ללא תקווה, ללא ייאוש | אבי שגיא

אנחנו משתוקקים למובן ולוודאות, אך על תשוקות אלו להיוותר לא ממומשות. קאמי, כרציונליסט, ידע כי יומרת האדם לקבל מענה לשאלותיו היא הונאה

“אני פסימי ביחס לגורל המין האנושי; אני אופטימי ביחס לבני אדם“. קביעה זו של קאמי היא תמצית ההומניזם שלו. הפסימיות ביחס לגורל האנושי מבטאת סירוב מתמשך של קאמי לאמץ אמונה מטפיסית בדבר גאולה צפויה, דתית או היסטורית. בני אדם נידונים לחיות בתוך מציאות של סבל ורוע אנושי. האדם הוא רק יצור אנושי על חולשותיו ויצריו.

ההכרה בקיומו של רוע, בדמוניות הרובצת לפתח הקיום האנושי, בולמת את הפיתוי לתקווה שיום יבוא והרע יחדל להתקיים. יום זה, אם יבוא, יהיה גם היום שבו לא יהיו עוד בני אדם עלי אדמות. כיצורי אנוש אנו יכולים להיאבק ברע, במגפת הדבר המאיימת עלינו. אבל איננו יכולים להיות בטוחים שהרע ימוגר. מי שתולה את חייו באידאות גדולות מסכן אותם, שכן הוא יכול לאבד את רגישותו לרוע ולסבל של הזולת.

תובנות אלו מציג הרופא רייה ב“הדֶבר“. הוא נאבק במגפה ללא הרף, וכשהוא נשאל על ידי טארו חברו, שותפו למאבק במחלה: “מדוע אתה עצמך מגלה מסירות אשר כזו אף שאינך מאמין באלוהים?“ הוא משיב: “אילו היה מאמין באלוהים כול יכול, היה חדל לרפא בני אדם, והיה מניח אז דאגה לו“. רייה מבין כי אידאות מטפיסיות המניחות את ניצחונו של הטוב ואת גאולת האדם ההכרחית עלולות להיהפך לרועץ במאבק נגד הרוע. לשם מה על האדם להיאבק בקרב סיזיפי זה אם סוף הטובה לבוא?! יתר על כן, אם אכן בני אדם סובלים בגין רוע שעשו או כחלק מתהליך הגאולה או אז מה ערך יש לחייהם הריאליים?!

סולידריות ומלחמה

האידאות הגדולות על הגורל האנושי משקפות ייאוש מהאדם הסובל ומהאדם הנאבק ברוע מבלי שהוא יודע כי מאבק זה יוביל לגאולה. הפסימיות מהגורל האנושי היא התשתית לאמונה בבני אדם ממשיים. רייה אינו לבדו. בני אדם מתגייסים לנוכח סבל רוע ומוכנים להיאבק בו גם במחיר חייהם ללא תקווה וביטחון בניצחון בטוב.

"האדם המורד" המתאר את המרד ברע מושתת על גילוי כוחה של הסולידריות האנושית. קאמי מספר כי הוא למד זאת מהתנהגותם של בני אדם במלחמת העולם השנייה: "אם יש משהו שחמש שנים אחרונות אלו לימדו אותנו, זוהי הסולידריות הקיצונית של בני אדם אלו עם אלו. סולידריות של פשע, עבור כמה מהם, סולידריות של התנגדות אצל אחרים, אפילו סולידריות בין הקרבן לתליינו".

בני אדם יכולים להיעשות רוצחים, אבל הם יכולים לסרב לרצח ולהיענות לסבל. אין מי שיחליף את בני האדם. החמצת הסבל והרוע היא איום מתמיד על חיינו. קאמי תיאר בעומק החמצה זו בסיפור "הנפילה". גיבור היצירה ז'אן באטיסט קלמאנס, הנרקיסיסט, המשוכנע שקיומו מתמלא מחוליית עצמו, לומד את הפגיעוּת האנושית בסדרה של התרחשויות ששיאן צעקתה של המתאבדת בסיינה. זעקה זו רודפת אותו בתחושת החמצה עמוקה של הנתבעוּת העולה ממנה. אדם יכול להסב פניו לנוכח סבל הזולת. תמיד יהיו לו צידוקים לכך. רק קבלת אחריות מוחלטת עשויה להוביל את האדם לעמדה מוסרית של היענות מתמדת לפניו של האחר. גורלם של היהודים באושוויץ הוא ביטוי להסבת פנים שמאיימת לא רק על התליין אלא גם על קרבנו.

כברת דרך ארוכה עשה קאמי עד שהגיע לתובנות אלו. קאמי חשב את עצמו ואת קיומו ביצירותיו הספרותיות, במחזותיו, במאמריו העיתונאיים, במסות העיוניות, במכתביו וברשימותיו האישיות. עיון במכלול מופלא זה מאפשר לנו לעקוב אחר גדילתו של אחד מענקי הספרות והמוסר של המאה העשרים. אדם שחייו, לא פחות ממורשתו הספרותיות, הם עדות למאבק אישי מתמשך למשמעות. קאמי – בדומה ליוצרים גדולים אחרים כמו אגוסטינוס, קירקגור, דוסטויבסקי, ניטשה, קפקא וייבדל לחיים ארוכים אהרן אפלפלד – מתמודד עם חייו במכלול יצירתו. עושר כתיבתו מאפשר לנו לעקוב אחר תהליך עיצוב העצמי שלו.

באחד ממכתביו הוא כותב: "חיי הם כפי שאני עיצבתי אותם". משפט זה הנראה כיוהרה או כניסיון לשחזר את חייו מנקודת מבט חדשה, שבה ההווה קודם לעבר, אינו כזה. הוא ביטוי לאחריות המוחלטת של קאמי על חייו: "אני האדם הראשון האחראי לדרך ולקצב של חיי". קאמי, בכנות כואבת, מסרב להשתחרר מאחריות לעברו, לחטאיו כלפי עצמו וכלפי זולתו. קאמי, כמו גיבוריו, מתייצב ביושר אישי כלפי הקיום ורואה עצמו כאחראי הבלעדי להם.

בעיית ההתאבדות

המפתח להבנת שאלת היסוד של חייו מצוי ברומן האוטוביוגרפי "אדם הראשון". בניגוד למה שמצטייר לעתים מסיפוריו הים־תיכוניים, העמוסים חוויות של שמש וים ואחדות עם ההוויה, בלב קיומו מתחפרת "החרדה הזאת מפני הלא ידוע והמוות". חרדה ראשונית זו מחוללת שבר ומובן בקיום האימננטי. שהרי מה משמעות הקיום האנושי לנוכח המוות המאיים תדיר על חיינו? קץ הקיום הופך את שאלת משמעות הקיום לשאלה דוחקת, שלימים ינסחה קאמי בקביעה הפותחת את ספרו "המיתוס של סיזיפוס": "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות".

משפט זה מבטא את עומק חוויית ההתפוררות והאיון שבקיום מצד אחד ואת התשוקה הבוערת באדם למשמעות ולישות, מצד אחר. חוסר הביטחון האונטולוגי־ קיומי העוטף את חיינו הוא גילום של תודעת החסֶר בישות. במונחים של הרומן "אדם הראשון", מושאה של תשוקה זו הוא "הצד הסתום של ההוויה".

חוויות בסיסיות אלו נדונו בהרחבה ב"המיתוס של סיזיפוס". קאמי עוקב אחר תחושות המכוננות את חווית האבסורד בחיינו: התפרקות תחושת רצף המשמעות, "שרשרת המחוות היום־יומיות ניתקת והלב מחפש את החוליה שתשוב ותחבר אותו". חיינו הופכים לרצף אירועים שאין בהם יסוד אחדותי כולל. אנו נעים ונדים כבקליפת אגוז על פני מים סוערים. חוויה אחרת היא התפוררות הזמן; ההווה מאבד את ערכו: אנו חיים לאור "העתיד", "אחר כך", "כשתגיע למשהו". כך הולך ההווה המתמשך ומתפורר, ועמו גם חיינו.

גם הנוכחות המתמדת של המוות מעצימה את שאלת המשמעות וטעם החיים: מה הערך בחיים שסופם המאיים תדיר הוא אפר ועפר?! לבסוף, האדם מתנסה תדיר בזרות וניכור בעולם. מכלול חוויות אלו מלווה את חיינו. מאז פסקל למדנו שבני־אדם מייצרים מנגנונים של היסח דעת. אבל אין בכוחו של היסח דעת זה לטשטש את החוויות הקשות הללו ולהאבידן מתודעתנו.

קאמי טוען כי לתחושות אלו תבנית אופיינית: מכלול החוויות השליליות מגלם את תשוקת האדם לאחדות, למובן, לוודאות ולישות. ואולם תשוקות אלו חייבות להיוותר לא ממומשות. שכן כרציונליסט, וכאדם שעולמו הוא בתר־קאנטיאני, קאמי יודע כי יומרת האדם לקבל מענה לשאלותיו הגדולות היא הונאה גדולה. האדם כבול לעולמו האימננטי, להכרתו הסופית שממנה הוא לא יכול לחרוג. כל היגד על מה שמעבר להכרתנו הסופית הוא בלשונו של קאמי "התאבדות פילוסופית". קאמי הבין כי האדם נדון לחיות במתח שבין תשוקתו להבנה כוללת ומוחלטת לבין סופיותו המגבילה. מתח זה הוא האבסורד.

קאמי וסארטר

קאמי לא היה היחיד שהשתמש במונח אבסורד. גם סארטר עשה זאת. ברם, סארטר חשב כי החיים הם אבסורדיים משום שהם שבריריים וסופיים. בניגוד לו קאמי סבר כי האבסורד מיוסד על המתח הבלתי פתיר בין מצבו של האדם ותחושותיו לבין תשוקתו הבלתי ניתנת למיצוי לאחדות ולבהירות. טעמים רבים יש להבדל זה בין השניים, ואציין שלושה. הראשון: ההקשר הים־תיכוני. חוויית הים־תיכוניות, כפי שקאמי מתארה מתוך חוויות ילדותו באלג'יר, היא חוויה של אחדות מפייסת ומנחמת. השני: עיסוקו המחקרי בהגותו של פלוטינוס השאיר עקבות ברורים על עולמו האישי. מפלוטינוס קלט קאמי את מרכזיות האחדות כיסוד מכונן של הקיום.

לבסוף, מנקודת מבט הומנית, לא יכול היה קאמי לשלול את המאבק האנושי המתמשך, המגולם בפילוסופיה, באמנות ובדת, למשמעות טרנסצנדנטית. מכלול זה לא הוביל אותו לוותר על ההכרה הצלולה; אדרבה, עתה הפכה הכרה זו למתוחה ומאוּתגרת: האם יאמץ אותה האדם למרות הקושי שהיא מטילה עליו או ייכנע לתשוקה ולפיתוי לממש את המשמעות המטפיסית. קאמי דחה פיתוי זה. הוא ראה בה בגידה בקיום האנושי התבוני הראוי. כמרקס לפניו, קאמי הבין שבני אדם מוכנים לשלם הרבה עבור נחמה למצבם. אלא שנחמה זו הופכת את מבקשי הנחמה לאנשים שאין בהם הכוח לשאת את הקיום האנושי כמות שהוא. משפט הסיום הנודע של "המיתוס של סיזיפוס" הוא: "עלינו לתאר לעצמנו את סיזיפוס מאושר".

אושרו של סיזיפוס אינו מעוגן בהפחתת סבלו או בהשגת יעד כלשהו. אושרו מבוסס על ההנחה שאדם המודע לסופיות קיומו והמסרב לנחמה מטפיסית מגיע לשלמותו כיצור אנושי. האושר שעליו קאמי מדבר דומה לאושר שעליו אריסטו מדבר: האושר אינו תכלית עצמאית אלא ביטוי לכך שהאדם מממש את ייעודו להיות אדם.

לעת עתה יש חולים

"המיתוס של סיזיפוס", במונחים של קאמי, "הותיר שדה חרוך", הוא סילק את המטפיסיקה, אבל העמיד דילמה מוסרית גדולה: מה היתרון של הטוב על פני הרע בעולם אבסורדי? שאלה זו נעשתה לדחופה לנוכח הרוע האנושי שהתגלם במלחמת העולם השנייה. סיזיפוס הוא נרקיסיסט שעניינו הבלעדי הוא תודעתו העצמית. אבל זו הופכת את כל המעשים הרעים והטובים לשווים בערכם.

כבר במחזה "קאליגולה" הציב קאמי שאלה זו, ועליה הוא משיב שתי תשובות, המהוות התקדמות במחשבת האבסורד. הוא לא נסוג מההנחה שהעולם אבסורדי ושאין לבקש לו משמעות מטפיסית. אבל שתי התשובות מציגות עמדות שונות בשאלת המחויבות למאבק ברע. ברומן "הדבר" ובסיפור "הנפילה" מקורה של מחויבות זו בהכרה ברוע הרובץ לפתחנו המחייב להתמודד עמו. עוד לפני לוינס הציג קאמי את העמדה שרוע, מחלה וסבל מטילים חובה על האדם. האדם המוסרי נענה לתביעה שסבל הזולת מטיל עליו באהדה ובפעולה. עמדה זו היא בלתי הרואית בעליל ואין בה גם פאתוס דתי. לשאלת טארו מה מניע אותו עונה רייה: "לעת עתה יש חולים וצריך לרפא אותם. אחר כך הם יהרהרו ואף אני".

לעומת זאת, ב"האדם המורד" הוא טען כי הסולידריות האנושית היא המנגנון שבאמצעותו נאבק האדם לתיקון העולם. הסולידריות היא מרד מטפיסי באלוהים, שבו ממיר האדם את הטענה כלפי האל מ"אינך ראוי להתקיים" ל"אינך קיים". מרד זה מיוסד על בסיסה של "חוויה דתית נכזבת". האדם ציפה מהאל לצדק ונכזב, עתה עליו ליטול אחריות מוחלטת להשגת צדק זה. במאבק מעשי זה האדם מבטא מחאה נגד האל והעולם. זהו מאבק הרואי מלא בפאתוס דתי שמתגלם במאבק למען עולם צודק, ללא תקווה, אבל גם ללא ייאוש, כי זה כל האדם. בעת הזאת, הנעה בין תשישות ואבדן ערכים לבין אמונה באידאות מטפיסיות, העמיד קאמי את הדרישה לאנושיות ללא פשרות.

פרופ' אבי שגיא הוא מרצה באוניברסיטת בר אילן, עמית מחקר בכיר במכון שלום הרטמן ומחבר הספר "אלבר קאמי והפילוסופיה של האבסורד" (עברית תש"ס, אנגלית 2002)

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב כסלו תשע"ד, 15.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 בנובמבר 2013, ב-100 שנה להולדת אלבר קאמי, גיליון וישלח תשע"ד - 849 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: