הנוכח הזה הוא בעצם העדר | יעל מאלי

כתונת הפסים מבטאת מעמד מלכותי, אך גם רגשות שנאה וקנאה. דייגו וולסקז ומיכאל סגן־כהן הציגו ביצירותיהם את הכותונת כמשקפת את גורל היהודי הגלותי

פתגם עממי אומר "הכובע לא קובע והמעיל לא מועיל", אך נראה כי בפרקים העוסקים ביוסף הבגדים נוטלים חלק משמעותי בעלילה. כתונת הפסים שמעניק יעקב ליוסף משמשת מושא לקנאה ולשנאה, וגם עדות לאובדן; אשת פוטיפר תופסת את בגדו של יוסף והופכת אותו לראיה משפטית המעידה על פשע, לכאורה; ראובן קורע את בגדיו לאות אבל, וגם יעקב והאחים קורעים שמלותם; הכתוב מציג ניגוד דרמטי בין כתונת הפסים שיוסף מולבש בה ואחר כך מפשיטים אותו ממנה לבין השק, הבגד הנחות ביותר, שיעקב לובש לאות אבל. בגדי יוסף ואחיו ממשיכים ללוות אותנו גם בפרשת מקץ. במאמר זה נתמקד במשמעויות העולות מתוך שתי יצירות אמנותיות המתארות את כתונת יוסף.

הכותונת נזכרת בתורה לראשונה כמעין מתנת הא־ל לאדם ולחוה: "וַיַּעַשׂ ה' אֱ־לֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם" (בראשית ג, כא). בפעם השנייה הכותונת מוענקת כמתנת יעקב ליוסף. לכותונת הראשונה תפקיד של כיסוי והצנעה, ואילו כתונת יוסף דווקא מבליטה את לובשה. פעם אחת בלבד מופיע שוב במקרא הביטוי "כְּתֹנֶת פַּסִּים". על תמר בת דוד המלך נאמר: "וְעָלֶיהָ כְּתֹנֶת פַּסִּים כִּי כֵן תִּלְבַּשְׁןָ בְנוֹת הַמֶּלֶךְ הַבְּתוּלֹת מְעִילִים וַיֹּצֵא אוֹתָהּ מְשָׁרְתוֹ הַחוּץ וְנָעַל הַדֶּלֶת אַחֲרֶיהָ" (שמואל ב יג, יח). כתונת הפסים היא אפוא לבוש של בני מלכים.

בשני הסיפורים כתונת הפסים מבטאת מעמד מלכותי, אך נקשרת גם לרגשות שנאה ולמעשים אלימים בתוך המשפחה. הסרת הכותונת וקריעתה מדגישות את מצבם האומלל של יוסף ושל תמר. הכותונת אינה מצליחה להגן עליהם, ואולי אף מסכנת אותם. הבגד מתגלה כבוגדני.

לבנה ופשוטה

דייגו וולסקז (1660־1599) היה צייר ספרדי והאמן הבולט ביותר בחצרו של המלך פליפה הרביעי מספרד. הוא צייר בטכניקה ריאליסטית וירטואוזית והקומפוזיציות שבהן השתמש הקנו לו שם כאחד האמנים הדגולים שקמו במערב, במיוחד בזכות דיוקנאות משפחת המלוכה הספרדית שצייר. וולסקז השפיע על רבים מהאמנים בעידן המודרני.

הבאת כתונת יוסף ליעקב היא הסצנה התנ"כית היחידה שצייר וולסקז. הוא צייר אותה בעת מסעו הראשון לאיטליה, וסגנון הציור מזכיר אמנות איטלקית בת־זמנו. מרצפות השח והקווים המרוככים שבהם בחר האמן לתאר את הדמויות מאפיינים סגנון איטלקי יותר מאשר סגנון ספרדי. היצירה מתייחסת באופן ישיר לפסוקים בפרק לז: "וַיִּקְחוּ אֶת־כְּתֹנֶת יוֹסֵף… וַיִּטְבְּלוּ אֶת־הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ: הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא. וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף".

הכותונת הריקה מנכיחה את יוסף הנעדר. כתונת יוסף מובאת ליעקב, דייגו וולסקז, 1630

הכותונת הריקה מנכיחה את יוסף הנעדר. כתונת יוסף מובאת ליעקב, דייגו וולסקז, 1630

הדמויות מוצבות בתוך אולם גדול ופתוח. על הקיר תלויה תמונת נוף מוארת ופסטורלית הנדמית כחלון הפתוח אל הנוף – ואולי זה באמת חלון פתוח – ומהווה ניגוד חריף למתרחש במישור הקדמי. היצירה "נקראת" משמאל לימין. האמן מתאר חמישה אחים, וכל אחד מהם מבטא עמדה נפשית שונה. השמאלי ביותר מתואר כשגבו מופנה לצופים וגם לכותונת. הוא מליט את פניו בכף ידו ומטה את גופו בכיוון המנוגד לאחיו, כביכול אינו שותף למעשה והוא רוצה לברוח. הפניית הגב שלו כלפינו הצופים מעידה על בושה, על רצון להסתתר. אנו יכולים לשער כי אפיון זה מתאים לראובן, שהביע פעמיים את התנגדותו המפורשת למכירה. "וַיַּעַן רְאוּבֵן אֹתָם לֵאמֹר הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ". הפניית הגב עשויה לרמוז לנו על האופן שבו ראובן, כבכור האחים, מכיר בחטאו ובאחריותו, ועל הסתייגותו מהתרמית המתרחשת מול עיניו.

במרכז היצירה נראים שני אחים האוחזים בכותונת. האח הלבוש בגד שחור נראה היוזם, והוא פונה לעבר יעקב בתנוחה תיאטרלית. האח הלבוש בגד אדום קצר מטה את גופו לעבר יעקב, והטיית הגוף, המבט האלכסוני והידיים האקספרסיביות מציגים אותו כמי שלהוט שיאמינו לו.

מימין לדמות הניצבת בגבה לצופים עומדים שני אחים הפורשים את הכותונת בפני אביהם. המקרא לא מפרש לנו מי מהאחים שחט את שעיר העיזים ומי הציג בפני יעקב את הכותונת המוכתמת בדם, אבל המדרש מרמז על זהותם ומציע שתי אפשרויות. האחת היא היקש למעשה יהודה ותמר, וממנו מוסק כי יהודה הוא הפורש את הכותונת בפני אביו. הזיהוי השני נרמז במדרש הקושר למעשה המכירה את שמעון ולוי.

שני האחים הנוספים עומדים בצל, סמוך ליעקב. הקיר הלבן שברקע מבדיל אותם משאר האחים. ניכר שאינם שלמים בלבם עם המתרחש. האח החובש כובע רחב מביט אל עבר אחיו בספקנות. האח הלבוש גלימה אדומה עומד בראש מורכן ושם יד על פיו, כמי שמתאמץ לחסום את המילים. כיסוי הפה מתכתב בעיניי עם דברי יהודה לאחיו על כיסוי הדם – "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ" – ומאפשר לזהות את יהודה עם הדמות הסמוכה ליעקב. חשיבותה של הדמות מרומזת בגלימה האדומה ובהעמדתה סמוך לאב. נראה שזוהי דמותו של יהודה או של ראובן.

מימין אנו פוגשים את דמותו הטרגית של יעקב. הוא מתואר על רקע כהה המדגיש את אבלו. הקו החזק של הקיר הלבן יוצר תחושת בידוד בינו לבין הבנים. הוא מרים את ידיו בבעתה, מבטו בוהה בכתונת בנו.

האם יעקב מאמין לבניו? האם הוא חושד בהם? וולסקז גורם לנו לפקפק באמינות הסיפור שמציגים הבנים. הכלב הקטן במישור הקדמי מייצג את החשד שבלב בעליו. הוא נובח בעוז על שני הבנים המציגים את הכותונת. המקל של יעקב, המלווה אותו כל חייו – "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" – נשמט מידיו לשמע הבשורה, ונופל כחץ המכוון היישר לרגלי הבן לבוש השחורים, כמו מצביע על החשוד המרכזי. מקל נוסף זרוק בין רגלי האח השני האוחז בכותונת. את המקל השלישי אוחז האח חבוש הכובע. שלושת המקלות יוצרים מעין חיצים, או מסגרת, המדגישים את אשמת שני אחים אלו. רש"י, בעקבות המדרש, מצביע על שמעון ועל לוי כמי שהיו הפעילים ביותר במכירת יוסף. ייתכן שהם שגם הציגו בפני האב את הכותונת. בפרק מט, בברכות יעקב לבניו, הוא אומר לשמעון וללוי: "וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר". ומפרש רש"י: רצו לעקור את יוסף, שנקרא שור. רמז נוסף לכך שיעקב אכן לא האמין לסיפור הכיסוי שהציגו בניו.

במרכז התמונה בוהקת הכותונת הלבנה, המוכתמת בדם שכבר נקרש והשחים. וולסקז לא נדרש לפרשנות המנסה להבין כיצד נראתה כתונת יוסף. הוא לא בחר בכותונת הארוגה בפסים צבעוניים, וגם לא בכותונת מפוארת המייצגת בגד מלכותי. הכותונת שלו לבנה ופשוטה ומייצגת בעיקר את ההיעדר. האחים אוחזים בידיהם כותונת ומעיל עליון קצר. הם מציגים אותם כמעין ראיה משפטית הממחישה את היעדרו הטרגי של יוסף.

דיוקן על ריבוע פח

מיכאל סגן־כהן (1999־1944) היה צייר וחוקר אמנות, שהרבה להשתמש ביצירותיו בדימויים מן המקרא. הוא שהה במשך שנים בניו יורק והושפע מהזרמים האמנותיים שרווחו בה בשנות ה־70. בהשראת ההיפים אימץ לעצמו סגן־כהן מראה של נביא מזוקן ומגודל שיער, מראה שזוהה עמו גם בהמשך ונקשר לעיסוקו בדמות האמן כנביא מודרני, כמו גם לאופן שבו תפס את תפקידם החברתי של האמן ושל האמנות. סגן־כהן שאף להחזיר את האמנות הישראלית אל מקורות התרבות היהודית, בשנים שבהן האמנות הישראלית הייתה רחוקה מהם.

ניתן לכנות את עבודותיו “ציור מושגי“. הן משלבות אמנות מושגית ויחסי דימוי־טקסט יחד עם סגנון שכונה “ציור רע“ (Bad painting).

כתונת פסים, מיכאל סגן־כהן, 1981

היצירה "כתונת פסים" (1981) מרכזית בעבודתו של סגן־כהן ונחשבת כיצירה מכוננת באמנות הישראלית. היצירה מורכבת משני חלקים. חלק אחד הינו בד גדול ורפוי שעליו מצוירים באופן רשלני פסים כחולים הנראים כדם כחול הנוזל לאורך הבד. הפסים יוצרים תבנית של בגד, אך מתחתם אין גוף, ובקצה השרוולים לא מבצבצות כפות הידיים. לבד מוצמד במסמרים החלק השני: ריבוע פח שעליו מצויר דיוקנו העצמי של האמן. ממדי הראש קטנים ביחס למתאר הגוף.

היעדר הגוף מצביע על הפן הרוחני של הגורל היהודי, שאותו מרבה סגן־כהן להדגיש בעבודותיו. הצבע הכחול של הכותונת עשוי לרמז על הביטוי "דם כחול" ולהצביע על ייעודו הנבחר של יוסף. הפסים הכחולים־לבנים מתכתבים גם עם דגל ישראל ועם פסי הטלית.

תיאור דיוקן האמן על ריבוע הפח מצטיין בפירוט רב ומנוגד לתיאור הסכֶמתי של הגוף. יחד עם זאת, הדמות כולה מתוארת באופן מרושל, בסגנון "הציור הרע". הבחירה במשטח הפח יוצרת השתקפות שבה נראים לרגע גם פני הצופה כמו במראה. השימוש במעין מראה מחזק את הרושם המגלומני שמביעה היצירה, כמו גם את רצונו המודע של האמן לשתף את הצופה בפענוחה.

האמן יוצר מתח וניגוד בין הראש לגוף. המתח נבנה באמצעות התיאור המפורט של הדיוקן לעומת התיאור הסכמתי של הגוף, וכן באמצעות הפער שבין הפח העמיד יותר לבין הבד. מתח זה מזכיר את יחס סופרי ההשכלה לדמות היהודי הגלותי, דמות "יעקבית" חכמה אך חלשה החסרה את המרכיב הפיזי "העשווי" בחיים. סגן־כהן הרבה לעסוק ביצירותיו בדמות היהודי הגלותי לעומת דמות הצבר. הוא מדגיש בעבודותיו את הספקות בדבר הקיום של העם היהודי בארץ ישראל.

היצירה גדולת הממדים מעלה כמה אסוציאציות קשות. כתונת הפסים הריקה מזכירה את האסירים היהודים במחנות הריכוז יותר מאשר את דימוי "הבן הנבחר". במחשבה שנייה עולה שהדימויים שלובים זה בזה. גורל עם ישראל, העם הנבחר, משתקף בגורלו של יוסף. התורה חוזרת ומספרת בהתפעלות על הצלחותיו של יוסף: "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ", אך כמה מסוכן להצליח… המשורר והמדען אבנר טריינין (2011־1928) מרמז בשירו "כתונת איש המחנות" על הגורל של "יוסף־ הבן הנבחר והמוצלח" כאבטיפוס ליהודי הגולה: "וְלֹא קִנְּאוּ בּוֹ הָאַחִים/ עַל כְּתֹנֶת הַפַּסִּים/ שֶׁבָּה הִלְבִּישׁוּ גַּם אוֹתָם/ כְּשֶׁהוּרְדוּ מִן הַפָּסִים". נראה שהדיוקן המצויר על גבי ריבוע הפח הוא דיוקן האמן עצמו. בכך מצביע סגן־כהן על ייחודו ועל ייעודו, כמו גם על המחירים שהוא משלם על היותו "בן נבחר".

לעתים יש ליצירות אמנות חיים עצמאיים המהדהדים את תוכן היצירה ויוצרים רובד נוסף של משמעות לתוכן שהיא מביעה. בשנת 2008 הוכנה במוזיאון חיפה תערוכה בשם "צ'ק פוסט, שנות ה־80 באמנות ישראל". היצירה של סגן־כהן "כתונת פסים" הייתה אמורה להיות מוצגת בה. כמה ימים לפני פתיחת התערוכה פקדה את המוזיאון הפסקת חשמל והמוזיאון נסגר למבקרים, פרט לעובדי התחזוקה שהמשיכו לעבוד בו. למחרת התברר כי חלק מהעבודה – בד הקנבס שהיה מונח על הרצפה לקראת תלייה, מקופל ועטוף יריעת ניילון – נעלם. מבירור במוזיאון התברר שהבד נלקח בטעות עם אריזות ריקות ונזרק לפח. נסים טל, מנהל המוזיאון, מסר כי נעשו מאמצים רבים לאתר את העבודה, וביניהם חיפוש באתר הפסולת העירוני, אך אלה לא העלו דבר. טל הוסיף כי דיבר עם האלמנה, הצלמת ליאורה לאור סגן־כהן, וזו "הגיבה קשה מאחר שזו עבודה שמאוד חשובה לה".

מהיצירה הגדולה "כתונת פסים" נותר לבסוף דיוקנו של האמן מצויר על ריבוע פח. קשה היה להמציא סוף כה דיאלוגי ליצירת סגן־כהן. יוסף הושלך לבור במזיד וסופו שיצא מן הבור, עלה לגדולה והביא הצלה לאחיו ולמצרים. הציור של סגן־כהן הושלך לפח בתמימות, אך התמימות לא מנעה את אובדנו.

מחיר נורא מכול

יצירת וולסקז עמוסה בדמויות. מופיעים בה יעקב וחמישה מאחי יוסף. הכותונת הריקה מנכיחה באופן דרמטי את יוסף הנעדר, את הכאב ואת האבל שיוצר חסרונו. למרות העדרו הפיזי יוסף מאוד נוכח ביצירה, כשהוא משתקף בהבעות של אחיו ושל אביו. ביצירת סגן־כהן מוצגת דמות אחת בלבד. זהו יוסף, בן דמותו של האמן, הנוכח במלוא 193 הס"מ שלו (גובהו של סגן־כהן במציאות). אך מתאר הכותונת המסמן את הגוף החסר, האסוציאציה המדמה אותו לאסיר הנידון למוות והראש הממוסמר אל הגוף באופן מלאכותי – כל אלו מחזקים בצופה את התחושה שהנוכח הזה הוא בעצם נעדר.

סגן־כהן כתב מהי אמנות יהודית בעיניו: "אמנות יהודית היא אמנות המילה והסמל, אמנות הדרש ולא הפשט. לכן היא אינה נטורליסטית, ומאידך אינה מופשטת. היא עוסקת בסמלים, במושגים, בערכים. אין היא אמנות לשמה, אלא עשייה מוסרית חברתית". נראה שיצירתו "כתונת פסים" עונה להגדרות אלו. יוסף בדמות האמן מישיר אל הצופה מבט נוקב וחידתי כאחד. הוא תובע מאתנו לעסוק בדמותו הנוכחת־נעדרת, המעלה מתוך כאב את המחירים שמשלם האדם היוצר, יוצא הדופן. דמותו משקפת את הדמות הקולקטיבית של היהודי הגלותי, שיוסף משמש לו אב־טיפוס. האמן מרמז לנו על המחיר הנורא מכול ששילם העם היהודי על בחירתו ועל הצלחותיו. כל אלו, המתוארים במשיכות מכחול צנועות ומעטות, מהדהדים בלבות הצופים זמן רב לאחר שהיצירה עצמה אבדה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ט כסלו תשע"ד, 21.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 בנובמבר 2013, ב-גיליון וישב תשע"ד - 850 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. 24 תגובות.

  1. בס"ד כ"ג בכסלו ע"ד

    א. מיכאל סגן-כהן משתמש במושג 'פסים' במובנו המודרני 'קוים'. הריבוע בו נמצא ראשו של יוסף מזכיר לי בול-דואר. אולי כוונת הצייר שיוסף הלובש חלוק-שינה מפוספס, חולם על היום בו יהיה מנהיג מפורסם שדמותו מקשטת את בולי-הדואר.

    ב. בציור של ולסקאז צבעה של הכתונת לבן-צהוב. אולי מבוסס הציור על פירוש ש'כתונת-פסים' היא 'כתונת-פז', כתונת מוזהבת?

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • לגבי הציור של ולסקאז –

      הצבע הלבן של הכתונת מיוסד על פירושו של רש"י, ש'פסים' הם 'מילת', משי. וכן פירש רס"ג: 'בגד ששתיו וערבו משי'.

      ייתכן שהיותה של הכתנת מורכבת משני צבעים, מבוססת על פירושו של ר' יונה אבן ג'נאח (שורש 'פס', מובא ב'דעת מקרא', שמואל ב', יג,יח): 'ונקרא "פסים", כי כל פיסה ופיסה של האריג שממנו היתה עשויה הכתונת, היה צבוע בצבע אחר'.

      • כעין פירושו של ר' יונה ן' ג'נאח שכתונת הפסים היתה צבועה בכמה צבעים, תרגמו 'השבעים': 'כתונת ססגונית' (ע"פ התרגום לעברית של צבי קארל). וכן בקונקורדנציה של שלמה מנדלקרן: tunica versicolor, וכנראה כך היה בתרגום הלטיני שבידי ולסקז.

    • ב'תורה שלמה', לגר"מ כשר, מביא את התרגום הסורי 'כתונא דפדיתא', ופירש מלשון 'פדות' – הבדלה. ואולי 'כתונא דפדיתא' היא 'כתונת-פז', שכן בארמית מתחלפות ד' ו-ז' (זהב = דהבא).

      • לפי הצעתי לזהות 'פס' עם 'פז', ניתן לפרש גם את הפסוק 'יהי פסת בר בארץ' (תהלים עב,טז), על הצבע הזהוב של התבואה.

        בבראשית-רבה, פרשה פד,ח, מובא פירוש: 'פסים – שהיתה מגעת על פס ידו' (כך במהד' תיאודור-אלבק, ויש גירסה: 'עד פס ידו'), וכן מביא הרב כשר בשם מדרש 'ילקוט תלמוד תורה' שהכתונת כיסתה את כף היד. וכך הוא בציורו של מיכאל סגן-כהן.

        במנהג צניעות זה נהגו גם בבית שאול, שאף הוא מבניה של רחל, וכך אומרת מיכל לדוד: 'משפחתו של בית אבא היתה נאה ממך. חלילה להם שנראה מימיהם פסת יד ופסת רגל מגולין' (ילקוט שמעוני, שמואל ב', רמז קמג).

        • העיר לי ידידנו אברהם העברי נ"י לגבי הפסוק בתהלים 'יהי םסת בר הארץ', שרוב המפרשים הסבירו 'פסה' לשון 'שפע', על משקל 'כי פשה…'.

          ייתכן גם שהפירוש ל'פסים' – ססגוני – נגזר ממשמעות זו, 'שפע גוונים'.

          • התרגום בתהלים ל'פסת בר', הוא 'סעיד לחמא', לשון חוזק ובטחון. וכן פירשו ראב"ע ורד"ק בברכת יעקב ליוסף: 'ויפוזו זרועי ידיו' – ויתחזקו.

          • לעומת זאת, המאירי בפירושו לתהלים, מפרש ש'פסת בר' היא כמות קטנה, מלא פיסת היד, כף היד (דניאל ה,ה), וגם בכמות קטנה הנזרעת תהיה ברכה ו'ירעש כלבנון פריו'. ואכמ"ל.

            • אליעזר בן-יהודה מציע במילונו ש'פסים' היא מהשורש 'פסמ' שמשמעותו באשורית 'עיטוף'. לפי זה 'כתונת פסים' היא כתונת העוטפת את הראש.

              [אולי גם 'פס-ידא', כף היד, נקראת כך משום שביכולתה לעטוף את מה שבתוכה. כן ניתן לומר ש'פסת-בר' הוא מעטה התבואה העוטף את הארץ, ככתוב: 'ועמקים יעטפו בר' (תהלים סה,יד). ש.צ.]

      • באתר INTERLINEAR.XSOURCE לבראשית לז,ג מביא בהערה את תרגום הפשיטא 'כותינא דפדיתא' ומפרש: a fringed garment= בגד עם שוליים מעוטרים, בגד מצוייץ. ('פסים' במובן 'קצה', כמו 'פס ידא' (דניאל ה,ה) – קצה היד).

        • לולסקז היה כנראה ידע מסויים בעברית, שכן בציורו על הצליבה (מובא ב'ויקיפדיה', ערך INRI), יש על הצלב כתובת בשלוש לשונות ובהן עברית, כשבכתובת העברית יש שגיאות.

          • ולסקז - מן האנוסים?

            לדברי רות אלמוג ('אסתר – מדונה או מלכת המשיח?', באתר 'הארץ'), מוצאו של הצייר דייגו ולסקז ממשפחת 'נוצרים חדשים' מפורטוגאל.

  2. מר לוינגר, תודה על הפרושים המעשירים את הדעת. אהבתי את הרעיון הקושר בין פס לפז, קשה לי להאמין שוולאסקז חשב עליו. כתונת הפסים של סגן כהן אינה מגיעה עד פס היד- היד איננה ורעיון הכתונת הריקה עומד במרכז היצירה. את הרעיון של בול הדואר לא היית מעלה לו ראית את היצירה במו עיניך.
    תודה על ההתייחסות, יעל

    • Diego Rodriguez Velasquez

      בספרדית מבטאים Z כ-סמ"ך. יש מקום לשער שאחד ממתרגמי התנ"ך לספרדית חשב משום כך ש'פס' הוא 'פז', וממנו הגיע הרעיון לצייר דייגו רודריגס ולאסקס. השערה זו ניתנת לבדיקה בתרגומים ספרדיים עתיקים, שאינם בהישג ידי.

      אם כנים הדברים, נמצא שהצייר שילב שלושה פירושים: את פירוש רש"י, ש'פסים' הוא משי לבן; את הפירוש המזהה 'פסים' עם 'פז'; ואת הפירוש של תרגום השבעים, ש'פסים' הוא 'ססגוני' – הוה אומר: ולאסקס עשה תחקיר יסודי.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • הדיוקן שבתוך מסגרת מרובעת (בציור של מיכאל סגן-כהן) יכול לבטא גם תמונה.

        אלה שתי המזכרות שנשארו לאב השכול מבנו: תמונת דיוקנו של הבן וכתונת הפסים הריקה…

      • הצעתי את השערתי – שולסקז הסתמך על תרגום ספרדי שהבין 'פסים' כ'פזים' – לפני חוקר הלאדינו ד"ר אבנר פרץ, מנהל 'מכון מעלה אדומים לתיעוד השפה הספאניולית ותרבותה'.

        אחרי שטרח ובדק בתרגומי הלאדינו לדורותיהם, לא מצא תרגום כזה. התרגומים הקדומים (שלפני 1630) מתרגמים 'טוניקה די סידאס' – כתונת משי; והמאוחרים 'טונגה די ליסטאס' – כתונת של פסים. אך 'כתונת פז' לא נמצאה, על כל פנים לא בספרות היהודית.

        יישר כוחו על יגיעתו. גם שלילת השערה יש בה מציאה, שהרי את האמת אנחנו מבקשים.

        בתודה ובברכה, ש.צ. לוינגר

  3. הרעיון של נוכח-נעדר בא לידי ביטוי גם ביצרתו של ולסקז 'לאס מנינאס', שבה כל הנוכחים מביטים אל דמות הנמצאת מחוץ לתמונה.

  4. הכלב, בתמונה שלפנינו, נראה כנובח לא לכיוון הכתונת והבנים המגישים אותה – אלא לכיוון אחר לגמרי, לכיוון שאיש אינו פונה אליו. חש הכלב בחושיו המחודדים שפתרון התעלומה נמצא בכיוון אחר.

    רק אחד האחים שם לב אליו ומביט בו נבוך ומהורהר. אולי זה ראובן, שאינו יודע על המכירה?

    • על הכלב בציור שלפנינו כותב גדעון עפרת:

      למרגלות יעקב אנו רואים את כלבו הקטן, כלב לבן עם כתמים חומים, הנובח בחרי-אף כנגד האחים. הרי לנו הכלב כ"רזונר" המוסרי של הציור, כדוברם של האמת והטוב, מייצגו של המצפון האנושי כנגד עולם השקר והזדון.

      ('לכלבים תהילה – הכלב בציורי הרנסנס והבארוק', המחסן של גדעון עפרת – ארכיון טקסטים).

      [הכתמים החומים של כלבו של יעקב דומים לצאנו 'עקודים נקודים וטלואים'. ש.צ.ל]

  5. הרעיון של המזכרות של האב השכול- מבריק!

  6. בגדי לבן ובגדי זהב

    כתונתו הלבנה-זהובה של יוסף רומזת למורכבות של ייעודו.

    בהלבישו את יוסף כתונת פסים, לבוש של בני מלכים, משדר לו יעקב מסר ברור: הוא מיועד להיות מנהיג הבית. מאידך, נדרש יוסף שלא להתנשא על אחיו, וכשהוא מדבר דברים הנשמעים כהתנשאות – אביו גוער בו. יעקב מלמד אותו שמנהיג צריך להיות אחראי על שלומם של אחיו ועליו 'לרדת אל העם' ולראות את מצבם.

    ואכן יוסף נוהג מחד, כמנהיג המפקח בעין ביקורתית על התנהגותם של אחיו; ומאידך, כנער, כקטן שבאחים, שאינו בוש להיות עם הפחות מכובדים שבהם, עם בני השפחות. יוסף אוחז הן בבגדי הזהב, במנהיגות ככהן גדול, והן בבגדי הלבן, בפשטותו של כהן הדיוט.

    • נראה שציורו של ולסקז השפיע על הצייר האנגלי פורד בראון מדוקס, בציורו 'הכתונת הססגונית של יוסף' (1867), שצייר את כתנתו של יוסף בצבע רקע צהוב (בציור זה גם כתנתו של יעקב צהובה), וכן יש בתמונה כלב המרחרח בכתונת יוסף.

      ראו במאמרם של ג'ו מילגרום ויואל דומן, 'סיפור יוסף: שבר ותיקון', באתר: 'אסופות מדרש אמנות – קרן תל"י'. על הציורים של ולסקז ומדוקס, גם בעמוד הבית של מט"ח, בנושא 'כתונת הפסים'.

  7. לבושם של האחים מביע הבדלים קוטביים ביניהם ביחסם למה שקרה. שני האחים שבצד שמאל, מבטאים ייאוש. הם מפורקים, נתונים בבור כמו יוסף, ללא כתונת… המקל שביד אחד מהם נפל, כמקלו של האב…

    לעומת זאת, שני האחים שמימין, משדרים שלמרות הכל צריך להחזיק מעמד. הם מרכינים או מסבים את ראשם, מבטם נבוך, אך עמידתם איתנה וכותנתם עליהם. המטה שביד אחד מהם לא נופל. החיים צריכים להימשך. אסור ליפול!

    האח האמצעי, הולך ב'דרך האמצעית'. הוא לובש כתונת, אך זו כתונת שחורה, מלבוש אבלים!

    הצד השוה שבהם, שהם מקבלים את המצב כנתון, ומגיבים לו איש בהתאם לאופיו – בייאוש, בגבורה או באבל.

    היחיד שאינו מקבל ואינו משלים הוא הכלב, המתקומם וזועק זעקה גדולה ומרה: 'לא יכול להיות!'. הכלב הנאמן שאינו משלים עם הפרידה והפירוד, יזעק ויזעק. ולכן, כשיבוא אליה הנביא לקרב ולאחד – הוא יהא הראשון שיקדמנו בנביחות של שמחה. 'כלבים צוחקים – אליהו הנביא בא לעיר!'.

  8. מר לוינגר, אני רואה כזכות שמאמרי עורר אותך לחקירות מעניינות ולתובנות כל כך מעמיקות, נהניתי מאד לקרוא

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: