תגובות לגליונות קודמים – 849

בתגובה ל"צער, לא זכויות" מאת חיים נבון, גיליון פרשת ויצא

נאנקים בכאבים

ברשימה מלאת פלפולים למדניים על הגדרות ומושגים שונים של השפה שבה משתמשים חלק מפעילי זכויות בעלי החיים, מנסה חיים נבון לעמעם את השאלה המוסרית האמיתית שניצבת לפתחנו, זו שעלתה לכותרות ולמודעות הציבור בחודשים האחרונים ושמעסיקה אנשים רבים בציבור הישראלי הדתי והלא דתי כאחד. טיעוניו של נבון מעגליים ומלאי סתירות פנימיות, כולל אי דיוקים עובדתיים. עיקרם יוצג להלן.

מדבריו אפשר היה לדמיין כי בעלי חיים בארץ חיים להם את חייהם בשלווה וללא הפרעה, אך לאחרונה הם אלו שמטרידים אותנו, בני האדם, בדורשם מבני האדם זכויות יתרות. השאלה היחידה שצריכה להטריד אותנו, לשיטתו של נבון, היא האם הם בכלל זכאים לתבוע מאיתנו זכויות כלשהן, ומהו בעצם המושג המוזר הזה, "זכויות". על הדרך הוא ממרפק קלות את זכויות האדם, וכך הוא נותן לנו תחושה שבסך הכול הכול בסדר, אין צורך לתת זכויות לאף אחד. הדבר היחיד שלא בסדר הוא קבוצה של טבעונים וצמחונים הזויים שמנסים לגרום לנו להעניק זכויות שבכלל לא קיימות לכל מיני יצורים שאנחנו בדרך־כלל לא מכירים אישית, אלא בתור שניצל או שווארמה וזה באמת "מבהיל".

אז לא. זו לא השאלה. השאלה היא האם נכון, ראוי, מוסרי וצודק שנמשיך לקחת חלק פעיל בגרימת סבל חסר פרופורציה לבעלי חיים. אנחנו יכולים לקרוא לזה זכויות בעלי חיים, צער בעלי חיים, חופש לבעלי חיים או אהבה לבעלי חיים. מילים זה דבר נחמד, הן יכולות ללמד אותנו כל מיני דברים מעניינים, להסיח את הדעת ממה שקורה. אבל האמת היא שכשמישהו נאנק בכאבים, אדם הגון לא מנתח את משמעות דבריו מבחינה פילולוגית או פילוסופית, אפילו אם אפשר לכתוב על זה מאמר יפה. העט והנייר, או המקלדת, יחכו. בעת משבר יש לשמוע את הכוונה שבדברים, את בקשת העזרה, ובמקרה הנוכחי את קול הצדק הפשוט, ולעשות מה שאפשר כנגד העוול שנגרם כאן.

נבון כותב: "מסתבר שאנשים אינם יכולים לחיות בתוך ואקום מוסרי, והם מחפשים דרך להטמיע משמעות מוסרית בחייהם ובכלל זה גם באכילתם". בתרגום חופשי: המאבק בעד מניעת סבל בעלי חיים הוא בעצם ניסיון להחדיר קצת משמעות בחיינו הריקניים. המטרה לא חשובה, אין לה משמעות בפני עצמה, היא רק תחליף לדבר האמיתי. חיים נבון אומר בעצם משהו כמו – אם זה גורם לכמה תל אביביים ריקניים להרגיש טוב עם עצמם אז בסדר, אבל למה על חשבוננו? ובציטוט ישיר: "בעוד כמה שנים תהיה זו בושה בחברה תרבותית להודות באכילת בשר", ה' ישמור, וגם "הנוקשות והקנאות של חסידי הצמחונות החדשים הן מבהילות למדי". או בקיצור, תמצאו לכם משמעות פחות מעיקה לחיים, זה מתחיל להבהיל אותנו. עם זאת, הוא מאשר כי "צמחונות היא אופציה ראויה מבחינה תזונתית ואף מבחינה מוסרית". אפשר לפספס את הסתירה? צמחונות היא בסדר, כל עוד היא "האמת שלך". אל תחייב אותי להיות צמחוני כי זו לא "האמת שלי", והאמת שלי היא לא רק שלי, היא האמת המוחלטת. אם אין לך אותה בחיים תיאלץ למצוא תחליפים זולים ולא אמיתיים, כמו הצמחונות הזו, שהיא, אגב, ראויה.

מותר האדם?

בקרב הדוגלים במאבק למניעת סבלם של בעלי חיים, יש אידיאולוגיות. במקום להסתכל בתופעה עצמה ולדון בשאלה האם המצב ראוי או שאינו ראוי, נבון בוחר אידיאולוגיה ספציפית ושואל את שאלת ההשתייכות: האם ראוי להשתייך לאידיאולוגיה כזו, שמבטאת לכאורה התנגדות לעמדה המסורתית של היהדות, קרי לאידיאולוגיה הנכונה של ה"יהדות". שוב ניתן לשמוע את "האמת המוחלטת" מול "האמת שלך", וכבר הזכרנו את ריבוי האידיאולוגיות והסיבות שמציינים המצדדים במאבק לעומת האחת שבה בוחר נבון. בנוסף ניתן לראות כאן שימוש בעמדת ה"יהדות" כעמדה מנוגדת לזו שאוחזים בה הנלחמים על זכויות לבעלי חיים.

אחת הדוגמאות שהובאו במאמר היא ציטוט מדברי הרב קוק. הדברים אכן נכתבו בידי הרב קוק, אך אני רוצה לגעת ברוח הכללית יותר שעולה מכתביו. אין ספק שאחד הדברים שנתייחד בהם הרב קוק הוא היכולת לראות בהלך הרוח החברתי ניצוצות קודש עליונים, שבהם הוא ראה ביטוי לנשמה הגדולה ששוכנת בקרבם של ההולכים בהלך רוח זה. כאשר הרב קוק ראה את העשייה הציונית החילונית, הכופרת, הבזה לקודשי ישראל והרומסת אותם ברגל גסה, הוא פירש זאת כהתעוררות רוחנית נדירה, כפעמי הגאולה הקוראים לנו לשוב אל ארצנו הקדושה. הוא הביט מבעד לפגיעה בדברים שהיו כה יקרים לו, כי ראה שיש כאן רעיון כה עמוק ואמיתי שאדם ישר לא יוכל להתעלם ממנו. האם לא ראוי לנו לאחוז בשיפולי גלימתו ולהבין את המגמה הנוכחית כמגמה רוחנית, שעל אף הבוטות והנחרצות שלה מגלה שאיפות מוסר עליון וקדוש, של חזרה למצב ששרר לפני חטא אדם הראשון ואולי אף מקדמת אותנו ל"כל הקרבנות בטלין לעתיד לבוא"?

כמובן שהדיון ב"עמדת היהדות" בנושא צמחונות לא מתחיל ולא מסתיים ב"חזון הצמחונות והשלום", אם כי אין לי ספק שאם הרב קוק היה רואה את ההתעללות החמורה בבעלי החיים אף הוא היה קורא באופן נחרץ להילחם בה. לדוגמה ר' יוסף אלבו, שצוטט על ידי נבון, יוצא חוצץ נגד אכילת בשר. הוא טוען שהריגת בעלי חיים היא אכזריות, ומייחס לבשר השפעות רעות על נפש האדם האוכל. גם הרמב"ם עוסק בצער בעלי החיים וטוען שאין הבדל בינו לבין צער האדם. אליהם מצטרף האברבנאל, ובתקופתנו הרב הנזיר ועוד. אין ספק כי לעִתים יש לקרוא בקול גדול: "מותר האדם מן הבהמה אין" ולחדול מפלפולי סרק!

החמצת השאלות הגדולות

מנהיגים ותלמידי חכמים לאורך הדורות עסקו בשאלה זו. לצערי, אני חש שהעיסוק האינטנסיבי בשאלות מורכבות ובפרטי פרטים גורם לאנשי הלכה להחמיץ לעתים את השאלות הגדולות, שלא לדבר על הובלת מהפכות משמעותיות או על תמיכה בהן. יש לציין שאת דברי הרמ"א שהביא נבון קראתי תוך זעזוע גדול. חס ושלום לפסוק סעיף כזה להלכה, על אף ההסתייגות שבסופו. ההלכה היא כלי נפלא, שהדיוק שבו הביא ברכה רבה ועומק לעולם היהודי, אך בתחומים גדולים, פשוטים, חד משמעיים, ההלכה לעתים מדשדשת בערפל.

התחושה היא שאנשי ההלכה חשים שהם כבר עסקו בכול, שהתשובות כבר בידם או בידי הגדולים מהם, והם אינם מתרגשים מכל מיני תנועות חברתיות שעולות מהשטח. רק אנשים נדירים כמו הרב קוק, שהיה אדם רגיש ומחובר בכל נפשו לכל שבילי התורה וההלכה, אך גם לעם עצמו ולמתרחש בו, יכולים לזהות את הגדולה שבתנועות מוסריות, חברתיות ולאומיות, על אף העובדה שהן יוצאות מגדר ד' האמות המוקצות להלכה. יש לציין גם את הרא"י השל, שראה במאבק על זכויות (כן, זכויות) השחורים בארה"ב מאבק קדוש ונטל בו חלק מעורר הערכה, בעוד רבנים אחרים ישבו להם בבתי מדרשות והתפלפלו האם מתאים המונח זכויות, או האם באמת זה מקומנו לבוא ולהילחם על מעמדות בעולמו של הקב"ה, האם אין לנו צרות משל עצמנו וכמה סבלנו בעצמנו מהגויים הכושים הללו.

אין מנוס אלא לתהות האם העיסוק המופרז בהלכה, ששמרה עלינו כעם בתנאים קשים ביותר במהלך הגלות, אינו גורם לעתים לקהות חושים, ליוהרה, לתחושת עליונות ולניתוק רגשי מכאב של בני אדם ויצורים חיים, שרק אנשים נדירים יכולים להימנע מהם.

נעם אוחנה
נעם אוחנה הוא בעל תואר ראשון בתזונה מהאוניברסיטה העברית וסטודנט לתואר שני בגנטיקה מולקולרית במכון וייצמן

———————-

shbt1p008

חיה עם חובות

יפה כתב ידידי הרב חיים נבון על איסור צער בעלי חיים, ויפה האיר על הסכנות בקפיצת המדרגה אל מתן זכויות משפטיות להם. אלא שדבריו, שלכאורה נומקו במקורות שונים, התעלמו לחלוטין מזרם מרכזי וחשוב במקורות ישראל. למעשה, דומני כי המעיין במקורות יגלה עד מהרה כי מסורת ישראל נוטה דווקא להפוך בעלי חיים לבעלי זכויות וחובות משפטיות על כל הקשיים הנובעים מכך.

מודעות ואחריות

אין ספק כי הצגתם של בעלי החיים בתנ"ך, החל מן הנחש המפתה ועד השור היודע אבוס בעליו, מלמדת על היחס אליהם כיצורים חיים בעלי מודעות ואחריות. השמדת כל היצורים במבול כי השחיתו את דרכם מלמדת כי גם בעלי חיים עשויים להשחית את דרכם וגם הם נושאים באחריות משפטית. כך כותב המדרש (תנחומא נח פרשה יב):

ויאמר ה' אמחה וגו' (בראשית ו ז), וכל כך למה, ללמדך שאף הם ערבו משפחותיהם, והיו הולכין על מין שאינו שלהן, כל מין ומין על מין שאינו שלו, וקרא הקדוש ברוך הוא לנח ויאמר לו בחר לך בהמה וחיה ועוף [מאותן] שלא ערבבו את משפחותיהן, שנאמר מכל הבהמה הטהורה (בראשית ז ב).

מיד לאחר המבול ממשיך הקב"ה בגישה דומה:

וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ־לֹהים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

עולה מהפסוק כי גם לבעלי חיים יש אחריות והקב"ה ידרוש מהם את דמו של האדם שטרפו. כיצד נסביר פסוק זה אם לא על פי ההנחה שנגדה יוצא הרב נבון, כי לבעלי חיים יש מעמד משפטי עצמאי? הרמב"ן אכן תמה על העניין אולם אומר כי חבותה המשפטית של החיה נובעת מעצם טבעה, ואחריות אינה קשורה בהכרח לבחירה חופשית אלא לעצם החריגה מן הטבע:

ואולי הדרישה מיד החיה היא שלא תטרוף האדם, כי כן שם בטבעם – וסוד הענין, כי בעת היצירה נתן לאדם את כל עשב זורע זרע ואת כל העץ אשר בו פרי עץ לאכלה, ונתן לחיה את כל ירק עשב לאכלה, ואמר הכתוב (לעיל א ל) ויהי כן, כי הוא טבעם ומנהגם ועתה כאשר אמר באדם שישחוט הבעלי החיים והושם בטבע או במנהג שיהיו בעלי החיים זה לזה לאכלה, הוצרך לצוות שיהיו שאר בעלי החיים לבני אדם טרף לשיניהם, והם ייראו מהם ולא יטרופו בהם ואמר ואך את דמכם לנפשותיכם, לרמוז כי לא ידרוש דם חיה מיד חברתה, אם כן נשאר בהם לטרוף זו את זו.

 התורה וההלכה אינן מסתפקות בזה. בהמה הנוגחת אדם מוצאת להורג, ובהמה העומדת לפני אישה לרבעה מות תומת, וכדברי ר' יוסף בכור שור (ויקרא כ יד):

הבהמה הבאה על האשה פשעה, דאין האשה יכולה להכריחה דאין קשוי אלא לדעת, אבל הבהמה פרצה גדרו של עולם לבא על מין שאינה מינה, וזהו השחתה שעשו הבהמות במבול.

אכן, הרמב"ם במורה נבוכים (ג, מ) יוצא בחריפות נגד הדעה שלבעלי חיים יש מעמד משפטי, משום שלדעתו מעמד משפטי יכול להיות פרי בחירה חופשית, ולבעלי חיים אין בחירה. לדעתו העונש הניתן לבעל חיים שנגח אדם אינו עונש לבהמה אלא לבעלים, אולם במשנה תורה פוסק הרמב"ם (נזקי ממון י, ו) כדברי הגמרא כי גם שור שאין לו בעלים נסקל, משמע שיש עניין של נקמה בשור, והוא שווה להטלת אשמה.

ועוד אני תמה, וכי הרב נבון לא מכיר את דברי ר' עקיבא הלומד כי שור, כאדם, נשפט בדיני נפשות בבית דין של עשרים ושלושה דיינים, לא כדין רכוש אלא כדין יצור חי? ויותר מזה, אין לשפוט את השור אלא בפניו! (מכילתא משפטים נזיקין, פרשה י). ברור כי הרחבת דיני נפשות אל בעלי חיים באה להזהיר את האדם מזילות חייהם ואף להעניק להם זכויות משפטיות כאדם.

הרב נבון ציטט מדבריו של הראי"ה בחזון הצמחונות והשלום, אולם לא הזכיר את דבריו באגרת צ (אגרות א עמ' קד) המביע בפירוש עמדה מנוגדת למסקנתו של הרב נבון:

ענין הזכות הוא היסוד מפני מה אלו ראויים לקיום ואלו לא, ומפני שבעלי חיים לא נתקלקלו בנטייתם המוסרית על־כן הם ראויים לישב העולם על ידם, ואין זה נוגע כלל לבחירה חפשית, כמו שיש זכות אבות שאינו נוגע לבחירה חפשית. אמנם עיקר שלילת הבחירה מבעלי חיים לגמרי אין לה יסוד, ודאי אינם רחבים בחירה כ"כ כמו האדם, אבל יש לכל חי לפי מידת כשרונו ג"כ חלק בבחירה וזהו יסוד השתלמותו בעתיד עד אשר "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". ומחקרי בע"ח שנתחדשו מראים יותר ויותר את האמת הזו, שכבר אמרה תורה וקדמום נביאים בהרחבה, ודבר א־להינו יקום לעולם.

אכן, יש המתקשים מאוד (ואין כוונתי לרב נבון) בכל פעם שמופיע צמד המילים מחקר וחידוש בהקשר הלכתי או בכלל, אולם הרב קוק לא נרתע מלומר כי מחקרי הזמן חידשו את האמת הזו בעולם, אמת שיסודה בדברי קדמונינו. הרב קוק לא נרתע מהמתחדש בעולם, ובמקום לומר בנימוקי סרק כי "כל המשנה ידו על התחתונה" ידע לומר כי המשנה אינו החדשן אלא דווקא השמרן, זה שלא מוכן לקרוא באומץ מקורות ראשונים ולמצוא בהם אמת גדולה מזו שהוא שומר בקנאות.

חלק מתהליך הגאולה

בפסק דין מפורסם של בג"ץ (11745/04) צירפו העותרים לרשימה את "הצבי הישראלי" כצד בתביעה להגנתו. השופט אליקים רובינשטיין ביקש להסיר את הצבי כעותר משום שבחוק הישראלי אין לבעל חיים מעמד משפטי, אולם הזכיר – כבדרך אגב – כי לא כך הוא במשפט העברי, שם יש רמזים ברורים לכך שלבעלי החיים מעמד ואחריות משפטית. בדבריו ניכרת חיבה לרעיון וצער כי המשפט הישראלי אינו מתקדם כמו זה העברי ההולך לפני המחנה, בעוד הרב נבון מציג את המשוואה הפוך, ולפיה החוק העברי נשרך מאחור אחרי הקדמה.

לצערי איני צמחוני ואף שדעתי אינה נוחה מניסויים בבעלי חיים אני מבין את הצורך בהם. אולם דומני כי התנועה העצומה להגנה על בעלי החיים ולמתן זכויות וחובות משפטיות להם היא חלק מתהליך של גאולה שבה גם לבעלי החיים יש חלק. ואולי, רק אולי, חזון הנביא ישעיהו כי יגיע יום שבו יגור זאב עם כבש ותינוק ישתעשע על מאורת צפעוני אינו רק מטפורה אלא מציאות שבה תיפסק קללת האיבה בין בעלי החיים לבני האדם ויכבדו אלו את אלו.

נורא לומר זאת, אולם לפני מאה וחמישים שנה לא עלה על דעת איש כי לשחורים ולנשים יש זכויות, וכיום הדבר ברור. ואלו המזועזעים מההשוואה הם ההוכחה עד כמה השינוי שחל במעמדם מוצדק וברור כל־כך. וככל מהפכה ושינוי כה משמעותי, ברור כי יש בו אורות וצללים, אולם הצללים אסור שידחו את האורות.

שלמה וילק

הרב שלמה וילק הוא ראש ישיבת "מחניים"

——————

כבודם של 
בני אדם

הרב חיים נבון משיב:

אני מזמין את הקוראים לקרוא שוב את מאמרי המקורי, ולראות שאין בו מאום ממה שביקש לתלות בו אוחנה: לא נגד בעלי חיים, לא נגד צמחונות, ודאי לא נגד "תל־אביבים" (?).

אוחנה מאשים אותי ב"טיעונים מלאי סתירות פנימיות". הסתירות הפנימיות הרבות מתגלות כסתירה מדומה אחת: כתבתי כביכול ביקורת על הצמחונות, ואז כתבתי שהיא אופציה ראויה. זו אינה סתירה כלל, אלא רק בדמיונו של אוחנה (ויותר מזה – בחרונו). אין לי שום התנגדות לצמחונות, ואף חייתי כצמחוני שנים רבות. אני מתנגד רק לתפיסה אחת שנכרכת לעתים בצמחונות בתקופה האחרונה, והיא תפיסת "זכויות בעלי חיים". עמדה זו מתבדלת במכוון מהניסוח היהודי הקלאסי "צער בעלי חיים", והיא מתקרבת להשוואת אדם ובהמה. העמדה הזו אינה מרוממת את הבהמה, אלא משפילה את האדם. כדאי לשמור גם על כבודם של בני אדם, אפילו אם הם חושבים קצת אחרת ממך.
זו נחמתי, שנזרקתי לקלחת אחת עם מורנו הרמ"א, שאף הוא מייחס חשיבות־מה למילים, ואף הוא מתייחס למקורות ההלכה, ואף הוא אינו סבור ש"מותר האדם מן הבהמה אין", ואף הוא אינו מסתפק באמירות גדולות, פשוטות, 
חד־משמעיות.

שונה לחלוטין תגובתו המלומדת והמכובדת של ידידי הרב שלמה וילק. ברם, לגופו של עניין אף המקורות שהוא הביא אינם קשורים כלל לתפיסה המחודשת של "זכויות בעלי החיים". כל המקורות שהביא מדברים על חובות המוטלות על בעלי החיים – ולא על זכויות שכביכול יש להם (וגם תפיסה זו רחוקה מלהיות דרך המלך של ההגות או ההלכה היהודית).

בנוגע לדברי הרב קוק באגרתו, תמהני על ידידי שהביא מקור זה. שהרי הרב קוק אמנם הזכיר את המילה "זכות", אך משמעה שם אינו "תביעה מוסרית" אלא פשוט "שכר טוב": בעלי החיים קיבלו שכר טוב על שלא השחיתו מבחינה מינית, כמבואר ברש"י שעליו נסמך הרב קוק (בראשית א, כ). זה, כמובן, אינו קשור כלל לדיוננו. ובנוגע לתקווה שלעתיד לבוא ישתנו בעלי החיים ויהיו דומים יותר לאדם – ובכן, כשזה יקרה אשמח להצטרף לרב וילק בדרישת זכויותיהם, בימים המאושרים ההם.

—————

shbt1p006

בתגובה ל"להחיות את העציץ" מאת הרב יובל שרלו, גיליון פרשת ויצא

תדקלם אני לדודי

במאמרו "להחיות את העציץ" כתב הרב יובל שרלו על הצורך ליצור דיאלוג בין רבנים לבין זוגות שעומדים להינשא ולנסות ליצור ביניהם "שפה שיש בה אפשרויות שונות, ומקום לבחירה ולעיצוב החופה ברוחם של בני הזוג וקהילתם".

אני הקטן רואה באפשרות של הרחבת גישה זו ברכה לעולם ההלכה. ברצוני להציע דרך שלדעתי לא סותרת את ההלכה ועשויה לתרום לשפה שהרב שרלו מבקש ליצור.

כפי שהרב שרלו כתב במאמרו, ההתנגדות לקידושין נובעת מתוך כך שלאישה אין חלק אקטיבי בו. לאנשים מסוימים נראה שלטקס הקידושין, ענידת הטבעת על האישה ואמירת שבע הברכות, היה פוטנציאל להיות סמל יפה לכריתת ברית משותפת ביניהם, רק חסר בו פרט קטן: הסכמת האישה. כדי לענות על הקושי הזה ישנו צורך להביע את הסכמת האישה בשעה שהיא עומדת תחת החופה. אבי סיפר לי שבשנות השבעים היה נוהג מאוד רווח בארצות הברית שבשעה שהכלה עונדת את הטבעת היא מדקלמת את הפסוק הידוע משיר השירים “אני לדודי ודודי לי“, זהו רעיון פשוט שלהערכתי יכול לספק אנשים רבים והיתרון שלו הוא שהוא מראה הלך רוח שוויוני בתוך המסורת היהודית כבר בתנ“ך.

אלון זילברשיין

—————————-

בתגובה ל"להרף לך" מאת מנשה הס, גיליון פרשת ויצא

אחוזים באמונה ילדותית

פרשנים משכילים אחדים בני זמננו חידשו חידוש גדול בעקבות עיון מחדש בפרשת העקדה: יש שהקב"ה מצווה ציווי ברור וחד, אך כוונתו האמיתית היא שהנביא לא יקיים את המצווה עליו. יש אפילו שהקב"ה ציווה דבר בתורתו (להרוג בשם ה' את זרעו של עמלק) ועלינו להבין כי רק ניסיון הוא, וכוונתו האמיתית של הקב“ה היא שנאמר לו “הרף לך“. חידוש זה הוא פרי של קדמה הומניסטית, מבורכת כשלעצמה, אך לפלא הוא בעיניי עד כמה, בד בבד עם הקדמה הזו, אוחזים משכילים אלה באמונה ילדותית.

האפשרות שהתביעה האמיתית של הקב“ה מן הנביא הפוכה מן המסר המפורש שהוא מקבל מניחה שהמסר שמקבל הנביא הוא מסר מילולי, כדבּר שליט אל נתיניו, ועם קבלתו – על הנביא להחליט מה לעשות עם המסר הזה. תיאור זה עלול להצדיק את כפירתם של רבים במושג הנבואה בכלל, ואת פטירתו כסוג של הזיה.

לא זו אף זו, הנחה כזו על אודות הליך הנבואה בנויה על הנחה בסיסית יותר: הקב“ה הוא שליט, מעין שליט־על מסרט מדע בדיוני, והוא שולח שדרים לנתיניו, דורש מהם, מנסה אותם ומאיים עליהם. ייאמר מיד: איש מבין המשכילים הללו לא יודה שכך היא תפיסת הא־לוהות שלו. זו הרי תפיסה ילדותית! (ולמרות שלא יודו, לא יהססו לומר, כדברי מנשה הס, כי אנו “משוחררים… מאימת הקב“ה ומדרישותיו־ניסיונותיו“, שהרי אנו לא “רובוטריקים־מונחים“. כלומר: הוא אמנם מאיים עלינו, דורש מאיתנו ומנסה אותנו, אך אנו משוחררים מכל אלה, ולכן נמרה את פיו. סרט מדע בדיוני כבר אמרנו?) אך כאשר הם מתארים את הנבואה כמתואר לעיל, מבלי משים הם חוזרים גם אל התיאור הילדותי של מושג הא־לוהות.

תיאור רציונלי ומתקדם באמת של מושג הנבואה נכתב כבר לפני מאות שנים בספר “מורה הנבוכים“. לא כאן המקום להאריך בתיאור המעמד הנבואי כפי שלמדנו עליו בספרו של רבנו הגדול, ולא אייגע את הקורא בציטוטים משם. אומר רק כי את הנבואה ניתן לתאר כמעמד שבו מגיע הנביא אל האמת המוחלטת, אמת שבאה מלפני ה‘, מקור האמת.

כיוון שכך, כאשר הכתוב אומר כי אברהם נצטווה “קח נא את בנך“, כוונת הדברים היא שאברהם בנבואתו הגיע אל ההבנה הברורה מכל ברור, כי האמת הא־לוהית מחייבת אותו לקחת את יצחק אל אחד ההרים ולהעלותו לעולה. אל מסקנה זו מגיע אברהם על רקע ידיעותיו הקודמות, האמיתיות באותה מידה: הקרבת קרבנות אדם היא גנות מאין כמותה, וביצחק ייקרא לו זרע. על בסיס זה מלמד התהליך הנבואי את אברהם, מבלי שתהיה בדבר סתירה, כי האמת הא־לוהית היא שעליו להעלות את בנו לעולה.

כיצד יכול אברהם לקבל את המסקנה הזו כאמת מוחלטת אם היא סותרת אמיתות קודמות? התשובה פשוטה, אם רק נצליח להיפרד מן התפיסה הילדותית של הנבואה. אנו רגילים לחשוב כי במהלך ניסיון העקדה קיבל אברהם שני שדרים. הראשון – להעלות את בנו לעולה, והשני – הפוך: לא לשלוח ידו אל הנער. עלינו להתעלות להבנה עמוקה יותר: טיבו של התהליך הנבואי שהוא אינו מסתיים ברגע אחד. הוא תהליך ההולך ומתברר עד שהוא מגיע אל שלמותו המדויקת. אברהם יודע בתחילת הדרך כי כרגע הוא בתוך מה שנראה כפרדוקס, אך הוא ידוע שהפרדוקס ייפתר בסופו של דבר כך או אחרת. האמת השלמה אכן מושגת על ידו לאחר שהוא עוקד את יצחק: קרבן אדם הוא גנות שאין כמותה, וביצחק ייקרא לו זרע. הציווי הא־לוהי השלם הוא להעלותו על המזבח, אך לא לשחטו.

ואנו, אם נזכה בעצמנו לחזון נבואי, נבין מהי אמת של ממש, מה ההבדל בינה ובין מה שאנו מדמיינים כאמת, וממילא מדוע מצוות ה‘ קודמת לכל מה שנראה בעינינו כמוסרי. כל כך פשוט. כל כך יהודי. כל כך אנושי ולא יומרני.

יהודה יונגסטר

הרב ד“ר יהודה יונגסטר הוא מרצה במכללה האקדמית אשקלון

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב כסלו תשע"ד, 15.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 בנובמבר 2013, ב-גיליון וישלח תשע"ד - 849, תגובות ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. האמת שמעניינת הצעתו של אלון זילברשיין

    למרות שנראה לי שאלו ש"נעלבים עמוקות" מטקס הקידושין המקובל דווקא מעוניינים בהצהרה בקול רם של הכלה שתבטא את קולה בחופה ולא רק בדקלום אישי ואינטימי

    האמת תמוה לי מדוע מקובל על הכל גם בימינו שאת הצעת הנישואין-שנהפכה למעיין טקס בפני עצמו עם כללים ומנהגים וכו'-מציע הגבר ואת טבעות האירוסין והחתונה קונה הגבר ואלו נחשבים כדברים לגיטימיים לגמרי מבחינה חברתית אך כשזה מגיע לחופה פתאום קם כל זעקה גדולה ומרה

    הרי ברור שיש בעניין הזה הרבה צביעות ופופוליזם ו"אמירת דווקא" לממסד הדתי

    לכן אין פלא שכמו שאני חוזר על נקודה זו אלף פעמים בתגובותיי כאן בהקשרים דומים שרוב ככל הציבור הדתי כלל לא מרגיש רע עם העניין הזה [כן! לא רק במחוזות הציבור החרד"לי אלא גם במחוזות הבורגנות הדתית ]ו"קולות הזעקה" מייצגים מיעוט קולני של דתיים היפים מירושלים ונספחיה

    כל הרעש והמהומה מגיעים ממספר מועט ביותר של דוברים בציבור הדתי לאומי ולא מהמיינסטרים

  2. דממה וקול במעמד הנישואין

    בס"ד י"ו בכסלו תשע"ד

    גם קולו של החתן אינו נשמע במעמד הנישואין. כל שהוא אומר הן תשע מילים 'הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל'. כנגדן יש תשע ברכות (שתי ברכות האירוסין ושבע ברכות) הנאמרות ע"י הרב ונכבדי הקהל. גם את המשפט הקצר שהחתן אומר, מקרין אותו במנהגים רבים מילה במילה כדי שלא יטעה.

    ייתכן והסיבה לשתיקתם של החתן והכלה, היא ההתרגשות הגדולה האופפת אותם במעמד, מה עוד שמדובר בחתן וכלה מבני ישראל שאחת ממידותיהם האופייניות היא הביישנות, אותה קנו בעומדם במעמד הר סיני.

    אך נראה שהשתיקה במעמד הנישואין נובעת מעניין מהותי יותר – דמיונו של מעמד הנישואין למעמד הר סיני. השתיקה כבמעמד הר סיני היא שתיקה של הקשבה.

    בניגוד לחיי הרחוב המלאים בקנאה ותחרות ומאבק בלתי פוסק להתבלטות ו'מימוש עצמי'., חיי המשפחה בישראל מושתתים על היכולת להקשיב – להקשיב לבן/בת הזוג, להקשיב לדבר ה' בתורתו ולקולם ונסיונם של הורים ומורים המנחים את בניהם איך לבנות בית יהודי שהשכינה תהיה שרויה בו. להקשיב לילדים ולחנכם על פי הדרך מתאימה להם, ולהקשיב לדל ונצרך שהבית היהודי צריך להיות קשוב ופתוח אליהם.

    כשם שמעמד הר סיני נפתח בהקשבה לדבר ה', ומתוך הקשבה זו נצטוו ישראל 'שובו לכם לאהליכם'. כך במעמד הנישואין מקשיבים החתן והכלה לערכים שהטמיעו חז"ל בברכות ובכתובה, ומבינים שחייהם יחד יכוונו לא רק לאושרם האישי, אלא להרבות כבוד שמים בעולם, להקים בניין עדי עד של דורות ישרים, ולבנות מתוך אחדותם את חרבות ירושלים.

    מתוך תובנה זו יצעדו יד ביד לבניים חייהם המשותפים.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • הכתובה כדיאלוג

      צד הדיאלוג בין החתן לכלה מובלט בנוסח הכתובה,

      בה אומר החתן לכלה 'היי לי לאישה, ואני בעזרת ה' אעבוד ואפרנס ואכלכל ואזון ואכסה ואשא אותך כדרך גברים יהודים' – 'אשא' – 'אסובר' היא התחייבותו של הבעל לתת תמיכה רגשית לרעייתו (אולי לכן מורכב מעשה הקידושין מנתינת כסף סמלית ומאמירת 'הרי את מקודשת לי' – לבטא את תפקידו הכפול לתת לאשתו תמיכה כלכלית ורגשית).

      את תשובת הכלה מוסרים העדים: 'והתרצתה הכלה והייתה לו לאישה כדת משה וישראל'. מעניין שהמחותנים, הורי החתן והכלה, אינם מוזכרים, ומובלט שהסכם הוא בין החתן והכלה המקימים יחד בית עצמאי.

      ההדדיות באה לביטוי גם בצדדים הכספיים: הכלה הכניסה לו נדוניא בכלים ובתכשיטים וכו',.והחתן התחייב בסכום כסף כנגד הנדוניא, ועוד סכום ככתובה ותוספת, שאחריותם מוטלת עליו ועל יורשיו ונכסיו.

      השותפות בחיי הנישואין מובלטת יותר בשטר ה'תנאים', שרגילים לחתום בשעת השידוכין (מה שמכונה בפינו 'אירוסין', בו נאמר בין השאר:

      'ראשית דבר, הרי הוא החתן הנ"ל ישא למזל טוב את הכלה הנ"ל בחופה וקידושין ואל יבריחו ואל יעלימו, לא זה מזו ולא זו מזה, וישלטו בנכסיהון שוה בשוה, וידורו ביניהם באהבה ובחיבה כאורח כל ארעא'.

      • כדבר שבקדושה

        מה שהצעתי בפיסקה הראשונה שהאמירה של הבעל 'הרי את מקודשת לי' הנלווית לנתינת כסף הקידושין, מבטאת את תפקידו של הבעל גם פרנס וגם ליתן לרעייתו את התמיכה הרגשית הראויה.

        כדאי לציין לדבריו של הרב אברהם צוקרמן זצ"ל במלאת 69 שנים לנישואיו עם רעייתו תבלח"א: 'לא סתם אמרתי דוקא "קידשתי". מאז החתונה אני משתדל להתייחס לאשתי כמו דבר שבקדושה, ומשתדל שהיא תרגיש שבעיניי היא דבר קדוש. אני מציע לכל אחד לנהוג כן – להתייחס לאשתו בכבוד כאילו היא דבר קדוש, ולנסות שהיא תרגיש כן' (הובא במאמרו של ידידיה צוקרמן, 'דבר שבקדושה', בגליון זה).

        • על הזיקה בין החופה ומתן תורה, אומר רבי שמשון בר צדוק, תלמידו של מהר"ם מרוטנבורג:

          הר"ם ז"ל אומר, כי מה שאומר החתן 'הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל', לפי שמצינו בהרבה מקומות שאירס הקב"ה לישראל בתורה, וכל אותן אירוסין ונישואין וכתובה אנו עושים.

          והיכא נקראת התורה אירוסין? דכתיב 'תורה צוה לנו משה מורשה', ואמרו רז"ל: 'אל תקרי "מורשה" אלא "מאורסה"". הרי התורה הושוות בהרבה מקומות לכלה.

          לכן מתחיל החתן בה"א: 'הרי את מקודשת כנגד ה' חומשי תורה… ולפי שהתורה מתחלת בבי"ת, לפיכך הכתובה מתחלת בבי"ת. וכמו שהיו במתן תורה ז' קולות… כנגדן תיקנו ז' ברכות. וכמו שיש בעשרת הדברות י"ד אזכרות, כך יש בשבע ברכות. וכמו שהיו נ' ימים מיציאת מצרים עד מתן תורה, כך נתן הקב"ה נ' שערי בינה, וכמו כן הכתובה נ' שקלים… וכמו שהתענו בו ישראל, כמו כן החתן מתענה.

          ובמתן תורה היו נישואין, דכתיב 'אהבת כלולותיך'. עשרה פעמים נקראו ישראל כלה לפני המקום, שבע פעמים בשיר השירים ושלוש פעמים בספרים אחרים, כנגד עשרת הדברות. וכנגדן מקבצין עשרה לברכת חתנים… וכמו שנאמר 'ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם בידו', כך החתן חותם ונותן הכתובה מידו. וכמו שהיו ישראל במצרים שנים עשר חדש משעה שנאמר 'ושאלה אשה משכנתה', כמו כן נותנין לאשה שנים עשר חדש לפרנס את עצמה בתכשיטיה…

          בן י"ח לחופה, כדכתיב 'והו"א כחתן יוצא מחופתו', והו"א בגימטריא י"ח. 'חת"ן ע"ל כל"ה' בגימטרי"א תרי"ג…ומה שזורקין נרות דולקות, רמז למתן תורה, שנאמר: 'ויהי קולות וברקים'.

          נקוט האי כללא בידך: כל המנהגים של חתן ושל כלה אנו למדין ממתן תורה, שה' היה מראה עצמו כחתן, נגד כלה שהם ישראל…

          (תשב"ץ, סי' תסו-תסז)

  3. ועל כל אלו יש להוסיף את הטעם העמוק מדוע האיש מקדש ולא ההיפך וכבר הגמרא בתחילת קידושין [ב:]אומרת שהסיבה שנאמר בתורה "כי יקח איש אישה" ולא "תילקח אשה לאיש" היא כי המאבד הוא זה שמחזר אחר אבדתו ולא ההיפך וכך היא דרך העולם שהגבר הוא זה שמחזר אחר האישה וכמו שכבר כתבתי בתגובתי הקודמת על עניין הצעת הנישואין המקובלת אצל רוב החברה ועל קניית טבעות האירוסין והנישואין ע"י החתן.

    מדובר כפי הנראה לנו מהמציאות היום יומית המוכרת בהתנהלות הטבועה במין האנושי שהמאבד[הגבר] מחזר אחר אבדתו[האישה שנבראה מהצלע של אדם הראשון]

    לכן הדבר מקובל כל כך בניגוד למה שמשתמע במאמר של הרב שרלו על כך שמדובר במשהו שמטריד רבים

    נ.ב

    ש.צ,יפה שהזכרת כאן את עניין שטר התנאים -מדובר בתזכורת מרעננת למנהג שבציבור שלנו דומני שכמעט ונשכח לגמרי וכשאני התארסתי וחתמתי על שטר התנאים-במשפחתה של אשתי המנהג קיים-חברים שלי כלל לא ידעו על מה מדובר ומה זה המנהג הזה ומדובר לא בחבר אחד או שניים שפשוט לא הכירו את העניין

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: