חב"ד ציונית דתית | רועי הורן

ההגות העמוקה של תורת אדמו"רי חב"ד לא נחשפה לציבור כבעלת בשורה ומשמעות לאדם המודרני. מאמריהם של הוגים מהציונות הדתית מבקשים לחלץ מתוכה רלוונטיות לזמננו

שבעה רקיעיםשיח חב"די

אסופת מאמרים מבית שיח יצחק

עורך: ישראל אורי מייטליס

ידיעות ספרים, תשע“ד, 251 עמ‘

חב"ד בת ימינו היא החסידות המפורסמת ביותר בעולם – היהודי והלא יהודי כאחד – וזאת בזכות מפעל השליחות האדיר שיזם האדמו"ר האחרון. אך קודם שהייתה חב"ד תנועה תעמולתית פופולרית היא הייתה תנועה בעלת כוחות אינטלקטואליים אדירים. אכן היא נאה לשמה ושמה נאה לה – חב"ד: חכמה, בינה, דעת.

זו ללא ספק החסידות המפוארת ביותר מבין זרמיה של החסידות, לכל הפחות מן הבחינה העיונית. ספריית חב"ד – היינו הספרים שיצאו תחת ידי האדמו"רים והוגים אחרים משורותיה – מונה מאות רבות של כרכים, רובם עמוסים תיאולוגיה עמקנית. החב"דניקים ככלל מקדישים רבות מזמנם לעיון בספרי חב"ד ולצלילה בתהומותיהם. אך דא עקא, דווקא משום שחסידות זו האדירה את העיון השכלי, טיפוסים שאינם אינטלקטואלים יתקשו לעמוד ולהחזיק ראש ב"דא"ח" (דברי אלקים חיים, הכינוי החב"די הרווח לתורות אדמו"ריהם) מראשיתו ועד סופו, לא כל שכן להבינו לעומקו. האסופה שלפנינו מבקשת לקרוע צוהר לעולם המחשבה הרחב של חב"ד.

דומני שלא אטעה באומרי שככל שההגות החב"דית רחבה ומרבה להידפס כך מיעטו דובריה בני זמננו לעסוק במשמעותה במובנה הרחב יותר, בבשורתה לעולם המחשבה באופן כללי ובתרגומה לחייו של האדם המודרני, זה שאינו דווקא חסיד חב"ד, או אף אינו בהכרח שומר מצוות.

קל לראות זאת אם משווים את ההגות החב"דית למתרחש בשדה הברסלבי, שבו עסקו ועוסקים הן חוקרי אקדמיה והן אנשי רוח וספר כגון מרטין בובר, פנחס שדה, ש"י עגנון ועוד, וכן מורי חסידות מגוונים בישיבות הציוניות־חסידיות, המתרגמים בתרגומים שונים את אמירותיו של האדמו"ר שנפטר לפני מאתיים שנה לשפת המחשבה והלכי הרוחות של היום. ואילו המחשבה החב"דית נותרה על פי רוב בקרן זווית וכמעט ולא עמדו הוגים בעלי שיעור קומה והיו לה לפה, בניסיון לתרגמה לשפת המחשבה בת זמננו (למעט שניים – הרב עדין שטיינזלץ באופן אחד, והרב יצחק גינזבורג באופן אחר).

סיבות מגוונות ניתן למנות לעובדה מפתיעה זו. דומני שבראש ובראשונה הדבר נעוץ בכך שההגות החב"דית – ושוב, בניגוד לזו הברסלבית – איננה מתמסרת בקלות למעיין. היא יושבת בכבדות על המושגים הקבליים מבית מדרשו של האר"י, וכל ניסיון לסחוט ממנה דבר־מה קיומי שיש בו בשורה דתית־רוחנית אוניברסלית דורש יכולת ניתוח חריפה בשילוב מעוף ופרספקטיבה רוחנית רחבה, שמטבע הדברים אינה מצויה כל כך.

לקרוע צוהר לעולמות חב"דיים סתומים  צילום: פלאש 90

לקרוע צוהר לעולמות חב"דיים סתומים
צילום: פלאש 90

שי לי"ט כסלו

כזה היה הרב שג"ר – שמעון גרשון רוזנברג, שנפטר בטרם עת לפני קרוב לשבע שנים. קריאת המקורות החב"דיים דרך משקפיו המיוחדים נותנת לקורא הרגשה שמעבר לכך שהוא סוף סוף מבין (במידה מסוימת) מה הוא קורא, יש לו גם מה "לעשות עם זה" ברובד הקיומי, לקחת את הדברים התיאוסופיים הסבוכים הללו לחייו שלו. אפשר לומר שבמובנים רבים הרב שג"ר הינו סולל הדרך לקריאה משמעותית, בת זמננו, במקורות החסידיים בכלל ובמקורות החב"דיים בפרט. קריאתו מעמתת באופן ישיר ועקיף את המקורות החב"דיים עם מיטב המחשבה הפוסט מודרנית, ועם הרוחות הפוסט־לאומיות. באופן מפתיע מתברר ששני אלו הוטרמו במחשבתו של האדמו"ר הזקן, מייסדה של חב"ד, והפגישה עם מחשבותיו מאתיים שנה לאחר שהעלה אותן איננה רק מפתיעה אלא גם מאתגרת ומהווה מקור השראה.

האסופה שלפנינו היא הראשונה מבית מדרש ציוני־דתי המוקדשת כולה לעיון בכתבי חב"ד, ובאופן לא מפתיע היא פרי תוצרתם של תלמידי הרב שג"ר. האסופה בוחנת מפרספקטיבות שונות את ההגות החב"דית והרלוונטיות שלה לאדם הדתי המשכיל בן ימינו. יש להדגיש למען הסר ספק – אין הכותבים חב"דניקים במובנה האורתודוקסי של המילה. הם לוקחים לעצמם את החופש לקחת את המיטב מחב"ד בלא דין וחשבון למכלול כולו. וזהו עוד אחד ממאפייניה של החשיבה הציונית־דתית־חסידית כמחשבה אקלקטית. ובלשונו של הרב יאיר דרייפוס: "עובדת היותי במובן מסוים בשר מבשרה של חב"ד, וההשפעה העמוקה של תורתה על דרכי הרוחנית, דווקא היא המאפשרת לי להחליט בהכרעה חופשית מה לקרב ומה לרחק. אדמו"רי חב"ד הם בשבילי מקורות השראה מפרים ומעוררים, אבל אינם מושאים להתבטלות. מטרתי בעבודת ה' שלי היא לדבוק בתורה ולא באדמו"רים" (עמ' 83).

בשורות הבאות אנסה להביא אל הקורא כמה מרעיונות אלו, כשי לכבוד חגה של חב"ד החל היום – י"ט בכסלו – מתוך תקווה כי ימשיך את העיון בכוחות עצמו לכשיגיע הספר לידיו.

דיכאונית ומוזיקלית

האסופה פותחת במאמריהם של שני ראשי ישיבת "שיח יצחק" – הרב שג"ר והרב יאיר דרייפוס ייבל"א – והצד השווה ביניהם שהם עוסקים במאפיינים רוחביים של ההגות החב"דית. דבריו המצוטטים של העורך מתקיימים במלואם במאמרו של הרב שג"ר. במאמר זה ניתן לראות כיצד אדם שלא רק למד את הגותם של אחרים אלא הפנים אותה והפכה להיות שלו, אך בנופך המיוחד שיצק לה, קורא קריאה צמודה בהגותו של אדמו"ר הזקן ומזהה בה יסודות עומק המהווים תשובה למצוקות אקזיסטנציאליסטיות המאפיינות את בני זמננו. דומני שמי שיתאזר בגבורה וילמד מאמר זה (שאינו אלא שכתוב של סדרת שיעורים) מראשיתו ועד סופו וחוזר חלילה יקבל בידו מפתח משמעותי ביותר הן להבנת פשרה של עבודת ההתבוננות החב"דית, והן לתרומתה לעולם הדתי בן ימינו.

בעוד שני המאמרים מתייחסים להגות החב“דית בכללותה, ומתוך כך משוחחים עמה, המאמרים מכאן ואילך מאירים באור מסוים סוגיה מקומית מן המכלול החב“די. כך למשל הרב אלחנן ניר עוסק ברציפות בין הגות האדמו“ר השני מחב“ד, הלא הוא האדמו“ר האמצעי, בעל החיבור “קונטרס ההתפעלות“, לבין הגותו של הרב הנזיר, תלמידו הידוע של הרב קוק ועורך כתביו.

חשיבותו העיקרית להבנת חב“ד הינה בפריסת האתוס הפחות מוכר שלה, המלמד שאין אדם זוכה לרזי תורה אלא “אם יש בו המרה שחורה הטבעית והעצמית שמושרשת בו מנעוריו דווקא“. זהו כמובן אתוס המנוגד בעליל הן לזחיחות הדעת שפעמים מרגישים בשיעור חב“די פופולרי והן לאתוס הניו־אייג‘י בכלל, הקורא לאהבת עצמך ולאהבת החיים כתנאי להתקדמות רוחנית. אתוס זה אומץ כאמור על ידי הרב הנזיר, שראה בו יסוד להחזרת ה“שמעיות“ – “חוש השמיעה“ היהודי המיוחד, הטומן בחובו את שמיעת קול הנבואה. מעניין לציין שכאתוס רוחני קשה לומר שהוא חלחל אל הישיבות הציוניות, האמונות על שמחת היש יותר מאשר על ביטולו, וכך מתאימות יותר לאתוס המאוחר של חב“ד, מבית מדרשו של הרבי האחרון (על ניגוד זה בין הראשית לאחרית בחב“ד עומד במאמרו הרב יאיר דרייפוס).

מאמר אחר, פרי עטו של עקיבא סגל, יכול בהחלט לשמש מאמר מבוא לתיאוריה של הנגינה (ואולי לתיאוריה של השפה באופן כללי). באופן מפתיע (אותי לפחות), חב“ד, הידועה בניגוניה, פיתחה גם תיאוריה ודין וחשבון פילוסופי מפורט ביחס למהותה של המוזיקה ולמהותו של הניגון. המחבר מראה בכישרון רב את הקורלציה בין תפיסת הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין את השפה לבין תפיסת הניגון החב“דית ומתוך כך מעמיק את הבנתנו בה.

לחשוב אחרת על גאולה

המאמר האחרון, זה של ד"ר זוהר מאור, עורך דיאלוג מאלף בין תפיסת הגאולה החב"דית לבין זו הציונית דתית, ובפרט – זו מבית מדרשו של הרב קוק. לכאורה מה מקום לדיאלוג יש כאן, שהרי אלו עומדות זו מול זו בסתירה גמורה. אכן החב"דניקים טרחו ואספו את כל שיחותיו של הרבי מלובביץ' העוסקות בהפרכת תפיסתו של הרב צבי־יהודה את מדינת ישראל כאתחלתא דגאולה לקובץ אחד. מבחינת הרבי אנו בסוף הגלות ואת התקופה הגאולית תחולל פרסונה מסוימת והיא תהפוך את היום ללילה בן רגע, ולא "קמעא קמעא", כפי שרגילים לומר בערוגות הדתיות־לאומיות.

תפיסה זו כמובן נראית בעיניו של הציוני כגלותית וכחוסמת את אתוס הגאולה בידי אדם שעליו אנו אמונים. אך אדם מפוכח ונבון יכול בכל זאת למצוא גשר ובענווה ובעומק מחשבה לבוא ולומר שאכן יש לציונות הדתית, נוכח המשבר העמוק שבו היא מצויה, ללמוד מההגות החב"דניקית. בתמצית אומר – על מנת שלא לחסוך לקורא את הקריאה במאמרו הנפלא של מאור – שמעמדת הרבי האמריקני, היושב לו ב"מלכות החסד", אפשר להביט אחרת על מהותו ותפקידו של עם ישראל בגלות, בחינת דברים שרואים מכאן – מן ההקשר הישראלי והעמידה הלוחמנית מול כל העולם – לא רואים משם.

מבט זה חיוני הוא לבחינת דרכה של הציונות עצמה, ובמובן זה אומר שלראשונה, עד כמה שאני מכיר, הרבי מלובביץ' מצורף בכבוד לשורה ארוכה של הוגים גדולים בני זמננו שאינם ישראלים ואף אינם ציונים (לפחות לא במובן המקובל והשגור), כך שהגותם נתפסת כבת שיח ממשי עם אתגרי השעה בהקשר הציוני והציוני דתי.

האסופה אפוא מגוונת למדי, ושמא מגוונת מדי. היא קורעת צוהר לעולמות חב"דיים סתומים, אך נמנעת מלהיכנס אל עומקם די הצורך. או מדויק יותר – היא פותחת פתחים מפתחים שונים אל ההגות החב"דית ולא עוסקת בשיטתיות בפיצוחן של תורות וביצירת ריתמוס וסיסטמה של קריאה במקורות החב"דיים לטובת המעיין הרוצה להמשיך לקרוא בהם בכוחות עצמו.

עם זאת, היא ללא ספק מקיימת את צוואתו של אדמו"ר הרש"ב, מייסד ישיבות חב"ד, שיש ללמוד דרשה בחסידות כמו שלומדים גמרא עם רש"י ותוספות, היינו בעומק, ברוחב ובעיקר במעוף. ויתר על כן, קריאה מסוג זה עשויה גם לחלץ את חב"ד עצמה, כמו שקורה תכופות לתנועות רעיוניות, משקיעה בתוך שיח פנימי וסגור, חסר קואורדינטות חיצוניות, שאינו יכול לקיים מגע עם העולם. וכמו שלימדנו מרטין בובר, הסוד לעולם טמון בשיח, באזור שבין שני הדוברים. באזור זה נבטה האסופה שלפנינו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט כסלו תשע"ד, 21.11.2013

פורסמה ב-22 בנובמבר 2013, ב-ביקורת ספרים, גיליון וישב תשע"ד - 850, יהדות ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. שכחת לציין את המרצה החב"די הדגול – הרב מאניס פרידמן מארה"ב.
    הוא שם בכיס את הרב גינזבורג והרב שטיינזלץ גם יחד.
    הוא מסביר לך את תורת חב"ד באופן הכי פשטני ועמוק ורלוונטי גם יחד.
    מצו"ב לינק להרצאות המהממות שלו
    https://www.youtube.com/user/11213org
    http://www.torahcafe.com/scholar/rabbi-manis-friedman_0000000016.html
    http://www.chabad.org/multimedia/media_cdo/aid/2076391/jewish/What-Jews-Believe.htm
    ועוד ועוד

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: