מלחמת הזהויות | שלום רוזנברג

בכל אדם קיים הספק מיהו באמת, בן מלך או תוצר אבולוציוני. בעקבות סיפורו של ר' נחמן וההברקה של דקארט

במסכת יבמות (יב, ה) דנה המשנה על "כהנת שנתערב וְלָדה בִוְלד שפחתה". כדי להבין את טיב הדילמה ההלכתית, עלינו לחזור אחורה בזמן ולתאר לעצמנו שלא נוכל להכריע את הספק על פי בדיקת ה־DNA למשל. לפנינו ספק שאין ממנו מוצא, נושא שעניין רבות את חז“ל.

סבור אני שמשנה זאת הייתה מקור השראה לרבי נחמן כאשר כתב את הסיפור הי“א של ספרו “סיפורי מעשיות“. רבי נחמן שינה את רקע הסיפור. לא כוהנת יש שם אלא מלך: “מעשה במלך אחד, שהיתה שפחה אחת בביתו שהיתה משמשת את המלכה“. למלכה ולשפחה נולדו בנים באותה עת. והנה עם לידתם הם הפכו לאובייקטים של ניסוי: “והלכה המילדת והחליפה הוולדות למען תראה מה יצמח מזה ואיך יפול דבר… והניחה בן המלך אצל השפחה ובן השפחה אצל המלכה“.

ניסוי זה היה לדעתי הניסוי הקריטי ביותר בהיסטוריה האנושית, ואולי גם בקוסמוס. את זאת לומדים אנו מעלילת הטרגדיה המתפתחת באופן בלתי צפוי. תוצאות החלפת התינוקות מעניינות, אלא שגורם אחר התערב: “המיילדת הנ“ל הלכה וגלתה הסוד לאחד, איך שהחליפה הבנים… וחברא חברא אית ליה, עד שנתגלה הסוד מאחד לחברו, כדרך העולם, עד שהיו העולם מרננים בזה, איך שנתחלף הבן מלך“. כל אחד מהילדים התחיל להטיל ספק בזהותו ובזהות בן גילו. בן המלך האמיתי הוכרח לברוח. הוא הפך מסוכן לבן השפחה – המלך – שהרי הוא עלול היה להפוך למועמד האידיאלי עבור מהפכה שתבטא את “רצון העם“ להחזיר עטרה ליורשה.

עזיבת הבית היוותה נקודת השפל של חייו. בן השפחה שהוא בן המלך האמיתי נופל לייאוש עמוק “על אשר גורש בחנם… ומחמת זה לקח את עצמו אל השתייה, והלך לבית הזונות, ורצה לבלות בזה את ימיו להשתכר ולילך בשרירות לבו“. הייאוש כורת ברית עם התאווה והפיתוי. עד כאן החלק הראשון של הסיפור, החלק הקיומי שלו. בחלק השני, המנסה לפתור את הסבך, הופכת העלילה להיות קבלית, מיסטית ואפופה מסתורין.

דגם הבהירות והחכמה, רנה דקארט

דגם הבהירות והחכמה, רנה דקארט

ספק על הספק

בשלב מסוים אנו כמעט מאבדים את ההבחנה בין הזהויות. ואכן, זהו סיפורם של כל איש ואישה, שבהם נלחמות שתי זהויות. זהו אדם המתייסר בספקות, קרוע במתח שבין שתי האפשרויות שבמהותו, בין האמונה הלוחשת לו שהוא בן מלך לבין צעקות שהותרה הרצועה, לית דין ולית דיין, והוא לא יותר מאשר קוף ערום, בן שפחה. שתי הדמויות נאבקות בתוכנו, ואנו, אין לנו בדיקת DNA, אין לנו כל אפשרות אובייקטיבית להכריע ביניהן. הפילוסופיה והמדע האובייקטיבים באמת חייבים לשתוק.

לדעתי יש הוכחות נפלאות לאמת את זהותו של בן המלך, אבל הכול נגוע בספקות. אני אוהב את הפילוסופיה עוד מימי בר המצווה שלי. צעיר הייתי כשהתייסרתי עמוקות למקרא שיטתו של קאנט. אך, כמובן, דגם הבהירות והחכמה היה עבורי דקארט. הוא התחיל את עיונו בספק, והוא – ודרכו האנושות – הצליח לנצח אותו: יכה ספק את הספק. אם אני מטיל ספק – אני חושב. ואם אני חושב – אני קיים.

יש אינספור ניסיונות להפריך את דקארט, אך לדעתי הם בטלים ומבוטלים. בכול אני מוכן להטיל ספק, אף בקיומם של קוראים הקוראים אותי, אבל אני לא יכול להטיל ספק בכך שאני קיים. גם איני מעוניין בכך. הספק נראה לי תמיד כבִיצה טובענית. בסופו של דבר כל אדם בונה לעצמו תיאוריה המנסה “להמר“ על המציאות ולהבין אותה. אין לנו סלע יסוד לבנות עליו, אין לנו שורשים באדמה שמהם מסוגלים אנו לינוק, ולמרות זאת לכל אדם יש כנפיים, קטנות או גדולות, שבונות את התיאוריה שלו. זהו ה“שער“ שבזוהר, שער להשערה אינדיבידואלית על העולם ועל עצמו: “כל חד כפום מה דמשער בלביה“.

היכל המראות

אלא שבספק לא די. בהסברו לסיפור (ליקוטי הלכות, ברכת השחר, ג) משתמש ר' נתן, סופרו של ר' נחמן, במושג הקבלי "היכל התמורות": "שכל אלו החילופים והבלבולים נמשכין מבחינת היכלי התמורות". היכל התמורות? אנסה לתאר לכם אותו, עד כמה שאני מבין. נתאר לעצמנו אולם שכל קירותיו מכוסים במראות עקומות מסוגים שונים, המעוותות כל דמות וצורה, הופכות מעלה למטה ומטה למעלה, מכפילות הכול עד בלי די, ומטעות את האדם המנסה לחשוף את תמונתם האמיתית של הדברים. אם תחפצו, שנו את המראות למסכי קולנוע או טלוויזיה. אם תרצו, תחשבו על מחשב רב יכולת המשנה את האינפורמציה שלא נוחה לבעלי הכוח הכלכליים או האקדמיים, ההופכים טוב לרע ורע לטוב.

רבי נתן ממשיך: "שנתקיים 'ותשלך אמת ארצה' והאמת נעדרת ונעשה עדרים עדרים של אמת עד שקשה מאד להבחין בין האמת והשקר כי אם כל חד כפום מה דמשער בלבי' יכול להבחין מעט האמת לאמתו אם ירצה לבלי להטעות את עצמו ולהסתכל על האמת באמת". "בדור הזה", כותב ר' נתן! רבי נתן התלונן על דורו, קל וחומר אנו, בני דורנו הפוסט־מודרני, דור שלדעתי חזה רבי נחמן. "כמו שאמר רבנו ז"ל שכל מה שמגלין איזה אמת יש כנגדו שקר כי גם הרחוקים מאמת, אומרים ג"כ לשונות כאלו".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט כסלו תשע"ד, 21.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 בנובמבר 2013, ב-גיליון וישב תשע"ד - 850, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: