חמש דקות של בוקר | ראובן גפני

ההליכה מבית סבי וסבתי אל בית הכנסת בשעה שהרחוב עוד מתנמנם ארכה דקות ספורות, אבל היוותה בשבילי אוצר שרק בדיעבד הבנתי את ערכו. געגועים לחמישה לשש

ההליכה מביתם של סבא וסבתא, ברחוב בן יהודה 97 בתל אביב, אל בית הכנסת "איחוד שיבת ציון", הניצב ברחוב בן יהודה 86, אורכת דקות אחדות בלבד. ראשיתה בירידה משותפת ודמומה בחדר המדרגות האפלולי־משהו עד ליציאה אל הרחוב, המשכה בהליכה נמרצת ונינוחה בו זמנית החולפת על פני מספר חנויות ובתי עסק, שכיום מתקשה אני לזכור את מרביתם, וסיומה בכניסה כמעט דרמטית ופעורת־פה לבניין בית הכנסת המרשים וההדור, שאני עצמי לא הורגלתי בו ובדומיו בשכונות ילדותי בירושלים.

כמה רחוקה הייתה תל אביב של אז, בשנות השמונים והתשעים המוקדמות, מתלפיות ורחביה של ימי ילדותי. כמה קסם של זרות והיכרות חדשה היה בה בהליכה זו, וכמה אינטימיות חד פעמית אצרה בתוכה, כשסבי ואני הולכים יחדיו לבית הכנסת, בשעה חמישה לשש בבוקר, והרחוב עודו מנסה להיפטר מתנומתו. עשרים שנה חלפו מאז הפעם האחרונה שבה הלכנו שנינו בדרך זו, מעט לפני שנאלצו סבי וסבתי לעזוב את דירתם ולעקור ממנה לבלי שוב אל בית האבות המנומנם בשכונת יד אליהו. עשרים שנה חלפו, אך בתודעתי ייוותרו הדברים חקוקים גם עוד שנים ארוכות. או כך לפחות אני מקווה.

נימוס אירופי

ההליכה, כאמור, החלה בשעה חמישה לשש בבוקר, וכך חייבה אותנו להתעורר כמה דקות קודם לכן. סבי, שתכונות רבות היו לו אך החיפזון מעולם לא היה אחת מהן, אהב להתעורר ולהתלבש בנחת, והניח כי אף אני כך. וכך מוצא הייתי את עצמי ניעור משנתי בדפיקות רמות שלו על דלת חדר הילדים בדירתם, המלוות בהודעה לאקונית למדי כי עכשיו מתעוררים והולכים לתפילה. השעה הייתה עדיין חמש וחצי, אולם סבי כבר החל את יומו, וכך לא נותרה לי בררה אלא להצטרף אליו. באותן שנים הצטערתי לא מעט על הדקות הנוספות שיכול הייתי לישון בהן לפני ההליכה לבית הכנסת. כיום אני מצר על אותן פעמים בודדות שבהן ויתרתי על ההליכה המשותפת, ועשיתי את דרכי לבית הכנסת כמה דקות מאוחר יותר, בגפי.

חיבה עמוקה לכל בית, לכל רחוב ולכל פינה בעיר. רחוב בן יהודה, תל אביב צילום: יואב שרמן

חיבה עמוקה לכל בית, לכל רחוב ולכל פינה בעיר. רחוב בן יהודה, תל אביב צילום: יואב שרמן

סבי אהב את תל אביב אהבה עזה, וזאת למרות שהכיר גם בערכה של ירושלים, שבה התגורר אחרי עלייתו ארצה, בשלהי שנות השלושים. את תל אביב אהב מאחר שבה עשה את שנותיו כפרקליט המחוז; מאחר שבה מצא חברה אנושית כלבבו, דתית וחילונית, צעירה ומבוגרת; ומאחר שבניגוד לירושלים, כפי שנהג לומר פעם אחר פעם, רק בה נמצאו בתי כנסת וקהילות "של ממש". הקהילה המשמעותית ביותר בעיניו, זאת ידענו היטב, הייתה זו שאליה השתייך במשך כל שנותיו בעיר – איחוד שיבת ציון.

ואולם אהבתו לתל אביב לא הצטמצמה לד' אמותיו של בית הכנסת, כי אם הפכה ברבות השנים לחיבה עמוקה לכל בית, לכל רחוב ולכל פינה בעיר. זו אותה עיר שלכאורה הייתה כה שונה מדמותו האצילית והמאופקת, ואולם למעשה קרצה לו בשלוותה, ברעננותה ובחוף הים שלה, שאותו אהב יותר משהיה מוכן להודות בכך. וכך, באותן דקות ספורות של הליכה משותפת, התבטאה אותה אהבה בעקשנות חסרת פשרות לתלוש את כל המודעות הפרטיות שנתלו על עמודי החשמל, העצים והקירות הנקרים על דרכו, תוך הדגשה חוזרת ונשנית כי מודעות אלו מכערות את העיר ונתלות בניגוד לחוק שקבעו ראשיה. אותו חוק שהוא עצמו היה נאמן לו כל חייו, ואשר גבה ממנו מחיר יקר בפעם האחת והיחידה שבה נפרד ממנו שלא בטובתו.

בין תלישת מודעה אחת לחברתה מצא סבי את הזמן לברך לשלום כל אדם שראה בדרכו: חנוונים ומנקי רחובות, פקידים משכימי קום וסוחרים העושים את דרכם לבית העסק שבבעלותם. את כולם כמעט הכיר, ולו היכרות חוזרת וחטופה של בוקר במשך שנים. ואולם בעיניו היה זה טבעי לחלוטין לברך גם את מי שלא הכירו ולא פגשו מעולם: תושבי העיר כולה – ובדברי התורה השבועיים שלו, אפילו תושבי העולם כולו – היו שותפים להוויה אנושית, רוחנית וגורלית אחת, וממילא הייתה ברכת השלום לא רק נימוס אירופי מושרש ומתחייב כי אם גם הכרה בהשתייכותם של שני הצדדים – הוא וכל מי שעמו בא במגע – לאותה הוויה עצמה, הטומנת בחובה הערכה הדדית ושמירה על כבודו ומקומו של האחר.

האם היה סבי בודד בתפיסתו הנאיבית את העולם? איני סבור כך: בקהילה שאליה השתייך, ושבה היו חברים עוד כמה עשרות יוצאי מרכז אירופה כמוהו, היו רבים שהיו שותפים לאותה תחושה. אלא שסבי הקפיד לתת לה ביטוי, לעתים מוצהר ולעתים משתמע, גם שנים ארוכות לאחר שהחלוקה לקבוצות חברתיות שונות – בתל אביב ובארץ כולה – החלה מעצבת את חיינו, ומערערת יותר ויותר על אותה נאיביות ואמפתיה כלל־יהודית וכלל־עולמית.

בנדיט ללא טלית

באמצע ההליכה נעצר סבי בבת אחת ומביט בי. אני ממתין למשמע פיו, אלא שהוא אינו זז ממקומו, אינו אומר דבר, ומסתבר שהוא ממתין שאעשה משהו. ואולם אני איני יורד לסוף דעתו, וכך נאלץ הוא להסביר לי פעם נוספת כי כשהולכים שניים יחדיו, על הצעיר – אני – לצעוד בצד שמאל, ולהותיר את הצד הימני של המדרכה לבכיר ממני. כך אף כשהיינו עושים את אותה דרך עצמה בלוויית אחי הגדול ממני: בבת אחת נפסקת ההליכה, ועד שאני ואחי איננו מתחלפים במקומנו – הוא לימין ואני לשמאל – העולם עומד מלכת, וסבי עומד עמו.

זו אינה הפעם היחידה שהוא מוצא את הדרך ללמד אותי מעט הלכות דרך ארץ באותן דקות ממש: בעוברנו על פני חנות לארונות ספרים מחופי זכוכית הוא טורח לציין עד כמה אווילי הדבר לכלוא ספרים מאחורי חלונות, משל היו חפצי נוי יקרים ומרוחקים. כשאנו עוברים ליד קולנוע גורדון, ורואים את משכימי הקום העושים את דרכם לחוף, הוא תוהה על התבונה שבדחיקת התפילה להמשך היום, על פני קביעתה מיד לאחר ההשכמה.

אגב שאנו עוסקים בסוגיה זו אנו מגיעים לבית הכנסת, ועם הכניסה אליו מסתיימת באחת שיחת החולין: בשלושים וחמש הדקות הבאות יקדיש סבי את מלוא את תשומת לבו לתפילה, ולא פחות מכך למסורותיה, למנהגיה ולמנהגיו הוא, שעליהם לא ויתר ולו כקוצו של יוד, גם כשהפך הדבר למלחמה דון קישוטית בטחנות רוח: האבלים האומרים קדיש עומדים מאחורי הבימה ושם בלבד; החזן יודע בדיוק אילו מילים עליו לומר בקול רם ובאיזו הטעמה, ועל הנער הגולל את ספר התורה ללוותה עד הכנסתה בחזרה לארון הקודש, ולא לחזור למקומו עד שלא נעשה כך.

עלינו, שגדלנו בירושלים על מנהגים ותפילות אחרים במידה ניכרת, הוטל להכיר הן את מנהגינו אנו והן את מנהגיו של סבי, שלמרות שידע שחתנו ונכדיו אינם מחויבים עוד אליהם חש שמוטל עליו להציגם בפנינו באופן מלא ומדויק ככל הניתן. וכך, שלא כמו בביתנו אנו, שבו נהוג להתעטף בטלית רק לאחר החתונה, לבית הכנסת של סבי הגענו עם טלית כבר מגיל חינוך, ולצורך כך היה עלינו להצטייד מבעוד יום בטלית המתאימה לגובהנו ולגילנו. פעם אחת, משגילה סבי כי הגעתי לבית הכנסת ללא טלית, ניגש הוא לאחד משכניו, שידע בו שהוא מחזיק טליתות נוספות במעמד התפילה שלפניו, ואמר לו בקול רם מספיק על מנת שגם אני אשמע את דבריו, ובנימה שחיבה ונזיפה מהולות בה: "הבנדיט הזה בא לבית הכנסת בלי טלית". הייתה זו הפעם האחרונה שבה טעיתי כך.

*

משנסתיימה התפילה אנו עושים את דרכנו בחזרה לביתם של סבי וסבתי. ההליכה אורכת פעם נוספת כחמש דקות, אך היא שונה לחלוטין מהליכת הבוקר הראשונה: האוויר איבד משהו מטהרתו, רעשי היומיום הולכים וכובשים את מקומם, ודומה שגם דעתו של סבי אינה עוד כה שלווה. כך מוצא אני את עצמי מתגעגע כבר בשעה שבע בבוקר לשעה שקדמה לה, ויודע שרק בביקורי הבא בביתם אזכה ליהנות ממנה פעם נוספת.

עשרים שנה חלפו מאז עזבו סבי וסבתי את ביתם במרכז תל אביב, ומאז הפסקנו ליהנות מההליכה המשותפת לתפילה. העיר כולה ממשיכה ומשתנה כדרכה, הסוחרים והאנשים שחלפנו על פניהם מרביתם אינם מצויים עוד באותו הרחוב, ואפילו בית הכנסת איחוד שיבת ציון, המבצר המרכז־אירופי האחרון, מתקשה יותר ויותר לשמור על דמותו המקורית. ואותן חמש דקות ראשונות של הליכת בוקר, מי ייתן לי תמורתן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט כסלו תשע"ד, 21.11.2013

פורסם ב-22 בנובמבר 2013,ב-גיליון וישב תשע"ד - 850. סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. יחיאל גולדהבר

    אכן, חבל על דור המייסדים [היעקים] ההולך ונעלם…

  2. נהניתי מאד מהכתבה, העירה בי זכרונות על סבי היקה, אורי-שרגא בייפוס ז"ל, תודה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: