השקדיות | אלבר קאמי

"יודע אתה", אמר נפוליאון לפוֹנטָאן, "ממה אני מתפעל יותר מכול? מחוסר האונים של הכוח לכונן דבר מה. ישנן בעולם רק שתי עוצמות: הסיף והרוח. ולאורך זמן, הרוח תמיד מביסה את הסיף".

אכן, גם הכובשים והמנצחים נתקפים לפעמים תוגה. חייבים לשלם מחיר כלשהו על כל כך הרבה תהילת שווא. אלא שמה שהיה נכון לגבי הסיף, לפני מאה שנים, אינו נכון עוד לגבי הטנק. הכובשים צברו הצלחות, ועל אירופה השסועה השתררה במשך שנים ארוכות דממת הנכאים של מקומות נטולי רוח. בימי מלחמות פלנדריה המזוויעות יכלו אולי הציירים ההולנדים לצייר את התרנגולים שבלול. באותו האופן נשתכחה מאיתנו מלחמת מאה השנים, אולם תפילותיהם של המיסטיקנים בני שלזיה עוד מפעמות באי־אלה לבבות. אלא שבימינו השתנו הדברים, הצייר והנזיר גויסו: כולנו בסירה אחת. הרוח איבדה את הביטחון המופלג, שאותו כובש ידע לייחס לה; כעת היא מתישה את עצמה בניאוץ הכוח, משום שאינה יודעת למשול בו.

כל מיני נשמות טובות אומרות שזה דבר רע. איננו יודעים אם זה דבר רע, אבל אנו יודעים שזה דבר קיים. והמסקנה היא שצריך להתמודד איתו. מספיק שנדע מה אנחנו רוצים. ומה שאנחנו רוצים הוא זה: לעולם לא להרכין עוד ראש בפני הסיף, לעולם לא להצדיק עוד כוח שאינו מעמיד עצמו לשירותה של הרוח.

אמת, זוהי משימה שאין לה סוף. אך אנו נמצאים כאן כדי להמשיך בה. איני מאמין די בַּתבונה כדי לדגול בקִדמה, או בכל פילוסופיה אחרת של ההיסטוריה. ובכל זאת אני מאמין שבני האדם מתקדמים ללא הפסק בהכרת ייעודם וגורלם. לא התעלינו מעל מצבנו, אבל אנחנו מודעים אליו יותר. ברור לנו שאנו לכודים בסתירה, אבל אנו יודעים גם שעלינו לסרב לסתירה הזו, ולעשות מה שנחוץ כדי לצמצם אותה. המוטל עלינו כבני אדם הוא למצוא את הפתרונות הספורים שישככו את חרדתן האינסופית של הנפשות בנות החורין. עלינו לאחות את מה שנקרע, לחזור ולהפוך את הצדק לדבר אפשרי בעולם שחוסר הצדק שבו כה משווע, לשוב ולתת משמעות לאושר עבור העמים שהורעלו באסונות דורנו. ברור שזוהי משימה על אנושית. אך משימות שמכונות על אנושיות הן בסך הכול משימות שבני האדם זקוקים לזמן רב כדי להשלימן.

נדע אפוא מה אנו רוצים, ונדבק ברוח, גם כשהכוח מנסה לפתותנו בדמות אידיאה או נוחיות כלשהי. החשוב מכול הוא לא להתייאש. לא צריך להקשיב יותר מדי למי שצועקים שסוף העולם הגיע. תרבויות אינן מתות כה בקלות, וגם אם נגזר על העולם הזה להתמוטט, אחרים עוד יתמוטטו לפניו. אמת ויציב שאנחנו חיים בתקופה טראגית. אלא שיותר מדי אנשים מבלבלים בין טראגיות וייאוש. "הטראגי", אמר לורנס, "צריך להיות בעיטה בישבן של האומללות". הנה לכם מחשבה בריאה, וניתנת ליישום מיידי. דברים רבים בימינו ראויים לבעיטה כזו.

אין טעם לבַכּוֹת את הרוח, מספיק לעמול למענה. אלבר קאמי במרפסת בית ההוצאה לאור שלו, 1955 צילום: גטי אימג'ס

אין טעם לבַכּוֹת את הרוח, מספיק לעמול למענה. אלבר קאמי במרפסת בית ההוצאה לאור שלו, 1955 צילום: גטי אימג'ס

סגולותיה של הרוח

כשגרתי באלג'יר התאזרתי תמיד בסבלנות בחורף, כי ידעתי שבן לילה, לילה אחד קר וצלול של פברואר, יתכסו השקדיות של עמק הקונסולים בפרחים לבנים. אחר כך הייתי משתאה לראות את פתיתי השלג השבריריים האלה עומדים איתן כנגד כל הגשמים והרוחות הבאות מן הים. אולם בכל שנה ושנה הם החזיקו מעמד, כל כמה שצריך כדי להכין את הפרי.

אין זה סמל. לא סמלים יביאו לנו את אושרנו. לשם כך צריך מאמץ רציני יותר. אני בסך הכול רוצה לומר שלפעמים, כשמשקל החיים נעשה כבד מדי, באירופה זו שמלאה עד גדותיה בסבל, אני מחזיר את מבטי אל אותם מחוזות זוהרים, ששם כל כך הרבה כוחות עודם רעננים כבראשונה. אני מכיר אותם מספיק כדי לדעת שהם ארץ הבחירה, שבה מתאזנים עמקות השכל ואומץ הלב. כשאני מהרהר בדוגמה שלהם, אני למד שאם רוצים להציל את הרוח צריך להתעלם מסגולותיה העגומות ולהלל את כוחה ואת יפעתה. העולם הזה מורעל בסבל, וכמדומה מתענג עליו. כל כולו נגוע במחלה שאותה כינה ניטשה "רוח הכבדוּת". אל ניתן לה את ידנו. אין טעם לבַכּוֹת את הרוח, מספיק לעמול למענה.

אך היכן הן, סגולותיה המנצחות של הרוח? ניטשה מנה אותן כאויבותיה המושבעות של רוח הכבדות. לדידו אלה חוזק האופי, הטעם הטוב, ה"חוּלין", האושר הקלאסי, הגאווה הנחושה, הפיכחון הצונן של החכם. הסגולות האלה נחוצות כעת יותר מאי פעם, וכל אחד רשאי לבחור לו את זו שמתאימה לו ביותר. אולם נוכח גודל המשימה העומדת בפנינו, בל נשכח, לכל הפחות, את חוזק האופי. איני מתכוון לזה של אספות בחירות, שמלוּוה בהעוויות ובאיוּמים. אלא לזה שעומד בפני כל רוחות הים, בזכות הלובן והלשד. הוא שיכין, בחורף עולמנו, את הפרי.

[מצרפתית: ניר רצ'קובסקי]

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב כסלו תשע"ד, 15.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 בנובמבר 2013, ב-100 שנה להולדת אלבר קאמי, גיליון וישלח תשע"ד - 849 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: