מנוחת הלוחם | יואב שורק

מול הצבא שגייס עשו יכול היה יעקב להתמודד באמצעות דורון, תפילה ומנוסה. ובכל זאת, את ההכרעה הוא השיג מכוח מלחמה

 לאחר שאבטח לעצמו את הגזרה המזרחית באמצעות הסכם שמירת המרחק עם לבן, דרכו של יעקב סלולה לפניו לשוב אל ארץ מולדתו. האיום של עשו, שבשלו ברח יעקב לפני עשרים שנה, הוסר ככל הנראה: אמנם לא ידוע לנו על שליח שהגיע מרבקה ומסר שהגיעה השעה לשוב, אך בחלום שמע יעקב את הבטחת ה' "שוב אל ארץ אבותיך ואהיה עמך"; ויותר מכך: עשו אינו ממתין ליעקב בבית הוריו, בארץ כנען. הוא נמצא בהר שעיר, לאחר שהשלים כנראה עם היותו של יעקב "הבן הממשיך".

והנה, במקום לשמוח על הדרך הפנויה יעקב בוחר להתגרות בגורל ולשלוח שליחים, מן הדרך, להר שעיר, כדי לספר לעשו על שיבתו הצפויה ועל שהותו בבית לבן. אפשר שהייתה זו תוצאה של שאננות: יעקב, שזה עתה התנער בהצלחה מעשרים שנה של השלמה בבית לבן, ועמד סוף סוף זקוף קומה מול לבן, מבקש לנצל את המומנטום ולנטרל, "על הדרך", את המוקש האחרון. עשו, שממילא כבר אינו בכנען, עשוי לקבל בקלות מחווה של הכנעה ורצון טוב שתבוא מצד יעקב, ולהסיר את העננה הרובצת מעליו מאז פרשת גנבת הברכות:

וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם. וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר, כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו:"כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹבעִם לָבָן גַּרְתִּי וָאֵחַר עַד עָתָּה. וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי לִמְצֹא חֵן בְּעֵינֶיךָ".

אך הניסיון לסגור את המעגל ההוא על נקלה הופך מיד לתסריט בלהות:

וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים אֶל יַעֲקֹב לֵאמֹרבָּאנוּ אֶל אָחִיךָ אֶל עֵשָׂו וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ וְאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ.

לא זו בלבד שמחוות הפיוס לא התקבלה, אלא שצבא שלם צועד לקראת משפחת יעקב, המתנהלת לאיטה עם ילדים, עבדים ומקנה רב. המברק להר־שעיר התגלה כטעות טקטית הרת אסון: אילו היה מבשר לאחיו על שיבתו רק לאחר שהגיע לכנען, הייתה נוכחות אביהם – החי עדיין – מעכבת את הנקמה, וההתבססות בארץ היתה מאפשרת לו לבנות מערך הגנה או התקפה יעיל. כעת, כשהוא בדרך, מרחץ הדמים שיביא צבאו של עשו נראה כבלתי נמנע. אין פלא אפוא שיעקב נתקף חרדה גדולה עד מאוד, שלא ראינו כמותה בכל התמודדויותיו בעבר: "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ".

איור: מנחם הלברשטט

איור: מנחם הלברשטט

אין מצב

דברי חז"ל, המוכרים לנו דרך רש"י, מעידים שיעקב התכונן לפורענות הצפויה בשלוש דרכים מקבילות: דורון – כלומר ריצוי ופיוס באמצעות מתנות, תפילה – ציפייה לחסדי שמים, ומלחמה – התמודדות חזיתית מול עשו. אלא שמן הכתובים עולה אחרת: הדורון והתפילה אכן נמצאים שם, אך לא המלחמה. לפי רש"י, החלוקה לשני מחנות היא אופציית המלחמה: "והיה המחנה הנשאר לפלטה – על כרחו, כי אלחם עמו". קריאה פשוטה יותר תציע כי המחנה הנשאר יהיה לפלטה כי הוא יברח, בשעה שיכה עשו את "המחנה האחת". גם האופציות האחרות מעידות על כך: הדורון הנשלח לעשו מלא בדברי שפלות של "עבדך" ו"אדוני", וכולו חנופה של הנואש והמבקש על נפשו, ואף התפילה מציבה בפנינו דמות של יעקב שלא הכרנו: "קטונתי מכל החסדים… הצילני נא מיד אחי מיד עשו, כי ירא אנכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים". אין זו תפילה של לוחם לפני המלחמה, ואפילו לא של לוחם נואש כשמשון. אין כאן "חזקני נא", אלא "הצילני".

נראה שהמהפך בעמדתו של יעקב נבע מההכרה כי באופן ריאלי אין לו כל סיכוי לעמוד במלחמה מול צבאו של עשו. הכרה זו גררה אחריה גם חולשת דעת וכניעה מנטלית, אולי כתשובת המשקל לשאננות שהביאה אותו לשלוח את המלאכים אל עשו מלכתחילה. לא פלא אפוא שיעקב מנסה למצוא דרכים אחרות להימלט מהמפגש, כשהוא מעביר באישון ליל את המחנות שכבר סידר אל מעבר לנחל (על כך למדתי משיעורו המצוין – כרגיל – של הרב חנוך וקסמן על פרשת וישלח, בבית המדרש הווירטואלי של ישיבת הר עציון).

אכן, יעקב צדק בהערכת המצב הריאלית שלו. לא היה לו כל סיכוי לעמוד במאבק מול צבאו של עשו, ואופציית המלחמה הממשית כלל לא עמדה על הפרק. אך הכניעה המנטלית הייתה טעות, ואותה הוא יתקן באותו הלילה: בלילה ההוא למד יעקב, ולמדו קוראי המקרא לדורותיהם, שלא הכול תלוי במציאות החיצונית. ניצחון במאבק פנימי עשוי לתת את הכלים להתמודדות חיצונית, גם כשזו נראית לכאורה בלתי אפשרית.

מויירא לוירא

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.

וַיֹּאמֶר: שַׁלְּחֵנִי, כִי עָלָה הַשָּׁחַר

וַיֹּאמֶר: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי.

ואכן, כאשר יעקב נותר לבדו, בא איש פלאי ונאבק עמו עד עלות השחר. לא ארבע מאות איש שאי אפשר לעמוד מולם, אלא איש אחד, אבל כזה שבידיו כוחות מיוחדים, שנועדו להכניע את יעקב.

יעקב אינו מבקש להילחם עם האיש – אלא רק מתגונן כנגד התקיפה: האיש הוא "הנאבק עמו", והוא "לא יכול לו". כמו בלילה ההוא, שבו בא א־לוהים בחלום אל לבן כדי לסייע ליעקב בהתמודדות של מחר, כך בלילה הזה בא א־לוהים אל יעקב כדי להזכיר לו, לקראת מחר, שהוא יכול להיאבק. המאבק מתחיל ככפוי על יעקב, העומד מול התקיפה, אך היוזמה "עוברת צד" כאשר יעקב אינו משחרר את הנאבק ותובע ממנו ברכה – המובילה אותו לקבל את השם "ישראל", זה שמתמודד ומצליח במאבקיו. תגובתו של יעקב לאירוע זה, "ראיתי א־לוהים פנים אל פנים ותנצל נפשי", מזכירה לנו את תפילתו "הצילני נא"; אפשר שיעקב הבין שהמאבק הזה הוא התשובה לתפילתו.

האם שחר חדש עולה על מחנהו של יעקב?

חיצונית, התשובה הוא שלילית:

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא וְעִמּוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיַּחַץ אֶת הַיְלָדִים עַל לֵאָה וְעַל רָחֵל וְעַל שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת.

וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה 
וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים
וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו.

מסתבר כי המנחה לא עשתה את שלה ולא שינתה את מטרותיו של עשו, וגם התפילה לא גלגלה את הסתלקות האיום. למרות כל הבקר והצאן, הגמלים והאתונות, שיעקב שלח עם רווח בין עדר ובין עדר, ולמרות מילות הריצוי הרבות, יעקב רואה את מה שחשש ממנו מתממש מול עיניו: עשו בא ועמו ארבע מאות איש. אך הפעם, במקום "ויירא יעקב מאד" יש לנו ראייה – "וירא והנה עשו בא", ראייה שאין בה התרגשות וחלחלה. אכן, ההכנות המעשיות נותרות בעינן: חוצים את הילדים ומסדרים אותם, ולא מוותרים על הצגת הכנעה כלפי האח שנגזלה ממנו הבכורה. אך יעקב הולך לקראת עשו ללא פחד, יודע כי הוא "יכול", כי הוא ישראל. נראה כי מה שלא עשו המתנות, עשה הביטחון ששידר יעקב: כאשר ניגש יעקב אל עשו, "וירץ עשו לקראתו" – מותיר את צבאו מאחור – "ויחבקהו, ויפל על צואריו וישקהו ויבכו".

זהו שאמרו חכמים שיעקב נאבק עם "שֹרו של עשו": המאבק במעבר יבוק היה מאבק שהיווה תחליף והקדמה למאבק עם עשו. כשיעקב אומר לעשו "ראיתי פניך כראות פני א־לוהים ותרצני" הוא משחק במילותיו שלו־עצמו לפני זמן קצר, כאשר סיכם את המאבק עם המלאך, ובעצם רומז לעשו או לעצמו שאת הקרב הזה הוא כבר ניצח. כעת לא נותר ליעקב אלא להשתמט מהצעות הליווי הנדיבות של עשו ולהבטיח שאכן העניין מאחוריו: עשו ישוב עוד באותו היום "לדרכו שעירה", אותו הר שעיר שממנו יצא בעקבות המסר ששלח אליו יעקב.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב כסלו תשע"ד, 15.11.2013

פורסמה ב-15 בנובמבר 2013, ב-גיליון וישלח תשע"ד - 849 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. דניאל ונטורה

    הבאתי את סיכום המאמר וכן קישור אליו כאן
    http://he.danielventura.wikia.com/wiki/Vayishlach

  2. אולי תקרא שוב את הפרשה, ביתר עיון.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: