סדרן מתחת לחופה | אליהו בירנבוים

האם רב צריך להיענות לכל זוג המבקש שיערוך את חופתו? על מעמדו של הרב בחופה ועל התמודדות עם אירועים בלתי צפויים

 האם רב מחויב לערוך כל חופה שמבקשים ממנו? הפנייה לרב פלוני כדי לערוך חופה נעשית מסיבות שונות, כמו היכרות אישית איתו או מפני שבני הזוג ראו אותו עורך חופה אחרת ואמרו "כזה ראה וקדש". לעיתים הפנייה נובעת מכך שקולו הערב של הרב מצא חן בעיניהם ולעתים מפני שהוא דובר את השפה שבני הזוג או בני משפחותיהם דוברים. האם הרב חייב תמיד להשיב בחיוב לפניות לערוך חופה?

אינני נביא ולא בן נביא, אבל ככל אדם, רב פועל גם מתוך ניסיון, אינטואיציות ורגש. לאחר שנים רבות של טיפול בזוגות ומשפחות ועריכת חופות וסידור גיטין, נוצרת הבנה מסוימת בנושאים אלו לצד תחושות חזקות. הלכך, עולה מדי פעם השאלה מה על הרב לעשות אם בני זוג מבקשים ממנו לערוך חופה והוא מרגיש שבני הזוג לא ימשיכו ביחד. לא תמיד הרב יכול להתערב ולהביע את דעתו על עצם הנישואין, אולם מדוע עליו לקיים את החופה? האם נוכל לומר שכפי שבהלכות דיינים קיימת הוראה שדיין ששונא את האדם שבא לפניו לדין לא ישב בדין, כך רב שלא מאמין בקשר לא יחתן את הזוג?

הזדהות פנימית

אפשר אולי לומר ששאלה זו תלויה בתפקידו של הרב מתחת לחופה. שכן הרב הוא לא המחתן, כפי שרגילים להגיד בשפת העם, והוא לא יוצר את חלות הקידושין, אלא הוא מעין סדרן בחופה, כדי לקיים את מאמר חז"ל "כל שאינו יודע בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם" (קידושין י, א). לאור זאת נראה שרב איננו חייב לחתן בני זוג אם הוא אינו מעוניין בכך. אולם מאידך, עולה השאלה – אולי יש לראות את הרב כרופא המחויב לתת טיפול ולהציל חיים? לתפיסה זאת, ברור שלרב אסור לסרב. בארץ דילמה זו יותר פשוטה, שכן יש רבנים רבים ואם רב אחד איננו מסכים לערוך את החופה הרי שיהיה רב אחר שיסכים, אבל בקהילות בתפוצות, במיוחד בקהילות קטנות, שאלה זו היא יותר רלוונטית.

זכות ולא חובה. חופה של זוג מבני המנשה, הודו, 2006

זכות ולא חובה. חופה של זוג מבני המנשה, הודו, 2006

כידוע, יש דעות שונות על מקורה וזמנה של התקנה שדווקא רב צריך לערוך חופה. לדעתו של בעל שבות יעקב (ח“ג ס‘ קכ“א) אף בזמן חכמי הגמרא כבר היה נהוג לקדש במעמד חכם מסדר קידושין. לעומתו, בעל כנסת יחזקאל (ס ע“ב) סובר שבימי חכמי הגמרא היו מקדשים בלי מסדר קידושין. הרמב“ם מאחר את תחילת התקנה, וכותב (תשובות הרמב“ם קנ“ו): “תקנו רבני מצרים לבל ישא אדם אשה אלא על ידי הרבנים“ (לעיון נוסף בסוגיה זו ראו: י‘ תא שמע, “חופה ונישואין בהלכה“, מחנים חוברת פ“ג עמ‘ 26; י‘ שציפנסקי, “התקנות בישראל“, כרך ד עמ‘ קסה; א‘ פריימן, “סדר קידושין ונישואין“, עמוד צד).

באופן אישי אני רואה בחופה זכות ולא חובה; רגע של חיבור של השמחה האישית של החתן והכלה עם השמחה הקולקטיבית של עם ישראל על כך שמצטרפת משפחה חדשה לחיק העם ונבנית חורבה אחת מחורבות ירושלים, הלכך אינני חושב שאפשר לערוך חופה שלא מרצון. כמובן שבמקרים מיוחדים, כגון כשהרב הוא המרא דאתרא היחיד במקום ומתוקף תפקידו והסכם עבודתו הוא מחויב לערוך חופות, נלקחת ממנו הבחירה החופשית והוא חייב לבצע את מלאכתו, אולם בכל שאר המקרים חשוב שהרב יערוך חופה מתוך רצון פנימי.

טבעת אבודה

אלא שגם כשהרב עורך חופות מתוך רצון ושמחה, לעתים מתרחשות “הפתעות“ בלתי צפויות. זכורני חופה שהחלה באופן סדיר אלא שבשלב מסוים הצלם התקרב יותר מדי עם הפנסים לבדים של החופה ולפתע פרצה אש. בשלב הראשון גם הקהל וגם אנוכי חשבנו שהאש שהחלה לבעור הייתה פירוטכניקה שהכינו החתן והכלה כדי שחופתם תהיה מיוחדת, אולם ככל שהאש אחזה בחופה הבנתי שמדובר בשרפה של ממש. החלטתי לשלב את האש כחלק מהחופה ולהרגיע את הקהל, ולכן המשכתי לעמוד מתחת לחופה ואמרתי ברמקול: “כפי שאש זו עולה השמימה, כך גם האהבה הקיימת בין החתן והכלה עולה השמימה והיא תשמור על החום והאהבה ביניהם“. לאחר אמירה זו הציבור אכן היה בטוח שמדובר בתרגיל פירוטכניקה ולאחר כיבוי האש החופה המשיכה במסלולה.

בעיה אחרת שמתעוררת לעתים בחופות בחו“ל היא איבוד טבעת הכלה במהלך החופה. בקהילות שונות השתרש המנהג שילדים נכנסים לחופה עם כרית רקומה ועליה מונחים טבעות החתן והכלה. למרות שמנהג זה מצוי בקהילות אורתודוקסיות, לדעתי מקורו מחוץ לכותלי בית הכנסת, שכן כך נהגו בכנסיות, אבל מעניין שלא חל על מנהג זה איסור והוא הפך למנהג מקובל וכשר בהרבה קהילות בתפוצות. אך אליה וקוץ בה; לפעמים הטבעות לא קשורות כדבעי לכרית והן נופלות ונעלמות כלא היו. אכן, מספר פעמים מצאתי את עצמי מתחת לחופה עם חתן וכלה וללא טבעת קידושין. מה עושים?

ראשית, כדי לתקן מצב זה הצעתי בחופות אחרות שהטבעות יהיו קשורות לכרית או לחלופין שהילדים ייכנסו עם טבעות דמה ולא עם הטבעת האמיתית. אך אם אכן נאבדה הטבעת – מה ניתן לעשות?

ובכן, קיימים מספר פתרונות בהלכה למצב זה. פתרון ראשון הוא להקנות את הטבעת לאישה על ידי קניין סודר – האישה תגביה עט או כל חפץ אחר כדי לזכות בטבעת שנשארה בבית או במקום אחר. אך פתרון זה איננו משכנע. היות שמקובל במחוזותינו שחופה ללא טבעת אינה חופה – הן החתן, הן הכלה והן הציבור לא ישתכנעו שהיו כאן קידושין.

הדרך המקובלת יותר היא לבקש מאישה הנוכחת במקום שתקנה או תמכור את הטבעת שלה לחתן בפני עדים. אמנם הרא“ש (קידושין פ“א סי‘ כ‘) חשש מפתרון זה וכתב: “על כי ראיתי באשכנז שרגילין לקדש בטבעת שאולה נתתי את לבי לדרוש ולתור מאין הרגלם דלכאורה אינה מקודשת כיון שקבלה הטבעת אדעתא שהיא שלה ואינה שלה כי היא צריכה להחזירה לבעלים נמצא שקדשה בגזל דאחרים ואינה מקודשת“, אולם בסופו של דבר גם הרא“ש הסכים לפתרון זה והסביר כיצד הוא מועיל. גם בשו“ע (שם סי‘ כח סעיף כ‘) נפסק כך להלכה.

כניסה משותפת

הפתעות מסוג אחר מצויות בכניסה לחופה. המנהג הרגיל הוא שהחתן והכלה אינם פוסעים לבדם לעבר החופה, אלא מלווים בשושבינים – בדרך כלל ההורים ולעתים אנשים אחרים. מקור מנהג זה הוא בדימוי של החתן והכלה ביום חופתם למלך ומלכה, שאין ראוי שילכו לבדם. מלבד זאת, כמובן יש משמעות מיוחדת לכך שהורי החתן והכלה מלווים אותם לחופה. נראה הדבר, לפחות באופן סמלי, כי ההורים נפרדים מילדיהם ומוסרים אותם לבני/בנות הזוג, ובכך הם מבטאים את המשכיות הדורות. כמו כן, יש המסבירים שההליכה של ההורים עם בניהם לחופה מבטאת את הסמכתם ונתינת ברכתם של ההורים לנישואין עצמם.

מנהג השושבינות מוזכר בדברי חז"ל. בבראשית רבה (ח): "אר"י ברבי סימון מיכאל וגבריאל הם היו שושבינין של אדם הראשון", ובגמרא בברכות (סא, א): "מלמד שנעשה הקדוש ברוך הוא שושבין לאדם הראשון; מכאן למדה תורה דרך ארץ שיחזור גדול עם קטן בשושבינות ואל ירע לו".

אולם יש גם יוצאים מן הכלל. בכמה חופות שערכתי, היחסים בין הכלה להוריה או בין החתן להוריו לא היו תקינים, והם התנגדו שההורים ילוו אותם לחופה. במקום זאת הם ביקשו להיכנס לבדם. תחושתי הייתה שכניסה לבד לחופה בפני קהל, כאשר ההורים נמצאים במקום, עלולה לגרום לבושה גדולה להורים, ועל כן הצעתי שברגע שבו הכלה תעלה על השטיח לקראת הכניסה לחופה, החתן ירד לכסות אותה בהינומה וייכנסו שניהם יחדיו.

בעיה אחרת עולה כאשר אחד מהורי הכלה או שניהם אינם יהודים (והכלה גיורת). בדרך כלל גם במקרים כאלה הן ההורים והן הכלה מעוניינים להיכנס יחד, אך יש קהילות שבהן נהגו שהורים שאינם יהודיים לא ייכנסו לחופה עם החתן והכלה שמא הציבור יראה בכך לגיטימציה ואישור לנישואי תערובות. אמנם, ברוב קהילות ישראל בתפוצות מקובל שגם הורים שאינם יהודים מלווים את הכלה או את החתן לחופתם. הסיבה לכך היא שאין לליווי השושבינים משמעות הלכתית וזהו רק מנהג. מצד שני החתן והכלה מחויבים בכיבוד הוריהם גם אם הם אינם יהודים לפי ההלכה, וחובה זו עדיפה על הנהגה שאין לה מקור בקדמונים.

אכן, כבר כתב הרב מרדכי יעקב ברייש, בעל שו"ת חלקת יעקב (פז), בקשר לשאלה דומה: "ומנהג העולם שלא לכבד שושבינות לאיש שנשא זיווג שני או לזוג בלא בנים, וכל דברים אלו אין להם מקור ולא מצאתיו בשום ספר, וכנראה שמפי נשים זקנות נובע המנהג, ומאן דקפיד קפיד…". לפני כמה שנים הייתי אצל אחד מגדולי הפוסקים ושאלתי אותו האם מותר לגיורת להיכנס לחופתה יחד עם הוריה שאינם יהודים. הרב הידוע לא רק כפוסק חשוב אלא כאיש בעל סבר פנים יפות צעק לעברי: "איזו מין שאלה זו? לבטח מותר".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב כסלו תשע"ד, 15.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 בנובמבר 2013, ב-גיליון וישלח תשע"ד - 849, רב עולמי / אליהו בירנבוים ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. יחיאל גולדהבר

    מאמר מאתגר!
    רק אעיר הערה קטנה: השושיבנות בספרות חז"ל, אין לה שום קשר לשושבינים [מלווים] של זמננו; משמעות השושבין בתקופת חז"ל היא אלו המטפלים בהכנת הנישואין וכדומה, לא מצאנו רמז וגם לא חצי רמז בספרות המנהג על אחיזת החו"כ בצעידה לחופה, יתירה מזו, עקבתי אחרי עשרות תמונות של חופות מכל העדות מלפני השואה [ואין הרבה מהן] ולא נתקלתי בתמונה של אב המשלב ידו עם יד בנו החתן…

    • על השושבינים כמלוים את החתן והכלה לחופה, כותב רבי משה מפרמיסלא, בספרו 'מטה משה':

      'ויש מקומות שכל השייכים בה נושאים נרות הרבה לפניו… וביש מקומות אין המנהג הזה, רק השני שושבינים כל אחד יש לו נר אחד בידו.
      ונראה לי הטעם לשני נרות אלו כי לאשה יש לה רנ"ב אברים ולאיש רמ"ח, ובדבוק איש ואשה הם ת"ק, ב' פעמים נ"ר, לרמוז לזיווג איש ואשה. ועוד ב' פעמים נ"ר, בגימטריא פר"ו ורב"ו, הוא סימן שיהיו פרין ורבין'

      (מצוטט בספרו של פרופ' שמואל גליק, אור נגה עליהם – הזיקה שבין מנהגי נישואין למנהגי אבלות במסורת ישראל, אפרת תשנ"ז, עמ' 104).

  2. שושבין הוא חבר ורע, ביחוד חבר ורע לחתן או לכלה בעת כלולותם "היו מעמידין שני שושבינין" (ירושלמי כתובות כה, א) מלון עברי, יהודה גור,דביר, תל-אביב, 1950, עמ' 1071

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: