חיים התלויים בשערה | שלום רוזנברג

סוד החיים נעול מאחורי שער, הפותח בספרות הקבלית פתח קטן לכל אדם לפי השגתו. על גבולות הידיעה אצל קפקא ובזוהר

כמבוא לרשימה זאת מבקש אני להזכיר לכם סיפור קצר של קפקא, "לפני שער החוק" (אני בטוח שאתם מכירים אותו): "איש כפרי מוצא את עצמו לפני שער החוק. הוא רוצה להיכנס, אך שומר איום במראהו מונע זאת ממנו. הכפרי מחכה יום יום לרישיון שיאפשר לו להיכנס, אך הוא לא מגיע. ממש לפני מותו רואה הוא את השוער נועל את השער. למה, הוא שואל אותו. את התשובה צועק השומר באוזנו שנתחרשה ברבות השנים: ‘שער זה נועד רק לך. עתה, בשעת מותך, אני נועל אותו‘“.

פירושים שונים ניתנו לסיפור זה. ברור שהוא מוסר לנו השקפה פסימית על גורלו של האדם. מעבר לשער ישנו ודאי הסוד למשמעות החיים, לגורלו עלי אדמות ולעתידו אחרי המוות. והנה השער לא נפתח. ידיעת ה‘ והבנת עצמנו נעולות בפני האדם.

אשאיר את הדברים ב“צריך עיון“, כדי לחפש “שער“ נוסף בספרי הקבלה. אקדים ואעיר על גמישותן של המילים בקבלה. אנו מסוגלים ללמוד רבות ממילה עברית הנעה ונדה בין תחומי הידע והחיים השונים. הטקסטים הזוהריים, קל וחומר תורותיו של רבי נחמן מברסלב, עושים זאת ולפיכך הם עלולים להיראות כדרשות פרועות. אנא, אל נא נבטל אותם מבלי שניתנה להם אפשרות להסביר את עצמם. הבה נהיה קצת סלחנים וננסה לשמוע את הסיפור האלטרנטיבי שהמילים מספרות לנו.

השקפה פסימית. פרנץ קפקא

השקפה פסימית. פרנץ קפקא

הסתכלות חלקית

הזוהר על פרשת וירא (ח"א, קג ע"א) מוסר לנו את דרשתו של רבי יהודה על הפסוק הידוע: "נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ" (משלי לא, כג). לפי הקבלה הפסוק מדבר על אירועים ודברים המצויים "למטה", בעולמנו זה, אך גם מצביע על מקביליהם בעולם העליון. כך עושה רבי יהודה. בדברי מבוא קובע הוא שאין לנו כל יכולת להבין בתבונתנו את הקב"ה. בצורה גרפית הוא מוסיף: התחתונים אומרים "עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ", והעליונים "עַל כָּל הָאָרֶץ כְּבוֹדֶךָ". כולם ביחד מחליטים: "בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ".

אם אמנם כך, מה פשר המילה "נוֹדָע"? רבי יהודה עונה: דרך השערים הקב"ה "נודע ומושג לפי מה שמשער בלבו כל אחד, כפי שהוא מסוגל להשיג ברוח חכמתו". צדק השומר שהשערים הם אינדיבידואליים, לכל אחד השער שלו. אך הדלת נפתחת ואור פורץ מבפנים החוצה. בכל שער, השערתו של אדם אחד, הסתכלות חלקית על העולם ועל בעליו, הסתכלות חלקית אך מיוחדת לו.

טרם גמרנו לדרוש את המילה "שער". אלא שכדי להבין את ההמשך אנו חייבים להזכיר סמל קבלי נוסף: "אדם קדמון". המציאות כולה, וגם מידותיו של הקב"ה, נתפסות סימבולית בדמות אדם. ברמה הגבוהה ביותר אנו עומדים בפני ראשו, וליתר דיוק הגולגולת שלו, הסגורה בפני כול. הגולגולת מכילה בתוכה את המוח, ויכולה להיתפס כסמל לנפשה. השערים הופכים עכשיו לשֹערות היוצאות מהגולגולת. חיינו תלויים בשערה! לכל אחד שערה משלו. ושוב, השערה מבטאת את המיוחד לכל אחד ואחד מאיתנו.

אכן, כך כותב ר' נתן, סופרו ותלמידו של ר' נחמן מברסלב (ליקוטי הלכות או"ח, הלכות ראש חדש, ג): "וזה בחינת נודע בשערים בעלה הנ"ל שזוכין לדעת אותו יתברך על־ידי שעורין דלבא". ההשערות הופכות כאן לשיעורים, ובעצם להכנסת מושג שאנו מכירים יפה בספרות הקבלית: הצמצום. כל שערה ושערה היא צמצום של האור שבתוך הגולגולת. האמת סגורה בתוך הגולגולת הקוסמית. אנחנו לא יכולים להגיע אליה. ולמרות זאת, יש איזו שהיא שערה, והיא השערה שלי. אלא שהצמצום אינו רק מושג כמותי. בחסידות, צמצום הוא גם נתינת האפשרות להגיע אל בני האדם וללמד אותם, כדי שלכל אדם יהיה משהו מתוך האמת. קטן, מזערי, ולמרות זאת – משהו.

בין הסגול לחיריק

העצבות שבסיפור הקפקאי שולחת אותנו לשני מצבים אקזיסטנציאליים של האתיאיזם: האתיאיזם המאני והאתיאיזם הדפרסיבי. העולם המודרני התחיל בפאזה של מאניה, שדחף את האדם למרד שבו הוא יירש את מלכותו של הא־ל: "אם השער סגור אין פותח, את השער נשבור וניתוץ". האתיאיזם האקזיסטנציאלי הוא דפרסיבי. אין א־לוהים מפני שאין משמעות לאדם ואין משמעות לחיים.

בעקבות רבי נחמן אוהב אני לתאר את הגישות הללו באמצעות שני סימנים גרפיים שבכל חומש. הסימן הגרפי האציל ביותר הוא לדעתי אחד מטעמי המקרא שמעל למילה, הסגול ההפוך. הסימן הגרפי הנמוך ביותר, קטן ומסכן, הוא החיריק, נקודה בודדת שנמצאת מתחת למילה. הסגול הוא הגבול שלפני המאניה, החיריק הגבול שלפני הדפרסיה. האמונה נלחמת נגד האולטרה־סגול ונגד האינפרה־חיריק. 
ואני נשארתי עם שאלה. קפקא כותב בסיום הסיפור: "לבסוף ראייתו נחלשת, ואין הוא יודע אם באמת החושך רב יותר סביבו או רק עיניו הן שמתעתעות. אבל עכשיו [כשהוא גוסס] אין ספק שהוא רואה באפלולית כמין זוהר המפציע בעד שער החוק ואינו כבה“. מה המשמעות של תוספת זאת? מילים סתם? או אולי ההרגשה שהשער אינו חור שחור, ששום דבר לא יכול לצאת ממנו. ואולי זהו האור שבו האמין רבי יהודה בזוהר?

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב כסלו תשע"ד, 15.11.2013

פורסמה ב-15 בנובמבר 2013, ב-גיליון וישלח תשע"ד - 849, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: