יופייה האמוני של הקשת | שרה פרידלנד בן ארזה

סביב חגי תשרי נארגים בספר חדש דמויות ופרקי מקרא, לצד ציטוטים מדרשיים ומהגות העולם ותולדותיו. התוצאה היא יצירה נשית רגישה, מעמיקה ומרהיבה

ושלח את הגשם

עיונים לראשית השנה

בריינה יוכבד לוי

מאנגלית: איילת סקסטין

מגיד ומת"ן, 2013, 227 עמ'

בכל ערב היה אברהם מביט ברבבות הכוכבים ושומע את הדיה הגוועים של הבטחת ה'. […] לילה אחר לילה שרה בוכה על משכבה, ובכל בוקר מתעורר הזוג אל דממתו של בית ריק מילדים. ההבטחה נותרה מעורפלת כמו צבירי הכוכבים; והילדים – רחוקים כמותם.

זהו אחד מהתיאורים היפים שבהם מתבלת ד"ר בריינה יוכבד לוי את ספרה "ושלח את הגשם". ספר זה מכיל עיונים בחגי תשרי, הנארגים סביב פרקי מקרא ודמויות מקראיות, שביניהם לבין הימים הללו מתקיימים מגוון יחסים.

לספר הסתווי הזה – שבין אחדים מפרקיו משרשרים מוטיבים מימיים: המבול, דמעות המלאכים בעקדה, "תשליך" ועוד – נאה השם "ושלח את הגשם", הלקוח מספר יהודית. בפתח הספר חושפת לוי כי בספרה מפעמות גם שאר משמעויותיו של הצימאון לגשם – הכיסופים לדבר ה', לישועה, לארוכה ולתחייה.

כתיבתה של בריינה לוי מלומדת, מרגשת ורבת השראה. במסעה הקיומי היא משייטת בין הטקסטים המקיפים את חוגגי החגים הללו. בפרקים השונים יפגוש הקורא מבאי בית הכנסת דמויות המתקשרות למועדים באמצעות התפילות והפיוטים הסדורים בפיו (נֹח מפסוקי הזיכרונות, פסוקי מיכה מ"תשליך"), ובאמצעות הקריאות וההפטרות שהוא שומע (רחל וירמיהו מהפטרת ראש השנה, יהושע מהפטרת שמחת תורה). הכותבת משוטטת בין פרקי מקרא שזיקתם למועדים שקופה (נקרת הצור סביב יום הכיפורים), וכן בין אירועים ודמויות שיחסם אל המועדים הללו אינו מתבקש, אך בעיני הכותבת הם מגלמים משהו מהלכי הנפש של ימים אלו (נאומו האחרון של דוד בדברי הימים, המהדהד באוזני רוחה לעשרת ימי תשובה).

כמקורות ראשוניים משולבים בעיוניה של לוי במקרא גם ציטוטים מדרשיים ותלמודיים, ולצדם מעט חומרים מספר היובלים ומתרגום השבעים. את המשמעויות שמחלצת הכותבת מהמקראות וממפגשם עם מועדי השנה היא מעשירה בפסיפס עשיר ומרתק של ציטוטים שכתבו הוגים וחוקרים מוקדמים ומאוחרים, אנשי אמונה ואנשים שאינם משלומי אמוני ישראל, הערות פרשניות מלומדות ותובנות שהן פרי ניסיון חיים. התורה הנודדת הזאת חונה גם בתחנות מפתיעות – קונגרס באזל, מנהג הסיגד של ביתא ישראל וצפירת יום הזיכרון. את כל העושר הזה מביאה לוי אל חגיה ואל חגי תלמידותיה, תלמידיה וקוראיה.

ספר סתווי עם מוטיבים מימיים כמו המבול ו"תשליך". גשם בירושלים  צילום: פלאש 90

ספר סתווי עם מוטיבים מימיים כמו המבול ו"תשליך". גשם בירושלים
צילום: פלאש 90

כפליט על פליט

אך טבעי הוא שלוי, אחת ממובילות לימודי התנ"ך במדרשות לנשים, מעיינת בחגים באמצעות התנ"ך. ואולם אין היא יוצאת לעיונים אלו מתוך סכֶמות תודעתיות או מוסכמות פרשניות. מילותיה נצמדות אל דמויות מקראיות, משתהות במצוקותיהן ובמגוון מצבי הנפש שלהן מתוך קריאה מדוקדקת בכתובים ובהדהודים הפנים־מקראיים. תורה זו, שהייתי מאפיינת אותה כתורה נשית, בוקעת ועולה מתוך שיח תהומות – תהומות נפשותיהן של הדמויות ותהומות נפשה של הכותבת – עם פסוקי תורת הנצח.

לא זו בלבד שהכותבת מתעניינת בדמויות מן הכתובים, היא אף מרבה להתייחס אל הקשרים בין דברי הפרשנים שהיא מצטטת לבין הביוגרפיות שלהם. כך בעיונה בנח שפלט מן המבול, מביאה לוי את דבריו של פליט אחר – ר' אברהם סבע, בעל "צרור המור", שגורש מספרד ומפורטוגל, ומאריכה בסיפורו האישי. היא אף רואה בתיבת נח הד רחוק לסירה הרעועה שבה נמלט ר' אברהם מפורטוגל למרוקו, שם ניסה לשחזר את יצירותיו התורניות שנותרו מאחור. הנָחתה שאין הדורש דורש אלא מתוך התמודדויותיו בולטת במיוחד בפרק על נח, אך צצה בהקשרים שונים בהערות המפוזרות לאורך הספר כולו. בעיונה בנח היא מצטטת מספרו של טרנס דה־פרה "הניצול": "בזכות הדברים יוצאי הדופן שאנשים ונשים נתבעים להם במצבים קיצוניים, מאבקם לחיות כבני אנוש כרוך בתהליך ההופך אותם ליותר אנושיים באופן מהותי, מוצק. אנושיים – […] במובן של ידיעה יסודית מהו טוב ומהו רע, ושל הרצון לדבוק בידיעה הזו".

מעבר לחכמה, לידע הרב ולרגישות הפסיכולוגית המשוקעים בדפי "ושלח את הגשם", יפגוש הקורא הקשוב יצירה שהורתה, לידתה וחייה בתהליך העלאת התודעה האנושית ובירורה מתוך המכאוב. בפתח הספר מגלה הכותבת שהתובנות הערכיות שייפרשו לנגד עיני הקורא מתוך השיטין ומביניהן התלבנו מתוך ייסורים. משפטיו המשמעותיים של דה־פרה, שצוטטו כאן מתוך הספר, הולמים אף את מעשה ספרה של לוי. יש בכתיבה זו משום התמרתם ועידונם של מצבי שפל מערערים לכדי אמירות ערכיות. הדרישה בתורה ותהליך הכתיבה התובע דיוק בכוונת הלב מזככים ומזקקים את המחשכים ומעלים אותם לכדי יצירה מבוררת.

קטעים רבים בספר עוסקים במצבי דחק ושבר, שבהם טורפות מערבולות את חיי הפרט. רוח האמונה והתקווה המפעמת גם בקטעים אלו שואבת תנחומים הן ממעייני התפילה הן מעצם העיסוק בשעשועיה של תורה, המתחדשים כאן בהווה הכתיבה עצמו. וכדרכו של חידוש אמיתי בתורה – המחדשת והמתחדש מעורים זה בזה, צרים ויוצרים, סועדים ומנחמים זה את נפשו של זה.

שתי תלמידות חכמים

כמו בעיוניה של מורתה־רבתה, נחמה ליבוביץ, אף עיוניה של בריינה לוי משובצים במקורות רבים; וכדרכה של נחמה, אף בריינה אינה מסתגרת בד' אמותיה של פרשנות מסורתית בלבד, אף שאין הנחותיהן התיאולוגיות של שתי תלמידות החכמים הללו חורגות מן המקובל בעולם האורתודוקסי. בכתבי שתיהן ניכרת בחירה ערכית מחושבת של מקורות והבנייתם בתוך מסגרת משמעות. אולם דווקא בשל הדמיון העקרוני, בולטים גם ההבדלים בסגנון, בתוכן, במרחב הטקסטואלי, בעריכת החומרים ובטיב השאלות המעוררות אותן לעיון. הבדלים אלו נעוצים בפערי העתים, הביוגרפיות ומבני האישיות של השתיים.

בהשוואה זו ראוי להעמיק ולהרחיב, אך כאן אסתפק בהערה התרשמותית ראשונית: נדמה לי כי לוי מתירה לעצמה מרחב דרשני חופשי וגדול יותר מזה שבו מתגדרת מורתה. למרות שניכרת בכתיבתה של לוי משמעת ומחויבות כלפי המקורות שבהם היא דנה, אין היא דוחקת עצמה לפרשנות מינימליסטית. פה ושם, בקטעים יפהפיים בעיניי, היא נוסקת ממשטח המְראה מוצק, רצוף ידע רב; ומקרקען של דעת מיושבת ותובנות רגשיות בשלות היא ממריאה על כנפי רוחה ודמיונה, ויוצרת מדרשים חדשים.

תפסו אותי בעיקר תמונות משוערות, כגון הכניסה לזרם הזיכרונות המציף את תודעתו של דוד הזקן בעודו שוכב תחת כיסויים שאינם מועילים לחממו, וכמו האפשרות שאת נחמתו של ישעיהו לציון "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ", השמיע הנביא כשהוא מצביע "על קשת שזרחה מעל ירושלים, סימן בוהק לאהבת־עד של הקב"ה".

אברהם, רבקה ויעקב

למרות שמשוקע כאן ידע היסטורי וגיאוגרפי רב, אין זה ספר מחקר, המתחקה אחר השתלשלותם של רעיונות ופרשנויות. במובן זה הציר הדיאכרוני אינו מעסיק את הכותבת. אדרבה, נדמה לי שקורטוב של חדווה נמהל במעשה טריפתם של פסוקי מקרא עם דברי חכמים מוקדמים ומאוחרים, פרשנים רציונליסטים עם יודעי ח"ן. השעשוע בתורה סופח לתוכו, אמנם במעמד שונה, ציטוטים מכתבי חוקרי מקרא וארכיאולוגים, נבוני נפש ופילוסופים, בין שהם בני ברית ובין שאינם בני ברית, ואפילו יצירת אמנות אחת.

אף לא במהפכנות הגותית מצטיין הספר, ולא בקריאת תיגר על תיאולוגיות ונרטיבים מקובלים. מסריו האופטימיים, הדבקים באמונה ובתקווה, נטועים היטב בחשיבה הדתית המקובלת. בתוך גבולות אלו באה לביטוי יצירתיותה הדרשנית של הכותבת. חידושיה המקוריים נובעים מבקיאות, מאוזן ספרותית כרויה ומאינטואיציות שיתדותיהן תקועות בכתובים ובצאצאיהם הדרשניים והפרשניים.

על קצה המזלג אזכיר שלושה עניינים שהקריאה בהם טלטלה אותי במיוחד: התיאור העז והמשכנע של רבקה אמנו כאישיות יוזמנית, נוסעת ודורשת ה', המשתלבת בשרשרת האבות באופן טבעי ופשוט יותר מיצחק, אישהּ; ההקבלה העניינית והלשונית בין חיי נביא החורבן ירמיהו והמוצאות אותו ברמה לרחל האם, שאת תמרוריה הוא שומע באותו מקום, ושאליה הוא שולח את תנחומיו; הקישור בין משה הקורא את מידות הרחמים, כשעובר ה' על פניו במעמד המכונן את יום הכיפורים, לבין מעמד אחר שהתרחש ביום הכיפורים – ברכת תגבורת הרחמים שמברך ר' ישמעאל בן אלישע את א־לוהים בכניסתו לפניי ולפנים.

האסתטיקה והבורא

תרגומה של איילת סקסטין קולח ועשיר בלשונו. המתרגמת שילבה בטבעיות זכרי לשון הולמים מהכתובים וממדרשי חז"ל בטוב טעם ודעת. מצאה חן בעיניי גם דבקותה באוצר המילים העברי, שהתבטאה אף בהעדפתה לתרגם מילים לועזיות שכבר התאזרחו בעברית, גם אם מקבילותיהן העבריות המחודשות אינן מוכרות עדיין לכל קורא עברי. עם זאת אעיר כי תרגומם הצמוד מדי של מבני תחביר וביטויים שונים (דוגמת "ידידנו הוותיק" המתייחס לר' אלעזר בן עזריה שהוזכר קודם לכן), ולפעמים גם היעדר סיגול תרבותי (כגון הכינוי "הרב משה סופר" לחת"ם סופר; או "עשרת הרבנים" המכוון לעשרת הרוגי מלכות), מסגירים את העובדה שיצירה זו לא נכתבה במקורה בעברית. על המהדורה העברית יבורכו גם "מגיד" ו"מת"ן", שטרחו בהוצאתו הנאה, המתוקנת והמוקפדת של הספר.

מי שיחפש בכל פרק מפרקי הספר מוקד מרכזי יחיד, שלקראתו מובל הפרק כולו – לא ימצא כאן את מבוקשו; אין אלו יצירות מכוונות־מטרה. לקורא הנינוח, המבקש להתהלך בשבילי המקראות לרוח החגים, תוך התמסרות להדרכתה של מורה חכמה, מלומדת ורגישה, המטעימה אותו מפירות הדעת והחיים שרכשה – תימצא כאן קורת רוח מרובה.

אחד הרעיונות שלכדו את תשומת לבי בספר קשור לחידת הקשת שהוראתה לנח. שנים לא מצאתי תשובה מספקת למשמעותו של סמל זה. כך מבארת לוי את המראה: החוויה האסתטית שזימן א־לוהים לנח, בהראותו לו את צבעיה המרהיבים של הקשת, היא שהייתה צורי לנפשו הדוויה לאחר המבול. יפי המראה הוא שעורר אותו מבור הייאוש, והפעים בו אמונה ביכולתו להשיג את אלוהים.

את פירושה זה של בריינה לוי, המתיישב על לבי בשל ישירותו ומוחשיותו, היא תומכת בדברי הרב סולובייצ'יק לגבי כוחה של האסתטיקה בחוויה הדתית: "השגת היופי מרוממת את המחשבה, מזככת את הרוח, ולפחות לרגע קל נוסכת על הלב אצילות […] רק באמצעות מגע עם היפה והמרומם יכול אדם להשיג את הא־ל ולא רק להבינו, לחוש את חיבוקו של הבורא ואת הבל פיו החמים של האינסוף מרחף מעל לבריאה בסופיותה". דברים אלו, המצוטטים בספר, מאפיינים גם משהו מעיוניו, הנעים רצוא ושוב בין המושכל למורגש ובין האסתטי לבין המופלא.

שרה פרידלנד בן ארזה היא משוררת ומרצה בנושאי מדרש, חסידות, פיוט ומגדר. ספרה "כיצד יהודים עושים דברים במלים" עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת מוסד ביאליק

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט כסלו תשע"ד, 21.11.2013

פורסמה ב-22 בנובמבר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון וישב תשע"ד - 850, יהדות ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: