס. העוברים והשבים עוצרים, משתאים, מחפשים לרגע את נקודת החיבור העלומה והמסתורית בין ג'ימי הנדריקס לפאות הארוכות, בין הקול הרך והממכר לשחור הבגדים, בין הרגרסיה לסיקסטיז ולסבנטיז לרגרסיה למאה ה־18. עכשיו אריה וגיל מתמודדים בתחרות הטלוויזיה "הכוכב הבא".

תופעה ב: לראשונה בבחירות המוניציפליות מתמודד נציג של "עולם התשובה" (כחלק מהרשימה הדתית המאוחדת), ולא פלא שהדבר מתרחש דווקא בתל אביב.

תופעה ג: גיליונות "אדרבה – ירחון עולם התשובה" הולכים ומשתבחים להם בשנתיים האחרונות בכלל ובחודשים האחרונים בפרט, ואפילו צוברים תאוצה.

לכאורה, שלושה עניינים שונים עם השקות מוגבלות. אבל משהו בהם משתזר לכדי מפוח אחד המשיב רוח חדשה, משוחררת, ובעיקר כזו שבכוחה לאתגר ולא להניח; לא לעולם החילוני שממנו באו הנפשות הפועלות, וגם לא לזה הדתי והחרדי, שאליו היגרו.

אינדינגב וחיפוש רוחני

בכל חודש אני מקבל לתיבת הדואר שלי את "אדרבה" (בעריכתו המשובחת של עירד דיין), ובכל פעם אני מרגיש שיש כאן חבורה שהולכת עד הסוף. הם מבקשים, בקול ובלחש, קדושה. לא חוששים, כמו רוב אחיהם הדתיים מלידה, לדבר בשפה של "אהבת ה'", "תפילה" ו"דבקות", והכול בקרבה ישירה כזאת, לפעמים אפילו מביכה מעט. ה' אחד, אבל אחֵר, בלי כל העול של הגלות וההתפתלויות ובלי העייפות המוכרת הבאה מהיכרות ותיקה ונטולת ברק. ולדיבור הזה יש כיסוי. הוא לא עוד דיבור שהם שמעו בבית, אלא כזה שכאשר מזכירים אותו רואים בעיניים ריצוד של גילוי אישי. וגם של כאב.

והאנשים האלו לא מניחים גם אחרי עשור או שניים של חיים בתוך מרחב החיים המצוותי והם ממשיכים לפלס להם דרך, לבקש את מבוא העיר. ונכון שהם התבגרו, והם כבר למדו על בשרם עד כמה החברה החרדית שאליה רובם היגרו נרתעת מהם, וחוטאת – כדרך כל הארץ – בחטאים אנושיים וחברתיים לא מעטים. והם גם הספיקו לעשות "תשובה על התשובה" שלהם – לחדול מניסיונות להיות חלק מהמרחב הדתי הקיים זה מכבר, אפילו לחדול מלהוציא קיטור על כך שלא מקבלים אותם בחברה החרדית, ולעסוק יותר ויותר באפיונים הייחודיים להם.

יש בהם תסיסה רוחנית עזה וחיפוש אמת שאינו מוכן להתפשר, ובצורה שאיני מוצא היום כמותה בחברות אחרות. וגם רצון לבריאות. לנורמליות. לישראליות. אפילו להגיע להנהגה שלה. כחלק מכך הם אף נגמלו מהרצון לחבור לקהילות החרדיות והדתיות הקלאסיות והקימו את “נטיעות“, התארגנות המרכזת שמונה קהילות של בעלי תשובה הפרושות ממצפה רמון שבדרום ועד מעלות שבצפון. ויחד הם תרים אחר זהות יומיומית וחינוכית ומקימים מיזמים חברתיים ואף תוכניות לימודיות שונות (דוגמת מכינה קדם אקדמאית לבעלי תשובה בשיתוף אוניברסיטת בר אילן).

אם החוזרים בתשובה בגל הראשון של שנות ה־70 (אורי זוהר כמודל) חברו לחרדיות, לרוב זו הליטאית, וביקשו להיטמע בה תוך ניתוק טוטאלי מעברם, הרי שמשנות ה־80 ובעיקר ה־90 (שולי רנד כמודל) קשורים רבים מהם לחסידות (בעיקר חב“ד וברסלב), ומבקשים לייצר תמהיל נכון בין עברם להווה. הם כבר לא זורקים את אוסף הדיסקים הענק מחלון הישיבה, אלא ממשיכים את אותה מוזיקה ממקומם שלהם. הם שומרים בקנאות על השפה הקודמת שלהם, לא מנתקים קשרים או נותנים גט כריתות, אלא רואים את עצמם כממשיכים לשלב חדש שנבנה על גבי העולם התרבותי שעליו גדלו.

בשפה החסידית הייתי אומר שאם גל החזרה בתשובה הראשון התאפיין בתנועה של “אתכפיא“, כבישה וכפייה של העולם הקודם ורצון לכיפופו, הרי שאחיו הצעיר מתאפיין בתנועה של “אתהפכא“; היפוך הכיוון של העולם הקודם וניסיון לברר ולעבוד איתו, בחינה של “ממנו נִקח לעבוד את ה‘“, אך בשום פנים לא כבישה וסגירה שלו. להעלות ולהתכלל אך לא להיפרד. בעומקה מזהה תפיסה זו כי הא־לוהי שורה באדם, באנושי הקיים והולך בעולם כגילוי א־לוהי – “חלק א־לוה ממעל ממש“.

ניתן להביא סימוכין רבים לתפיסה זו, אך דומני כי מי שהיטיב לדייק דרך זו היה ר' שמחה בונם מפשיסחא, אדמו"ר חסידי מופלא שבצעירותו עסק במסחר, למד רוקחות, שפות אירופיות ומדעים, ולאחר מכן מילא את מקומו של היהודי הקדוש. ר' שמחה בונם דרש את הפסוק "ובקשתם משם את ה' א־להיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך" בצורה מעוררת השתאות:

גם שמעתי מפי אדמו"ר זצוק"ל מפרשיסחא, ובקשתם "משם", היינו כל החכמות והחקירות להשיג ה' ויחודו – נקרא "משם". היינו ממקום אחר. אבל האמת לאמתו – הוא במקומו ממש, היינו בלבו. שכאשר יטהר מדותיו כראוי, כמו שאמר הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות, אז ימצא בלבו א־להותו יתברך. וזהו המציאה, שתדע שיש לך לבקש ולחפש ולדרוש – בכל לבבך ובכל נפשך (קול מבשר, חלק א, פרשת ואתחנן, יא).

הגילוי הא־לוהי מצוי בלבבו ובנפשו של האדם, בסובייקטיביות ובספונטניות של חייו. הדבקות בעצמי היא אפוא הדבקות בקב"ה. אלא שגילויה תלוי בטהרת המידות, בהיפתחות נכונה ובצורה מתוקנת, כדי שאכן "ימצא בלבו א־לוהותו יתברך".

כמובן, הניסיון לדבר על "אותנטיות", על תפיסת העולם מבפנים ולא מבחוץ, על היות שהוא התרחשות ולא אובייקטואליות קבועה – מסוכן. שכן במציאות שבה אנו חיים הרי לרוב הלב שלנו מוקהה וחשוף להשפעות שונות, כך שהאותנטיות שלו לרובה קלושה ומלאת תעתוע. בשל כך החיוב היהודי המעשי שהתקבל הוא לא הלב, אלא השולחן ערוך והאתכפיא הנובעת ממנו; הם האבסולוטיות בחיינו. אך עדיין, יש בגילוי הלב שנושאים עִמם בעלי התשובה, בשאלות שהם אינם חדלים מלעורר – בשורה להתחדשות דתית מקיפה ואמתית.

הולכים עד הסוף, גם עם ההלכה והקדושה וגם עם חופש (מוזיקלי) נדיר. האחים גת, מתוך "הכוכב הבא"  צילום: ישי רוסנק

הולכים עד הסוף, גם עם ההלכה והקדושה וגם עם חופש (מוזיקלי) נדיר. האחים גת, מתוך "הכוכב הבא"
צילום: ישי רוסנק

בלחסן מעורר להתבודד

ראו למשל את גיליון "אדרבה" של חודש כסלו. מעבר לחלון קבוע ליצירות אמנותיות ופואטיות של בעלי תשובה – טליה שניידר, אגדת הפרמקלצ'ר המקומית, כותבת על אורך־רוח בחיבור שבין טבע ורומנטיקה אקולוגית לבין ריאליה וחומות המציאות (וכאן על אף שהגברים חובשים כיפות שחורות הנשים כותבות, ובשמן המפורש. עוד תהליך גמילה מבורך מהנהגות הרחוב החרדי הקלאסי), ראיון עדין עם הרב אורי זומר, איש הגולן וראש המכינה הקדם־צבאית בבית רימון שנפטר לאחרונה ("המאבק היותר מורכב היה לחזור אל הנקודות הפנימיות שלי: אל זרימת הירדן, אל העצים, אל היופי שאיתו גדלתי, להכניס פנימה את הזן בודהיזם שאספתי בדרכי. חשוב לי לשמור על הדברים על הדברים שהבאתי איתי מילדותי, מבגרותי, מגיל צעיר יותר, כי הם מהותיים… לקרוא את פו הדב זה סוג של עבודה שמאוד מתאימה, לא זהה, לא מקבילה, אבל מקבילה לעבודה שר' נחמן נתן").

מתן נויפלד, ממייסדי פסטיבל "אינדינגב", פסטיבל המוזיקה האלטרנטיבית המוביל בארץ, כותב על הממשק שבין חתרנות האינדי לזו הנדרשת בעבודת ה'. נויפלד נוגע בבקשת האמת שאין להניח לה, בחיפוש אחר ה"דרך שממשיכה לחפש באומץ, באמונה, את הנתיב מהצד שלך", והנה הוא ממשיך לדבר בשפה המשתמעת במכוון לשתי פנים – הן זו המוזיקלית והן זו הרוחנית: "אלטרנטיבה אמיתית כרוכה רק באומץ, שכרוך באמונה, שכרוכה בסופה של השרשרת לחיים של קבלה עצמית כמו שאנחנו".

בגיליון "אדרבה" הקודם, זה של חשוון, מתפרסמים מאמרון על הפילוסוף פרנץ רוזנצוייג ומאמר גדול על המשורר הגרמני־יהודי היינריך היינה וה"צייטגייסט" – ובעיקר שני הספדים מרגשים ואינטימיים על שני מוזיקאים נטולי זיוף שנפטרו לאחרונה, אברהם אבוטבול וגבריאל בלחסן.

אבוטבול ובלחסן אינם שמות אקראיים בעולמם של בעלי התשובה. מלבד היותם חלק מהמשפחה הזו, הם גם שני מגדירים בולטים של הנוכחות והצעקה שלה. אבוטבול חזר בתשובה בגיל העשר'ה שלו דרך ישיבת "אור שמח" הליטאית, חזר בשאלה, חזר שוב כעבור עשור שנים דרך ברסלב והקים את ההרכב "בית הקדושה" (עם גדי פוגטש), הספיק לשחק ב"אושפיזין" וב"תמרות עשן" והשיב את נפשו בייסורי הגוף. אך לפני שבועות ספורים, במלאת שנה לפטירתו, נערכה אזכרה מוזיקלית במבוא חורון לזכרו ובה השתתפו כל בעלי התשובה הרלוונטיים – מעדי רן ועד האחים אריאל ולהקת עלמא, מהמדרגות ועד אהוד בנאי ומוש בן ארי.

ובלחסן, בנם של בעלי תשובה (ושאלת חינוכם של הדור השני מעסיקה לא מעט את דפי "אדרבה") שהתיישבו בתלמי אליהו, מושב של אלג'יראים־צרפתים בדרום, חזר לעולם הפרה־תשובתי של הוריו ושחרר מוזיקה שאין כמותה לכנות, לפחד, לדיוק שאינו מרפה עד שהוא שורט וחזק אל הכאב. הרבה נכתב על בלחסן וייסורי נפשו שידעו להיתרגם למוזיקה, על איש הפצע שהפך, ובעיקר מאז מותו, לכהן כמעט גדול בסצנת מוזיקת האינדי המקומית, אבל בשום מקום אחר לא נכתב שהמוזיקה הכל־כך קשה ומכאיבה שלו מעוררת להתבודדות. לא להתאבדות, אלא דווקא להתבודדות. בשום מקום הוא גם לא נתפס כחלק מקהילת בעלי התשובה ובניהם. וכאן אני כבר לא יכול להתאפק ומביא בפניכם מעט מהדברים שכתב אליעזר כרמי על בלחסן:

המוסיקה והשירים של גבריאל בלחסן עוררו אצלי את החשק להתבודדות. בהתבודדות צריך לדבר בלשון שמדברים בו, בשפה הפשוטה שלנו, שפת היום יום, ללא המבטא החסידי, הליטאי, התימני או העיראקי שאנו כל כך אוהבים לטפח בשעת התפילה; השירים של גבריאל בלחסן ז"ל לימדו אותי שפה, לימדו אותי מה זו פשטות ביחס לדיבורים אל השם. עננו אלוהי האדמה/ עננו יושב במרומים/ לועג לזקנים/ דוחף ילדים רזים/ בעגלות חורקות/ עצמות שבורות/ שקית שזיפים.

גם הכתיבה של אהרון שטרן, על אברהם אבוטבול ועל המוזיקה שלו, אינה מניחה בדיוק שבה. הוא משתף את הקוראים בקשר שהיה לו עם אבוטבול, על תקופות שהיה "מתנפל על ה' יתברך, מתפלל, לומד ואחר־כך נופל ומתרסק… כהרבה אמנים ובצירוף היותך בעל תשובה הלכת מדי אל האלוקי, אל המופשט, משם נבעה היצירה אבל גם הפסיביות והראיה הטוטאלית".

מוזיקה לועזית

הציר של בעלי התשובה הנזכרים הוא לכאורה ציר חילוני־חרדי. זה לא בטעות הכיפות השחורות. אבל כיצד הם משפיעים על החברה הדתית־לאומית שהופכת דה־פקטו להיות הצרכנית העיקרית שלהם?

כך אל מול אלפי שיעורי חינוך בישיבות תיכוניות, שהסבירו שוב ושוב ודיברו בגנות "המוזיקה הלועזית המטמטמת את הנפש", אל מול מאות סמינריונים בימי החנוכה שדיברו על התייוונות – פתחו האחים גת בשבח. נטולי דרמות ומפגנים הם פשוט חזרו, אך עם הפאות והזקנים, אל ה"גרסא דינקותא" שלהם והתחילו לשיר. בלועזית. וזה אפילו בניגוד לאייקונים כאביתר בנאי ושולי רנד ששרים מאז חזרתם בתשובה רק שירים השייכים לנקודת המהפך בחייהם. כך, בלי הרבה עניין, הם באו ושברו את הבינאריות שהתיישבה לה על העורק הדתי הראשי – או שאתה מזוקן או שאתה שר לועזי, או שאתה מקפיד ומדקדק או שאתה משדר חופש ועצמאות.

"אבל יש בהם משהו מעצבן", אמר לי אחד ממכריי. "הרי בציונות הדתית אנחנו עובדים קשה כבר שני דורות, משקיעים בלי סוף מחשבה ומאמץ הגותי כדי לעשות את מה שהם עשו עם אינטואיציה בריאה ובלי הרבה מאמץ ומחשבה". והתסכול הזה נובע מכך שהם הולכים עד הסוף. גם עם ההלכה והקדושה וגם עם חופש (מוזיקלי) נדיר, גם עם איזו שלמות יהודית נדירה וגם עם עצמאות מגזרית מעוררת השראה.

נכון שיש גם משהו בלבוש שמאפשר להם. שכן דווקא הזרות הכל־כך בולטת שלהם לסביבה הטבעית של "הכוכב הבא", ודווקא הלבוש השחור־לבן וחוסר המוכנות שלהם להיטמע במרחב הסובב אותם, אפשרו להם לאכול מן התבואה המשוגעת ולהיות שם. אבל כשאין עליך גדרות כאלו, הכול יותר מורכב.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט כסלו תשע"ד, 21.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 בנובמבר 2013, ב-גיליון וישב תשע"ד - 850 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. אלחנן היקר.
    ברור לי שהידע שלך על תנועת התשובה הוא חלקי ושטחי ולכן אתה מגיע למסקנות מוטעות. ודאי שזו לא אשמתך, כל המגזר שלך סובל מאותה הבעיה, אולי בגלל שהנושא רחוק מראש מעייניו.
    אני לא סבור, שראוי שאני אעדכן אותך דרך טוקבק אינטרנטי. מוטב שתקיים סימפוזיון בישוב הדעת, עם מומחים אמיתיים לנושא כמו יוסי איתן לדוגמא ועוד אנשים שפעלו במסגרת "יהי אור". אני גם אשמח להשתתף.
    האנשים שאתה מדבר עליהם ואיתם, פועלים מטעם ארגוני ההחזרה בתשובה, ולא תקבל מהם מידע מהימן (וכמובן שאני לא מדבר כאן על האחים גת, שהם בהחלט קוריוז חביב ושום דבר מעבר לזה)
    קיבלתי על עצמי, לא לדבר השנה על "אדרבא", אז במקום לדבר, הכנתי מיצג.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: