המורד של אמא | ניר רצ'קובסקי

 אלבר קאמי, הבן החולני של משפחת עניים אלג'יראים, הפך לאחד הפילוסופים והסופרים המשמעותיים ביותר במאה העשרים

 לפעמים, כשמשקל החיים נעשה כבד מדי, באירופה זו שמלאה עד גדותיה בסבל, אני מחזיר את מבטי אל אותם מחוזות זוהרים.

אלבר קאמי חי בזמנים אפלים ונלחם במערכות רבות נגד כוחות חשוכים, אך את הכוח למאבקיו שאב מן האור: מן השמש הנדיבה, הים־תיכונית, שתחתיה בא לעולם. השמש הזו לא כבתה בו מעולם, ואת אהבתו אליה ביטא בקובץ המאמרים הפיוטיים “כלולות הקיץ“, שבו נכלל גם הטקסט הקצר “השקדיות“.

ההוגה, הסופר, המחזאי והעיתונאי, מאנשי הרוח החשובים והמשפיעים של המאה העשרים, נולד למשפחה ענייה של מתיישבים צרפתים, בכפר קטן באלג‘יריה, לפני מאה שנה בדיוק: ב־7 בנובמבר 1913. אביו נהרג שנה אחר כך, במלחמה הגדולה הראשונה של אותה מאה עקובה מדם, וקאמי גדל עם אמו וסבתו. האם הייתה אישה פשוטה מאוד, לא ידעה קרוא וכתוב, וסבלה מבעיות שמיעה קשות, שבגללן גם מיעטה בדיבור; ייתכן שבולמוס הכתיבה של קאמי המבוגר פיצה על שנות הילדות באותו תא משפחתי מחניק, שכמעט לא הייתה בו תקשורת מילולית.

אולם קאמי גם אהב את אמו אהבת נפש ודמותה השברירית, הנכפפת בהשלמה תחת קשיי החיים ומהלומות הגורל, מזדהרת באחד היפים שבספריו, הרומן האוטוביוגרפי “אדם הראשון“, שאותו לא הספיק לסיים. האהבה אליה הולידה גם את המשפט שצוטט לרוב, תוך שהוא מוצא מהקשרו ומעורר מחלוקת, שאמר קאמי בעיצומה של מלחמת אלג‘יריה – “בין הגנה על הצדק והגנה על אמי, אעדיף להגן על אמי“.

דמות נוספת מימי הילדות שמתוארת באהבה רבה ב“אדם הראשון“ היא לואי ז‘רמן, המורה של קאמי בבית הספר, שלקח את הילד המוכשר והעני תחת חסותו, השיג לו מלגה ללימודים גבוהים ופתח בפניו את השער אל ההשכלה ואל חיי הרוח. קאמי המשיך ללימודי פילוסופיה באוניברסיטה, החל לכתוב, והקים בעיר אלג‘יר – במסגרת פעילותו במפלגה הקומוניסטית – את “תיאטרון העבודה“, שם עיבד וביים מחזות קלאסיים ומודרניים שונים. עד סוף חייו המשיכה העשייה הדרמטית להיות מרכזית ביצירתו – אם כמחזאי (קליגולה, הצדיקים, אי־ההבנה) ואם כמעבד, כשחקן וכבמאי. הנטייה הדרמטית ניכרת גם ברבות מיצירותיו בפרוזה, ומעניקה להן את אותה איכות סוחפת, מלהיבה, שנעדרת לעתים קרובות בכתיבתם של סופרים־אינטלקטואלים אחרים.

"יצירתי עוד לפניי", הכריז זמן קצר לפני מותו. הרכב בו נהרג קאמי, 1960  צילום: גטי אימג'ס

"יצירתי עוד לפניי", הכריז זמן קצר לפני מותו. הרכב בו נהרג קאמי, 1960
צילום: גטי אימג'ס

אינטלקטואל מגויס

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה רצה קאמי להתגייס לצבא, אך נענה בסירוב בגלל מחלת השחפת שממנה סבל. הוא עבר מאלג'יר לפריז, וכשבירת צרפת נכבשה על ידי הגרמנים מצא אפיק אחר למאבק, כעורכו של העיתון המחתרתי לֶה קוֹמבָּה ("הקרב"). בינתיים כתב את המסה "המיתוס של סיזיפוס", שבה ניסח את תורת האבסורד והמרד, ואת הרומן שהיה למפורסם שבספריו, "הזר". עד היום "הזר" הוא אחד הספרים הצרפתיים המוכָּרים והנמכרים ביותר בעולם כולו; בהיותו סיפורו של כל אדם הוא חוצה גבולות, דורות ותרבויות. זמן קצר אחרי המלחמה ראה אור גם הרומן "הדֶבֶר", וקאמי היה לסופר נודע. בתקופה זו הוזכר בכפיפה אחת עם ידידו ז'אן־פול סארטר כהתגלמות "האינטלקטואל המגויס".

אלא שקאמי היה מגויס באופן שונה מאוד מסארטר, והידידים הפכו חיש מהר לאויבים מרים. קאמי, בן העניים מאלג'יריה, ראה את העולם אחרת מבן הבורגנים הצרפתי שהפך לקומוניסט. הוא הכיר את מעמד הפועלים מקרוב, לא רק מכתביו של מרקס, ובעיקר נחרד מן הפנים הטוטליטריות שקיבל הקומוניזם תחת סטלין. הוא, שנשא בקרבו את שמש "המחוזות הזוהרים" שבהם גדל, השמש ההומניסטית של הים התיכון שאותה הילל, נרתע מפני "שמש העמים" ומפני כל אידיאולוגיה שדחקה את האדם מהמרכז לטובת אוטופיה מופשטת כלשהי. כשניסח את רתיעתו במסה "האדם המורד" ב־1951, הקים עליו את סארטר וחסידיו ואלה תקפו אותו במאמרים ארסיים ונידו אותו מחבורתם, שהייתה במשך שנים רבות הזרם הדומיננטי בשמאל הצרפתי. קאמי נפגע עמוקות, והתחושה שהוא נתון בלי הרף לשיפוטם של אידיאולוגים צבועים קיבלה ביטוי מריר ואפל בנובלה "הנפילה".

ב־1957 זכה קאמי בפרס נובל לספרות. אך דווקא אז חש מנודה, מבודד וקרוע מאי־פעם. מלחמת אלג'יריה הייתה עבורו יותר ממשבר היסטורי; זו הייתה טרגדיה אישית. הוא לא הצליח לאחות את הקרע שבקרבו, הקרע בין אהדתו האינסטינקטיבית למתיישבים הצרפתים, ה"פְּייֶה נוּאָר" שמקרבם בא, ובין הביקורת על הניצול של האוכלוסייה הערבית תחת השיטה הקולוניאלית. תהיה זו רדוקציה מטעה לומר שהיה קרוע בין ה"צדק" ובין ה"אמא", אך אין ספק שהאֵם שהכיר ואהב, אישה ענייה ומסכנה שמימיה לא דרכה בצרפת, הייתה רחוקה מדמות הכובש הצרפתי המדכא שעמדה לנגד עיני רעיו מן השמאל.

ב־4 בינואר 1960 נהרג אלבר קאמי בתאונת דרכים, והוא בן ארבעים־ושבע בלבד. "יצירתי עוד לפניי", הכריז זמן קצר קודם לכן. אולם גם כך השאיר אחריו כמה מן היצירות החשובות בספרות המאה העשרים, אינספור מאמרים, מכתבים ומחברות יומן, וגם עתה, בשנת המאה להולדתו, עוד ממשיכים להתפרסם כתבים משלו שלא הכרנו, הוצאות מחודשות לכתביו הידועים ושפע ביוגרפיות ומחקרים על יצירתו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"ב כסלו תשע"ד, 15.11.2013

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 בנובמבר 2013, ב-100 שנה להולדת אלבר קאמי, גיליון וישלח תשע"ד - 849 ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ראוי לציין בהקשר של המאמר שקאמי לא היה הסופר והאינטלקטואל היחיד שנודה וזכה ליחס צונן מאינטלקטואלים שנשבו בקסם הכוזב של הקומוניזם

    שותפו לאותה חברה טובה היה כמובן ג'ורג' אורוול שזכה להתפקח מהשיכרון הקומוניסטי מבעוד מועד וכשיצא בספריו להתריע מפני השקר הגדול של המאה ה20 למניינם הברנז'ה האינטלקטואלית בזה לו שהוא לא שותף לחגיגות של "גן העדן הסוציאליסטי" מבית היוצר של ברית המועצות.

    כיום לאחר פתיחת הפרוטוקולים ברוסיה וידיעת האמת בבירור על פשעיה הנוראיים של ברית המועצות אין צורך להכביר במילים על כך שאנשים כמו קאמי ואורוול ידעו על מה הם מדברים בניגוד לאלו שהסתמכו על שמועות

    סארטר במשך תקופה ארוכה לא האמין שמתקיים משטר טרור ותעשיית גולאגים בבריה"מ של "שמש העמים" סטלין

    אשרי קאמי ואורוול שהיו חכמים בזמן מעשה ולא רק חכמים שלאחר מעשה

    זה ייזכר להם לדורות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: